סיורים מודרכים בעמק איילון
פארק איילון-קנדה, הנקרא על-שם עמק איילון המונח למרגלותינו ויוצרת תצפית מדהימה לקבוצות, וכהוקרה לתרומתה של יהדות קנדה להקמתו, משתרע על פני 12,000 דונם מצפון לכביש ירושלים-תל אביב, בין שער הגיא למחלף לטרון. פארק קנדה נקרא בעבר על שם הקהילות שתרמו כסף להקמתו, אך כאשר התברר שהוא נמצא מעבר לקו הירוק אחת הקהילות התורמות דרשה לשנות את שמו ולהוציא את שמה ממנו. לכן רשמית הפארק נקרא היום פארק איילון. העמק מהