ירושלים מימי בית ראשון ושני ועד ימינו.
ירושלים בתקופת בית ראשון ושני, ירושלים בתקופה ההלנית רומאית ביזנטית.
התפתחות ופיתוח אמות המים והזרימה ממעיינות גוש עציון ובית לחם לירושלים, מעיינות ממקום גבוה למקום נמוך –גרביטציה. זהו עולם עדיין ללא טכנולוגיה של משאבות.
הבנייה קשורה לשני גורמים עיקריים-צורך ויכולת. בלי אחד מהם לא תבנה, בתקופת בית שני האוכלוסייה מכפילה את עצמה בירושלים כמות, פתרונות המים של בית ראשון לא מספקת.
ההתפתחות-באר-בור מים –נקבות-אמות, השיטות בהובלת מים -מנהרה מלאה אמת מים, שילוב ביניהם.
ירושלים יושבת על אוכף לא במקום הכי גבוה ,סביבה הרים גבוהים יותר נקודות מוצא להעברת, הולכת מים.
המים מגיעים מבריכות שלמה התחתונות –אזור בית לחם. מגובה 765 מ לירושלים 735 מ. שיפוע מתון מאד.
השיטה-חפירת פירים- הפיר—שליטה על הכוון, מהירות חפירה. יכולת לפינוי מהיר ומסודר של הקרקע, אורך מספק לחופרים למטה, ויטרובוליוס-מהנדס רומי –מומחה לאמות מים, יש הגיון בעובדה שאת אמות המים בנו מומחים חיצוניים עם ניסיון רב עם עובדים מקומיים.
ארמון הנציב.
מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. תפקידו היה לשמש מקום מגוריו ולשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי השלטון הבריטי נקרא המבנה: בית הממשלה.
מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת רכס ג'בל מוכאבר (ההר הכביר) הר העצה הרעה (הצופה מדרום מזרח על העיר העתיקה). כיום, ארמון הנציב משמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות.
לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטיים בשנת 1917, הולאם מתחם אוגוסטה ויקטוריה והפך למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בארץ בשנת 1920, אכלס המתחם את מוסדות השלטון והנציב העליון הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך 5 שנים.
כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בארץ בשנת 1920, אכלס המתחם את מוסדות השלטון והנציב העליון הר
ארמון הנציב הוא מבנה המשדר רשמיות ופאר, תוך שימוש באלמנטים עיצוביים אירופאים, הוא מזכיר מבני ציבור שנבנו ברחבי האימפריה בכלל ומבנים מנדטוריים בפרט. האדריכל שתכנן את ארמון הנציב תכנן גם את מוזיאון רוקפלר (הריסון) בניין הדאר המרכזי ובניין עיריית ירושלים ההיסטורי, טכנולוגיית בניה מודרנית, חומרים כגון:בטון, אבן ירושלמית.לא נעדר אלמנט מוסלמי-ערבי, בצורת מתומן המשולב בעיצובים רבים במבנה (במזרקה, ריצוף המרפסת המובילה לגינה המזרחית), עיצוב דלתות אולם הנשפים.
שטח הארמון 65 דונם.
כביש הגישה מרחוב חברון. שער כניסה (בו משולבים חדרים לשומרים של המתחם), כביש גישה פנימי מוביל ממבנה השער אל הכניסה הראשית המתוכננת בסגנון המבנים הממלוכים (שניתן לראות כאלה בעיר העתיקה)-המבנה א-סימטרי.
חלקו הצפוני מיועד לאגף התפעולי של המקום : מטבח, חצר שירות וחדרים לצוות המתחזק את המבנה, צידו הדרומי מיועד לאנשי הפונקציות הרשמיות של המבנה. ניתן למצוא בו את אולם הנשפים הנחשב לחדר היפה והמרשים ביותר בבניין, תקרתו שטוחה בניגוד לתקרות הכיפתיות של אולמות חדר האוכל וחדר ההסבה, אח ענקית שצופתה באריחי קרמיקה בציורים ארמניים מסורתיים.
בחדר עוצבה גלריה שקישרה בין אולם הנשפים לחדר האוכל ונועדה לתזמורות שניגנו באירועים הרישמיים.
מעל אולם הנשפים מתנשא מגדל מתומן שנועד לשמש אגף המגורים של הנציב העליון ומשפחתו, החזית הדרומית של הבניין היא המרשימה מכל החזיתות.
מערך גושי של בניין מדורגים ובהם משולבים הכוללים: כיפות, פתחים קמורים וארובות מסותתות ומסוגננות.
הגנים המשמשים תפאורה ורקע לאירועים רשמיים וכן, הגנה מפני רוחות הסוחפות את הפסגה ואשר על שמן נקרא ההר: בטן של רוח" בערבית.
בחזית המערבית (החזית של הכניסה העיקרית) נמצאת חצר שקועה שכנראה הייתה אמורה להכיל בריכה. בסמוך הוקם בית קברות קטן של חיות מחמד השייכות לנציבים העליונים ופקידי אום ששהו במבנה.
בצד המזרחי תוכננה גינה בעלת אופי סימטרי-פורמלי המאפיין גנים אנגליים. מולה הוצבה מזרקה מתומנת כמו בארמונות בצפון אפריקה-בגינה זו נערכו נשפים ושאר האירועים.
מגינה זו יורדים לגינה פראית יותר ובה היו מסלעות ובריכות נוי- את המבנה כולו הקיפו עצי אורן בוגרים שתפקידם להבטיח את הפרטיות ולשבור את הרוחות-בשנת 1933 נחנך הבניין בטקס מפואר.
עם סיום המנדט הבריטי העבירו הבריטים את ארמון הנציב לארגון הצלב האדום. המבנה שמש כמטה הארגון במהלך מלחמת העצמאות.
האזור שסביב הארמון היה איזור קרב. משה דיין שהיה מפקד איזור ירושלים נחל כישלון כבד ביותר. בטיילת יש אנדרטה משותפת לנופלים בקרב ארמון הנציב ובכיבוש ארמון הנציב במלחמת ששת הימים.
האמה הובילה מים ממעיינות סמוכים לבית לחם ועד הר הבית שבירושלים. היא כונתה התחתונה כדי להבדילה מהעליונה, שנבנתה מאוחר יותר בתקופה הרומית ואף סיפקה מים לירושלים ממעיינות באיזור בית לחם, אך עברה בתוואי טופוגרפי גבוה יותר.
שתי האמות סיפקו יחד כמיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה לירושלים והיו מרכיב מרכזי במערכת אספקת המים לעיר במשך מאות שנים. האמה התחתונה פעלה במלוא תפוקתה עד לסוף ימי בית שני ומאז ננטשה ושוקמה חליפות, כשהשימוש האחרון בה היה בימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה- 20.
בתקופת המקרא התבססו מפעלי המים בערים הגדולות על מעיינות או על בארות מים סמוכים.
בסוף תקופת בית ראשון וובעיקר בימי ממלכת אשור, התחוללו פריצות דרך טכנולוגיות, הנדסיות והידרולוגיות, כאשר מלכי אשור, סרגון וסנחריב החלו להביא מים ממרחק רב באמצעות תעלות ואמות מים, כך שהערים שנמצאו תחת חסותם לא היו תלויות עוד במקורות מים מקומיים.
בתקופת בית שני הייתה ירושלים מרכז שילטוני ודתי והתפתחה במהירות בהתאם לטכנולוגיות הרומיות. רמת החיים בעיר עלתה מאוד ותושביה נזקקו למים לשתייה, רחצה, טהרה ועוד.
תפעול בית המקדש דרש כמות רבה של מים לניקיון ופולחן. מעין הגיחון לא הספיק עוד והמצוקה באה לידי ביטוי במועדי העלייה לרגל בשלוש הרגלים שבהם פקדו את העיר אלפי מבקרים.
מקור המים של האמה התחתונה היה עין עיטם, מעיין השופע במרחק של 10 ק"מ דרומית לירושלים, ליד הכפר ארטאס. גובה המעיין:765 מ' מעל פני הים בעוד גובה הר הבית הוא:735 מ'.
מי עין עיטם נוקזו בתעלה פתוחה קצרה אל בריכת אגירה שנבנתה ע"ג מעיין נוסף וניקזה מי עיינות סמוכים.
יש 4-5 אמות מים המובילות מים לירושלים, ישנה אמה המובילה מים להרודיון.
האמה הקדומה ביותר הינה האמה התחתונה , מי שבנה אותה אלכסנדר ינאי או יוחנן הורקנוס .
האמה יוצאת מעין עיטם-צפונית לאפרת, משם המים מגיעים פנימה להר הבית.
אורכה כ 10 ק"מ. בפועל כמעט 21 בגלל הפיתולים שמכתיב השטח.
הורדוס הוביל מים מברכות שלמה במקום מעין עיטם.—האמה העליונה.
האמה העליונה באה לספק מים נוספים אבל בגלל הצורך בגרביטציה ובגלל מגבלות טופוגרפיות הוליכו מים האמה עליונה. האמה העליונה נבנתה או על ידי הורדוס או על ידי הנציבים הרומיים.
האמה החמישית-ערוב-הינה הארוכה ביותר על ידי הרומאים במאה הראשונה לספירה. סולימאן המפואר במאה ה 16 משפץ את האמה-צינור חרס. בתקופת החשמונאים השלטון היה יציב וריכוזי לכן לא הייתה בעיה שהאמה פתוחה לא גנבו מים. בתקופה העותומנית שהשלטון לא כל כך חזק נגנבים מים מאזור בית לחם.
התורכים מקימים כאן מאגר מים צר, להבטחת המים לשעת חירום. כמו כן מוציאים צווים בהם נאמר כי באזור האמות אסור לרעות ולגדל גידולים חקלאיים למניעת אפשרות לשימוש וגניבת המים.
מרכז דוידסון.
מרכז דוידסון שנחנך ב-2001 קרוי ע"ש משפחת התורם להקמתו.
המרכז נבנה לתוך מרתפים של אחד הארמונות האומיים . במרכז שעוצב בידי רנה סיוון ודורית הראל מוצג סרט על העלייה לרגל בימי הבית השני.
(סרט אחר מציג את תולדות החפירות באתר) ניתן להזמין צפייה בדגם הממוחשב המציג את ירושלים ובעיקר את סביבת הר הבית בשלהי ימי הבית השני ובדגם ממוחשב נוסף המציג את אותו אזור בתקופה האומיית.
כן, מוצג במרכז דגם פיסי של החפירות באזור וכן ממצאים קטנים המייצגים את התקופות השונות באתר.
אולם התצוגה בכניסה.
כל האבנים האדירות שאנו רואים מסביב הן של האומאיים.
מרכזם היה בדמשק והם רצו לבנות את ירושלים ולפאר אותה.
הם מקימים מבנים רבים על הר הבית.
הבנייה האומאית עשתה שימוש משני באבנים ההרודיאניות.
הרחוב נמתח לכל אורך הכותל המערבי עד לצפון. הוא ממוקם נמוך ומנקז את הסביבה.
הריצוף שאנו רואים נעשה בשנת 66 על ידי אגריפס השני.
הוא קבל אישור להעסיק 18 אלף פועלים בריצוף.
הורדוס בנה את קירות המעטפת את המקדש ואת הסטיו.
רוני רייך ויעקב ביילי הרימו חלק מן המרצפות ומצאו מטבעות מימי פונטיוס פילטוס.
פירושו שהריצוף מאוחר מימיו של הורדוס.
הריצוף נראה חדש מכיוון שלא הספיקו ללכת עליו הרבה. החורבן בשנת 70.
מערכת אדירה של ניקוז נמצאה לאורך הגיא המרכזי היום ניתן לצאת מהמערכת מכאן מתחת לקשת רובינסון.
בתוך התעלה ניתן למצוא אבנים גדולות שנפלו בעת שטיטוס הרס את הגשר.
מעל היציאה מתעלת הניקוז נמצאה כתובת על אבן הרודיאנית-
בעברית מימי בית שני האבן שמתחת לחריץ הרוחב.
הכתובת מכילה ניסוח דומה למה שכתוב בישעיהו—
ראיתם ושש ליבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה.
ההסבר גילו כאן כמה קברים ,ובתוך תעלת הניקוז נמצאו חרסים אולי אלו קברים של יהודים שרצו להקבר קרוב להר הבית וזוהי כתובת הישועה שלהם.
האבנים שמולנו מתאימות לבניית הורדוס הגדול..
אבן מסותת, זיז חלק עם שוליים מסביב, האבנים מותאמות היטב, האבן העליונה מוכנסת שני סמ פנימה כדי למנוע אשליה אופטית של נפילה.
הבנייה יבשה ללא טיט, בין האבנים אין שום חומר מיצב.
בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי נתגלתה אבן גדולה מאד שעליה חרוט-
לבית התקיעה להכ.
בשל השבר של הכתובת לא ברור מהי המילה השלישית, והאם היו מילים נוספות.
המילים נכתבו בכתב אשורי הזהה כמעט לכתב העברי של ימנו.
כנראה,שהאבן נפלה במהלך חורבן בית שני על ידי הרומאים ממרפסת שניצבה בראש המבנה שבה נהגו לעמוד ולתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועד.
עברנו ליד בית מרחץ רומי-ביזנטי עם מערכת חימום תת ריצפתית, לחדר הייתה ריצפה כפולה.
בעבר סברו שאולי בקרבת מקום עמד קבר חולדה הנביאה (בת זמנו של הנביא ירמיהו)
אך בחפירות לא נתגלה כל קבר אותו היה ניתן לזהות כקבר חולדה.
ייתכן שהשם מתייחס לאופן המיוחד שבו מוליכים השערים אל הר הבית.
מפלס השערים נמוך בכ-14 מ' מפלס הר הבית ועל כן נבנו כפי הנראה מנהרות ארוכות ומשופעות, שהעלו את הנכנסים מן השערים אל מפלס הרחבה.
מנהרות אלו מזכירות את המחילות שחופרים נברנים שונים מתחת לאדמה ואולי מכאן משם.
לאורך מנהרות הכניסה נשתמר חלק מן הכיפות המקוריות שקירו אותה ועליהן קישוטים מגולפים באבן.
שטח העופל (כפי שכונה בימי בית ראשון) השטח דרכו העפילו הבאים מעיר דוד שמדרום אל המקדש בצפון.
כוחה של המסורת היה כה חזק עד כי גם הורדוס קבע את מערכת שערי הכניסה והיציאה להר מדרום, אף על פי שבימיו כבר עבר מרכז הכובד העירוני אל העיר העליונה. גרם המדרגות (שרובו הגדול משוחזר) הוביל אל שערי הר הבית. ממזרח לגרם המדרגות נחשפו מקוואות טהרה שבהן טבלו עולי הרגל בטרם נכנסו למקדש.
מעל גרם המדרגות נבחין בקשת של השער הסתום כיום. הקשת היא מן התקופה המוסלמית הקדומה.
כאן עמד בימי בית שני שער כפול, ששימש כנראה ליציאה מהר הבית.
כ- 70 מ' ממזרח לו מבחינים בשער משולש סתום, שם עמד שער הכניסה להר, שצורתו המקורית אינה ידועה, אך יתכן שהיה אף הוא משולש. השער הנוכחי הוא מוסלמי.
מפתנו ואבן המזוזה המערבית הם שריד בנייתו של הורדוס.
המשנה מכנה את השערים הללו בשם "שערי חולדה"
"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל – השוכן בבית הזה ינחמך, שאני מנודה – השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך" (מידות ב ב) מכאן ניתן ללמוד על מנהג יפה ומקרב לבבות על פיו אדם שמתאבל נכנס ויוצא הפוך לשאר האנשים על מנת שגם זרים יידעו לנחמו.
קשת רובינסון.
שורת האבנים הבולטות מן הקיר הרחק מעל ראשנו היא שריד של קמרון ענק שיצא מן הכותל וצידו נח על אומנות אבן מעברו השני של הרחוב, במרחק 13 מ' מן הכותל.
הקמרון זוהה לראשונה ע"י החוקר אדוארד רובינסון (1838), אשר סבר שהוא ראשיתו של גשר קשתות שחיבר בין הר הבית לבין העיר העליונה ששכנה בגבעה שממערב להר הבית.
אולם, כאשר נתגלו בסיסי קשתות נוספות, הפונות דרומה במקום מערבה, הסתבר כי אין מדובר בגשר, אלא במערכת קמרונות היורדת אל מפלס הרחוב מתקופת הבית השני שעליו אנו הולכים.
רוחב הדרך שעברה ע"ג הקמרון היה 15 מ' – כרוחב של אוטוסטראדה מודרנית.
מן הרחוב ניתן היה לטפס במדרגות הקמרון ולהיכנס אל "הסטיו המלכותי" בדרום הר הבית. התנועה על מדרגות הקמרון לא הפריעה את התנועה הצולבת של ההולכים ברחוב שלמטה וכך היתה הקשת ה"מחלף" הראשון בהיסטוריה.
בבסיס המערכת של אומנות הקמרון שילבו האדריכלים חללים, ששימשו לחנויות.
עד 1967 הכול היה מכוסה.
הקשת הזו הכי גדולה בעולם העתיק-15 מטרים רוחב, 13 מטרים מפתח הרגליים ועשרים מטרים גובה.
משקל משוער 1600 טון, מעל הקשת היה שער וזהו אחד מתוך 4 השערים שהיו בכותל המערבי.
קשת ברדלי-קשת וילסון-קשת וורן.
האתר שייך לקרן למורשת הכותל המערבי.
מנהרת הכותל הינו רק אחד מאתריה.
העמותה שייכת למשרד הממשלה.
מתחת לרחבת הכותל עשרות ממצאים ארכיאולוגיים שטרם הגיעו אליהם.
כאן במקום בו אנו נמצאים אנו מזהים את כניסת אמת המים להר הבית. זהו הקטע האחרון של אמת המים.
כשאנו מסתכלים למעלה אנו רואים סלע קדום יותר השייך לתקופת בית שני מתחתיו תקופות קדומות יותר הכיצד ?
אחרי בית שני חצבו את הסלע ונשאר המפלס העליון הקדום. בשנת 70 לספירה התיישב הלגיון ה 10 כאן.
שהה וגר כאן יותר מ 200 שנים. הרומאים החליטו להפוך את ירושלים לעיר רומית במלוא מובן המילה.
בירושלים היו שני קארדו. אחד הקרדו המוכר ברובע היהודי וכאן השני-המשני.
הקרדו הזה מהמאה השנייה שנת 130 לספירה. נמצאו כאן מטבעות של אדריאנוס.
יש הטוענים כי הסיבה למרד בר כוכבא נעוצה כאן ברצון של הרומאים להפוך את ירושלים לעיר רומית.
אורך הרחוב כ 11 מטר.
היו כאן שורת מדרגות, חנויות, רחוב מפואר המתחיל משער שכם עד שער האשפתות.
רחוב רומי שחצה את כל העיר. הרחוב נחצה על גבי פחות או יותר תוואי הגיא. רחוב הגיא..
העיר נקראה איליה קפיטולוניה וליהודים אסור היה להיכנס. ברחובות הרומאיים הכל היה חייב להיות מפולס וישר. כשהיו בעיות של הפרשי גובה שתמשו בשרידים קדומים קיימים שבשטח
כך נשתמרו השרידים כאן של השכבה שמתחת לריצוף הרחוב וגילו ממצאים גם מבית ראשון.
קרדו- פירושו-ציר ראשי, בכל העולם הרומי היה מצפון לדרום. נמצאו כאן קירות של בית המקדש הראשון.
צלמיות של עבודה זרה מבית ראשון. נמצא כאן בית 4 מרחבים. שמעליו עבר ריצוף הכביש.
הבית נעזב לפני חורבן בית ראשון על ידי הבבלים. בבית הזה לא מצאו שום כלים מה שמסביר שנעזב בצורה מתוכננת ומסודרת.
הקרדו השני.
קרדו" בלטינית הוא "לב", ורחוב הקרדו הוא לב העיר – ציר מסחר ותנועה מרכזי, שהתבסס על מודל קבוע שאותו שיכפלו המתכננים הרומאים בערים ובמחנות צבא, בעיקר במזרח התיכון. ניתן למצוא אותו בערים רומיות בצפון אפריקה, בסוריה ובירדן, ובישראל הוא נמצא בשרידי הערים קיסריה ואנטיפטריס (תל אפק, הסמוכה לפתח תקווה).
מכל מקום, בחפירות ברובע התגלה רחוב עמודים רחב ומרוצף בלוחות אבן, שרוחבו הכולל 22.5 מטר (רק חלק ממנו נחשף). במרכז הרחוב יש מעבר פתוח בחלקו לשמיים שרוחבו 12.5 מטרים, ומשני צידיו שורת חנויות שבחזיתן הוקם גג רעפים להגנה מפני גשם וקרינת השמש, שנתמך בשורת עמודי אבן שהתנשאו לגובה 5 מטרים. כל העמודים שנחשפו היו שבורים, למעט עמוד אחד שנותר שלם והתגלה ממש מתחת ליסודות בית הכנסת "צמח צדק" שבקצה הדרומי של הקרדו.
ראשיתו של הרחוב בשער שכם, שנקרא אז שער סטפנוס, שם הציבו הרומאים עמוד שעליו הותקן פסל הקיסר. מנקודה זו יצאו שני רחובות ראשיים שחצו את העיר: אחד לאורך הר הבית, שנקרא היה קרדו ולנטיס והיום נקרא רחוב הגיא; והשני לכיוון הר ציון, שנקרא היה קרדו מאקסימוס, בחפירות התגלה כי הוא נעצר בשעתו סמוך למקום שבו ניצבת כנסיית הקבר. רק לאחר כ-300 שנה ערכו הביזנטים עבודות פיתוח והמשיכו את הקרדו עד לכנסיית הניאה, ששרידיה שוכנים היום בדרום הרובע היהודי ובסמוך לשער ציון
החלק הביזנטי של הקרדו הוקם בממדים דומים לקודמו הרומי. כדי לשמור על מישור הרחוב ולהימנע משיפועים מיותרים שיקשו על ההליכה, נאלצו הבנאים הביזנטים בחלק מהציר לחצוב בצלע ההר הקיים כדי להנמיך את מפלס הקרקע. בחלק אחר נדרשו לבנות קירות-תמך ולמלא באדמה חריצים רחבים ועמוקים בקרקע, שעליהם אפשר כיום להשקיף מבעד לפתח הנמצא במרכז הקארדו.
חלקו של הקרדו ברובע היהודי הוא המשך ישיר לשני רחובות מסחריים שהוקמו בשטח הקרדו הקדום ברובע המוסלמי – שוק הקצבים ושוק הבשמים – שני רחובות מקורים, שהוארו ואווררו באמצעות פתחים בגג, שהורכבו ממערכות קמרונות שנשאו זה את זה. המערכת הזו הייתה מרכיב עיצובי משמעותי בהצעה שזכתה בתחרות, ובתוצר הסופי היא מופיעה רק ב-30 המטרים האחרונים של הקרדו הישראלי, בקטע המשיק לרובע המוסלמי. גם היום, כמו פעם, מדובר באלמנט דקורטיבי המשלב טכנולוגיות בנייה טרומית בבטון עם מסורות בנייה קדומות באבן בעבודת יד
"לא רצינו ששום תוספת שלנו מהמאה ה-20 תיחשב כשחזור עתיקות", מסביר בוגוד את הפתרון העיצובי שבו בחר הצוות, "ולכן כל התוספות שלנו, כמו עמודים, קמרונות, קירות וחיזוקים של בניינים קיימים, בוצעו בבטון חשוף מסותת ביד". בקטעים שבהם חסרו מרצפות האבן המקוריות של הרחוב הביזנטי, שנחצבו באזור בית לחם, הונחו מרצפות חדשות שנחצבו בדרום הר חברון. למרות הגוון הדומה, הן עובדו באופן שונה כדי להדגיש את ההבדל בין ישן לחדש
אף יחידת מגורים לא זהה לשנייה..
עבודות החפירה שהחלו ב-1972 עיכבו את המשך פיתוח המתחם ומימושו כמתחם מסחר ומגורים (רעיון המלונאות נזנח מיד אחרי התחרות). בעקבות התפתחויות פוליטיות נדרשו המתכננים למצוא פתרון מיידי, ולבנות בהקדם את יחידות המגורים. לכן, באופן הפוך מהמקובל, נבנתה מעל אתר החפירות (שברובו טרם נחפר) מערכת קמרונות בטון, שעליה היה אמון המהנדס סאקי רוזנהאופט שליווה את הפרויקט לכל אורכו. מעל מערכת הקמרונות הם החלו להקים חצרות, שסביבן הוקמו כמעט 40 יחידות דיור – חלקן בבניינים חדשים וחלקן במבנים עתיקים עם קירות עבים וכיפות, ששופצו וחודשו בהתאם לתקנות בנייה עכשוויות.
אין כאן אף יחידת מגורים שדומה לשכנתה, אך כולן תוכננו בהתאם לתקני משרד השיכון, ולכן הדירות קטנות יחסית ושטחן כ-85 מ"ר. הן הוקמו סביב חצרות פנימיות, המתפקדות כחיץ שקט ובטוח בין הרחוב הרועש שבו מתערבבים תושבים, תיירים ורוכלים לבין המרחב הפרטי. בפתחי החלונות נקבעו תריסי ברזל צבועים ירוק, שבוצעו בעבודה מעולה בידי בעל מקצוע ערבי. "שמו היה סלים חיו, אך כולם קראו לו אבו אליאס", נזכר בו בוגוד. "הוא היה המסגר הכי טוב שעבדתי איתו", הוסיף בשעה שהתבונן בתריסים, שנראים כאילו לא עברו 30 שנה מאז יצאו מבית המלאכה בכפר ענאתא הסמוך לירושלים, ששוכן היום ברשות הפלסטינית.
תהליך התכנון והביצוע היה גם הוא ייחודי. האדריכלים חילקו את המתחם הצר והארוך לפרוסות, כך שברגע שהתעכבו עבודות בחלק אחד המשיכו בחלק האחר, ורק אחרי ששוחרר העיכוב בחלק הראשון שבו אליו. הודות לשיטת עבודה זו, נוצר מתחם מגוון שמשנה את פניו כל כמה מטרים ספורים. ב-1983 הושלם הפרויקט, הדירות אוכלסו והחנויות נפתחו. הקארדו הפך לאחד המקומות הבודדים ברובע שאף תייר וקבוצה לא מפספסים בביקורם בעיר העתיקה.
החילונים עזבו מהר, חרדים נכנסו
הארכיאולוגיה נותרה כשהייתה; האוכלוסייה השתנתה. בתחילת שנות ה-80 הורכבה אוכלוסיית הרובע ממגזרים שונים בחברה הישראלית – חילוניים, דתיים, חרדים, עניים ועשירים. בסמטאות אפשר היה לפגוש דיירים כמו שר החינוך יגאל אלון, מבקר המדינה יצחק נבנצאל שהתגורר בבניין אחד עם משפחת בתו פליאה אלבק, שניהלה את המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומשפחת הרב אביגדור נבנצאל, רב העיר העתיקה, לצד יוצרים ואמנים כמו דדי בן-שאול, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל".
הבעיה הייתה קשיי נגישות, התארכות עבודות הבנייה והפיתוח, מחסור בשירותים נדרשים והמולה תיירותית, שהבריחה עד מהרה את החילונים – שלא היו מצוידים בלהט להתגורר ליד הר הבית – ואת הדירות שלהם קנו חרדים אנגלו-סקסים. האופי של העסקים בקארדו, לעומת זאת, לא השתנה באותה קיצוניות. אמנם, אטרקציות מסוימות כבר לא כאן – "חנות יהורם גאון" שהייתה בבעלות הזמר המפורסם ואשתו, וחנות הדגל של "פולגת" שתפסה חלק נכבד משטחי המסחר – אך מרבית העסקים פנו אז כמו היום לתיירים והציעו מזכרות יודאיקה ואוריינטליזם כמו חנוכיות, תמונות, תכשיטים בעבודת יד, בובות של חסידים מרקדים וגמלים מחייכים.
זה פרויקט חי, וכמו כל דבר חי הוא קודם כל צעיר ואחר כך מגיע לבגרות, מזדקן, ועושים לו כל מיני טיפולים כדי לשמור על הצורה שלו", טוען בוגוד. "אני מבסוט שהשיפורים שנעשו מחמיאים לו. מפריע לי לראות את כל התמונות שהגלריות הוציאו החוצה לרחוב, נתלות על כל הקירות הפנויים. הן צריכות להיות בחנות ולא במעבר".
התיירות פורחת, אך הקופות לא מצלצלות:
כך או אחרת, הקרדו לא ריק לשנייה אחת. קבוצות תיירים דוברות גרמנית, רוסית ואנגלית זורמות מכיוון השוק הערבי, חוצות את הרחוב המסחרי כמעט בלי לעצור, ונעמדות לקבל הסבר מול קטע ממפת מידבא שאותו ביצעה האמנית נעמי הנריק. עברית בקושי שומעים כאן. רק שההמולה הזו לא מכניסה כסף לסוחרים. שרון סדן, אמנית בוגרת בצלאל, היא בעלת החנות "הקשת הרומית" כבר 23 שנה. היא יושבת מאחורי שולחן עץ גבוה, מרותקת למסך המחשב. "היו תקופות טובות יותר ועכשיו המצב לא טוב", היא אומרת. "התיירות שבאה היא לא קניינית. באים ומתפעלים מהמקום, מהקשתות ומהאווירה, אבל כוח הקנייה חלש". לטענתה, חזות המקום מזכירה אתר ארכיאולוגי יותר מאשר מרכז מסחרי, ועל הרשות לפיתוח הרובע היהודי (שמנהלת את האתר ובעלת מרבית החנויות) מוטלת החובה להחיות את האווירה, "כי התאורה חלשה מדי, והתדמית יוקרתית ומבריחה קונים".
פרויקט "שדרות ממילא" בכניסה לשער יפו לא סייע בהחייאת המסחר בקרדו, שכבר היה פגוע עוד קודם משנות האינתיפאדה השנייה. "בפורים האחרון", מתלוננת סדן, "בממילא היו ליצנים ואווירה, וכאן הייתה אווירה של מלחמת יום כיפור. אנחנו מבחינת החברה לפיתוח הרובע רק הכנסה כספית. אין כאן שילוט והסברים היסטוריים, והתיירים נאלצים להיכנס לחנות כדי לקבל מידע. יש תיירות, אבל האווירה עצובה והרחוב לא עובד".
בתגובה אומר אייל מתן, מנהל תיירות הרובע היהודי, כי ״החברה מקדמת זה מספר שנים את שילוט ההכוונה ברובע. נציב בשבועות הקרובים
מפה במוקדים מרכזיים ברובע, שתכוון את אלפי המבקרים ברובע גם לקרדו״. לדבריו, בחברה מתכננים לפתוח בקארדו שוק "כמו שהיה בעבר", אך התוכנית נמצאת בשלבי פיתוח וקידום מול העירייה ורשות העתיקות וטרם נקבע מועד לביצוע. "מטבע הדברים מדובר בתהליך ארוך", מוסיף מתן. על חוסר ההצלחה הכלכלית של המסחר, נמסר מהחברה כי "כמויות המבקרים עומדות ביחס ישר לעלייה או לירידה הכללית של התיירות בישראל ובירושלים. בעלי העסקים מקדמים את עסקיהם באופן פרטי. החברה לשיקום דואגת לתחזוקה השוטפת ולשמירה. הביקור בקארדו הינו ללא תשלום, למרות שהחברה משקיעה בתחזוקת הממצאים הארכיאולוגיים המהווים את הגורם להגעת התיירים למקום".
מה צריך ללמוד מהקרדו?
ברחבי הארץ התגלו שלל אתרים היסטוריים וקדומים. חלקם נותר נסתר וקבור מתחת לקרקע, ואחרים נחשפים בתהליכים מורכבים ויקרים ונפתחים לקהל הרחב. בבית שאן נחשפה עיר עתיקה, מהמרשימות במזרח התיכון, אך אין לה שום השפעה חיובית על העיר החדשה בית שאן, שמנותקת ממנה ולא מסוגלת לנצל את הפוטנציאל התיירותי של האתר הארכיאולוגי. האתר הארכיאולוגי עצמו סובל מקשיים, ולמרות ההשקעה העצומה בחפירות ובמופעים "פירוטכניים דיסנילנדיים" (כפי שהתבטאה בעבר העיתונאית אסתר זנדברג), הוא לא מצליח להתברג לרשימת 10 האתרים המתויירים בישראל ותנועת התיירים אליו יחסית חלשה
כיצד הייתה נראית בית שאן, לו השכילו המתכננים לשלב את העיר החדשה בעיר הקדומה, ולהשקיע לא רק במה שיש מתחת לקרקע, אלא גם באנשים החיים שנמצאים מעליה? ראוי לחזור וללמוד מפרויקט הקארדו, מהיצירתיות וההעזה שהובילו האדריכלים הצעירים בסיוע האמון שקיבלו מפקידי המדינה והפוליטיקאים. ראוי להעמיד סדרי עדיפויות ושיטות עבודה חדשות-ישנות על סדר היום, ולקדם סביבות מגורים, מסחר, תעסוקה ופנאי שמנצלות את המיטב מהמקום הקיים ומעניקות לבני האדם מקום טוב יותר לחיות בו.
מה עשו האדריכלים מאז?
קשה להאמין שאדריכלים צעירים כל כך זכו בתחרות חשובה כל כך. בישראל של היום, זה כמעט אף פעם לא קורה. אהרונסון ובוגוד היו בתחילת שנות ה-30 לחייהם וניב-קרנדל התקרבה ל-40, ושלושתם היו אלמונים יחסית. לימים, אהרונסון תיכנן כמה מהפרויקטים הבולטים באדריכלות הנוף בישראל: טיילת שרובר בירושלים, גן החניון בטרמינל 3 בנתב"ג ורחבת מרכז סוזן דלל בתל אביב, שעליהם זכה בפרסים חשובים. ניב-קרנדל ובוגוד ביצעו את הקרדו ולאחר מכן השתתפו בתכנון מתחם בית העירייה החדש של ירושלים. ניב-קרנדל פנתה להוראה במחלקה לאדריכלות בבצלאל ובוגוד המשיך להתמחות בערים עתיקות בארץ. בירושלים העתיקה תיכנן עם האדריכלית יוניס פיגרדו את מוזיאון "הבית השרוף", את פיתוח רחבת שער שכם, ולאחרונה השלים את הרחבת ההוסטל הלותראני הצמוד לרובע היהודי.
הכניסה למנהרות הכותל היא מן הקצה הצפוני של רחבת הכותל המערבי, ממנה עוברים דרך שורת חללים ממערב למזרח, עד לנקודת החיבור עם הכותל המערבי. מנקודה זו המשך ההליכה במנהרות הוא בקו ישר צפונה, עד לפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. לכל אורך הדרך אין מעבר למתחם הר הבית. החללים כוללים מסדרון וכנסייה מימי הביניים, גשר וחדרי פאר מתקופת בית שני, בתי מגורים,בורות מים, מחצבה, תעלה מן התקופה החשמונאית ועוד. חללים אלה חוברו על מנת לאפשר מעבר רציף של מבקרים לאורכו של המערך
היווצרות מנהרות הכותל
את העיר העתיקה חוצה גיא עמוק, הגיא המרכזי המתחיל בשער שכם ומסתיים סמוך לשער האשפות בדרום. הר הבית שוכן מצדו המזרחי של הגיא, בעוד שרוב בתי המגורים בעיר העתיקה שוכנים מצדו המערבי.
הגיא היה מכשול טבעי עבור המבקשים לעלות להר הבית.
בתקופת בית שני נבנה גשר גדול שחצה את הגיא ממערב למזרח וכן נבנה מחלף (קשת רובינסון) שאפשר לעלות ממפלס הגיא הנמוך לרום
עם חורבן המקדש בשנת 70 לספירה, נחרבו הגשר והמחלף, אולם בתקופה הרומית נבנה גשר חדש במקום הגשר הקדום. במהלך הדורות נבנו בתוך הגיא מבני ציבור ובתי מגורים וסביבותיו התמלאו.
במאה ה-13 עם כיבוש הממלוכים, החליטו לחצות את הגיא לשם כך בנו קמרונות ועמודים ועליהם יצרו משטח מוגבה – שהביא לחיבור הגבעה המזרחית עם הגבעה המערבית.
עם קבורת הגיא מתחת למפלס העיר, נקברו מבנים רבים וחלקם הפכו לבורות מים ומחסנים.
לאחר פילוס השטח יצרו הממלוכים פתחים רבים מול הכותל המערבי והצפוני של הר הבית שאפשרו גישה מהירה ונוחה אליו. פתחים אלו קיימים עד היום כשערי הר הבית, בהם שער השלשלת, שער מוכרי הכותנה, שער הברזל, שער המשגיח ועוד.
חלק זה של ירושלים הפך לבעל שני מפלסים: זה הנראה לעין וזה התת קרקע.
מנהרות הכותל נמצאות במפלס התת קרקעי ועוברות מתחת לקמרונות הממלוכים ודרך המבנים שנקברו עם הגבהת העי. האתר מהווה נקודת חיכוך רגישה מבחינה דתית בין המוסלמים והיהודים
תסיסה גדולה היתה בשנת 1996. פרוייקט חשיפת הכותל לכל אורכו החל לאחר מלחמת ששת הימים במטרה לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא הפרעה וללא מכשול.
זו הייתה יוזמה של משרד הדתות. האתר מנוהל כיום על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי.
התעלה החשמונאית
בקצה הצפוני של מנהרות הכותל עוברת תעלת מים המתוארכת לימי שלטון החשמונאים, לפני 2000 שנה.
אורך התעלה הוא:80 מ' רוחבה 1.2 מ' ושיא גובהה מגיע ל- 12 מ'.
התעלה מחופה בלוחות אבן מקוריים שאפשרו את תחזוקתה ופתיחתה לניקוי וסתימות. ההשערה כי התעלה נוצרה לניקוז מי גשם והובלתם להר הבית ולמצודת הבירה.
בתקופה החשמונאית היה מתחם הר הבית קטן למדי והוא הורחב ע"י המלך הורדוס.
ההרחבה הוציאה את התעלה החשמונאית מכלל שימוש.
כאשר הכותל המערבי החדש חתך אותה.
כדי שהמים הגואים לא יציפו את הולכי הרגל ברחוב שמחוץ לכותל המערבי, יצר הורדוס בריכה עמוקה בחלק הצפוני של התעלה ובנה סכר בהמשכה, למקרה בו בכל זאת יזלגו המים הלאה.
הבריכה שימשה את חיילי המשמר, ששהו במצודת האנטוניה שבנה הורדוס בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית.
בריכת הסטרותין
הבריכה שהקים הורדוס כדי למנוע הצפה נקראה: סטרותיון=עפרוני- שם זה ניתן לה בשל מידותיה הקטנות 15*53 מ'
הבריכה שולבה בתוך החפיר שהקיף את המצודה ושימשה את החיילים, בשנת 135 קירה אדריאנוס את החפיר ויצר פורום ושער ניצחון. גם הבריכה קורתה בשני קמרונות ארוכים ומקבילים והפכה למאגר מים תת קרקעי.
קשת הניצחון ההרוסה למחצה שולבה במאה ה-19 במנזר האחיות ציון והבריכה שולבה במרתפו, הנזירות שחששו מפולשים הקימו קיר אבנים לחסימת המעבר.
במסגרת תוכנית פיתוח המנהרות, נוקתה הבריכה עד קרקעיתה ושביל עץ נבנה מעליה.
שער וורן
שוכן בהמשך הכותל, כ- 30 מ' צפונית לקשת וילסון- שער זה היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים (נחשף ע"י צ'ארלס וורן במאה ה-19)-השער שימש בתקופה המוסלמית הראשונה בית כנסת לקהילה היהודית הקטנה שחיה אז בירושלים.
בית כנסת המערה (במכתבים מן הגניזה הקהירית), בתקופה הצלבנית גורשו היהודים מירושלים וחלל שער וורן הפך לבור מים, לאחר שהצלבנים הטמפלרים ששכנו בהר הבית צחמו אותו בקירות עבים ומטויחים משני צידיו.
עם הגבהת מפלס הגיא בתקופת הממלוכים נעלם השער לגמרי ונותר חסום.
במהלך החפירות בשנת 1981 נפרץ חלקו העליון של הקיר הצלבני במטרה לחקור את חלל הבור. חודש בלבד היה פתוח עד שהוחלט ליצור הפרדה ברורה בין מנהרות הכותל להר הבית והקיר נסתם מחדש.
הקיר החוסם היום את השער מורכב משתי תקופות: מחציתו התחתונה בת 900 שנה ומחציתו העליונה בת 30…
לזכר בית כנסת המערה הקים הרב יהודה גץ (רב הכותל) בית כנסת ארוך וצר השוכן על מרפסת מוגבהת מול שער וורן. הכניסה אפשרית רק דרך מנהרות הכותל.
המחצבה
בחלק הצפוני של מנהרות הכותל קרוב לחיבור עם התעלה החשמונאית, נתגלו שרידיה של מחצבת אבן מימי בית שני ועד ימינו.
המגרעות שנותרו בסלע האם מלמדות כי האבנים שנחצבו במקום היו גדולות ומלבניות ושימשו לבניית הכותל המערבי הסמוך. גילוי המחצבה עורר עניין רב כיוון שסברו כי אבני הר הבית נחצבו אך ורק במערת צדקיהו. וקיומה של המחצבה בתוך תוואי הרחוב המרוצף מלמד כי הכשרת השטח לכדי רחוב רציף בימי בית שני לא הושלמה מעולם.
הכותל המערבי בירושלים
הוא אחד מתוך ארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית כאלפיים שנה.
משלהי בית שני ועד ימינו.
ל אף שמדובר בקיר נטול ייחוד ארכיטקטוני על פני האחרים, מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, כנראה בשל העובדה שפסגת הר המוריה, עליה עמד קודש הקודשים, קרובה אליו יותר מלשאר הקירות. נראה גם י התפתחות העיר אל הגבעה המערבית ופילוס עמק הטירופיאון, הפכו את הגישה אליו לנוחה ביותר ולהתפתחות מסורת פולחן יהודית דווקא אליו.
הכותל המערבי הוסתר כמעט לגמרי עם כיסוי עמק הטירופיאון ע"י הממלוכים והצמדת הבתים שבמפלס הגבוה אליו. כל שנותר מעל פני השטח הוא כמה נדבכים בחלקו העליון של הכותל, שתחמו סמטאות צרות וקצרות.
דוגמת זו בה עובר היום הכותל הקטן או סמטת אל בוראק שהורחבה לימים לרחבת הכותל.
לאורך המנהרות נחשף הכותל המערבי כמעט לכל אורכו במפלס קבוע, דבר המאפשר הצצה לחלקים ארכיטקטונים שונים ומגוונים בו.
אחד מהם הוא נדבך רבא עצום הממדים שגובה אבניו כמעט 4 מטרים והגדולה ביניהם מתפרסת על פני 14 מ'. (הערכה שמשקל אבן כזו כ- 600 טון) והמטרה היתה לחזק את קירות הר הבית בבנייה יבשה ללא מלט.
חלק זה בכותל מנוקב בחורים מלבניים במרווחים שווים, שנעשו כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית.
ההערכה היא שבקטע זה בעמק הטירופיאון התקינו יושבי ירושלים הביזנטית בריכת אגירה והשתמשו בכותל כאחד מקירותיה.
עקב פניו החלקות מאוד של הכותל, נשר הטיח האטים למים ומי הבריכה חלחלו בין האבנים.
בשל כך חוררו הבונים את הכותל ותקעו בו אבני קיבוע לשכבת טיח עבה במיוחד (30 ס"מ). שרידים משכבת טיח זו וכן לא מעט מאבני הקיבוע נתגלו באתר כשהם דבוקים לכותל.
קטע מהכותל לא נבנה אלא נחצב:הרחבת הר הבית צפונה הביאה לגלישתו אל מעבר לתחום הר המוריה אל הגבעה הצפונית והותירו חזית ישרה לאורך תוואי הכותל, אותה סתתו כחיקוי מושלם לאבני הכותל הבנוי.
האולם ההרודיאני
באחד המפלסים העמוקים ביותר במנהרת הכותל, מתחת לשרידי הגשר הגדול התגלה אולם רחב ממדים שתוארך לשלהי תקופת הבית השני. צורתו אינה רגולרית והוא כלל מספר אגפים.
הכניסה לאולם עוברת דרך שער מרובע כפול, הדומה לחלק משערי הר הבית.
האולם מוקף בכרכוב היקפי בגובה של מטר מהרצפה וקירותיו אבני גזית.
סביב האולם נראות כמה אומנות דבוקות ובפינה הצפונית מזרחית נתגלתה כותרת קורינתית (שרק חלקה שרד).
במהלך החפירות גילו אבני בליסטראות (שחלקן מוצג בויטרינות שקועות בקירות האולם).
אבנים אלו מעידות על הקרבות שהתחוללו במקום בימי המרד הגדול..
במקום אולם נשפים שמתוארך בתקופה החשמונאית, אולם מקורו בתקופת הורדוס. הפינה החיצונית של האולם, מימין לכניסה אליו, בנויה באופן זהה כמעט לכותלי הר הבית, למערת המכפלה ולמבצר באלוני ממרא. סיתות האבנים מזוהה כסיתות הרודיאני .
האולם יצא מכלל שימוש לאחר כיסוי הטירופיאון בידי הממלוכים והוא כוסה בתקרה מקומרת ששימשה לתמיכת הבתים החדשים במפלס העליון.
הרחוב המרוצף
בצמוד לכותל המערבי, כמעט לכל אורכו עבר רחוב מרוצף שנסלל בשלהי תקופת בית שני, לאחר הרחבת הר הבית בידי הורדוס.
הרחוב שימש כחלק מקומפלקס הר הבית וממנו יכלו המבקרים ועולי הרגל לגשת אל פתחי הר הבית המערביים.
לאורך הרחוב בצמוד לכותל נתחה שורת חנויות ששימשו כנראה שוק לממכר מנחות, קורבנות וכל הקשור לעבודת המקדש.
יש סברה כי הרחוב נבנה ע"י הורדוס ולכן קראו לו הרחוב ההרודיאני. תוואי הרחוב עוקב אחר תוואי עמק הטירופיאון, כך שהוא עמוק יחסית בחלקו הדרומי של הכותל והלך והעפיל במעלה העמק עד מצודת האנטוניה בחלקו הצפוני.
ההנחה שרוב הריצוף נותר במקומו ונקבר תחת אבני הר הבית שהושלכו עליו בעת החורבן.
מול קודש הקודשים
פסגת הר המוריה, עליה עמד קודש הקודשים, שוכנת , במחצית אורכו של הכותל המערבי (במרחק של כמאה מטרים מזרחה מהקיר.
עם הכשרתן של מנהרות הכותל אותר חדר קטן ששימש תמיכה לבתים שמעליו, בנקודה המדוייקת של קודש הקודשים.
חדר זה הפך לאתר תפילה והדלקת נרות ויש התוחבים פתקים דווקא בין חריצי הכותל שם.
בשנות ה-90 החלו מים לדלוף מבין אבני הכותל בחדר זה, דבר שעורר התרגשות עצומה על כי "הכותל בוכה על החורבן". נראה כי הנזילה נוצרה מעליית מפלס המים בבור אגירה הנמצא בתוך חלקו הפנימי של הר הבית.
עם ירידת המפלס לאחר שנים ספורות, נעלמה גם הנזילה.
הגשר הגדול וקשת וילסון
הכניסה להר הבית ממערב בתקופת בית שני התאפשרה בשני מפלסים:
- המפלס הנמוך – מהרחוב המרוצף דרך שער אל מתחת לרחבת הר הבית ומשם למעלה בגרם מדרגות תת קרקעי.
- המפלס הגבוה – דרך גשר או מחלף ישירות לרום מפלס רחבת הר הבית
הכניסה ממפלס הרחוב התאפשרה דרך שער ברקלי, ששרידיו שוכנים היום בקצה עזרת הנשים של רחבת התפילה בכותל, או דרך שער וורן הנמצא בתוך מנהרת הכותל.
הכניסה אל המפלס העליון התאפשרה דרך הגשר הגדול מעל קשת וילסון או דרך המחלף המכונה:קשת רובינסון.
הגשר גם שימש להעברת אמת המים במפלס אחיד מהעיר העליונה (הרובע היהודי והרובע הארמני) לתוך הר הבית. הגשר והמחלף נהרסו עם חורבן בית המקדש וגם השערים יצאו מכלל שימוש, נראה כי הגשר שוקם מחדש במאה ה-2 וה-3 ע"י הרומאים ושימש מעבר למקדש הפגאני שייתכן כי בנו הרומאים במקום בית המקדש החרב. במאה ה-13 כשהממלוכים קברו את הגיא ופילסו את גבעות העיר, נקברו גם הגשר הגדול ושער וורן.
בביקור במנהרות הכותל ניתן לראות את המפלס העליון של הגשר הגדול ה"רוכב" על תוואי הגשר היהודי ההרוס מימי בית שני. אם יורדים למפלס התחתון ניתן לראות את אמנות הגשר היהודי הנשענות על תחתית הגיא
קשת וילסון שתוארכה שנוי במחלוקת, מחברת את הגשר הגדול לכותל המערבי. (ניתן לראותה בביקור במנהרות הכותל והן משמאל לעזרת הגברים ברחבת התפילה.
מעבר הסתרים
צמוד לשרידי הגשר הגדול, מתחת לרחוב השלשלת עובר מסדרון רחב ומקורה בקמרון חבית.
הוא נמשך מרחוב הגיא עד לקשת וילסון באורך 70 מ'.
הסברה היא היא כי הקמרון נבנה בתקופה הממלוכית במאה ה- 14.
מסדרון זה נקרא מעבר הסתרים בטענה כי מתחת לרחוב השלשלת בנה דוד המלך מעבר סתרים שבו צעד מארמונו שליד מגדל דוד להר הבית.
הכנסייה הצלבנית
בתוך שרידי הגשר נראים מסדרונות צרים בעלי קמרון מחודד מעט, האופייני לאדריכלות הכנסיות הצלבנית בארץ ישראל מן המאה ה-12. בניית מבנים ע"ג גשרים היתה דבר מקובל בימי הביניים בעיקר באירופה (דוגמת שער נוטרדם) שאף קרס ממשקלם הרב של הבתים שנבנו מעליו.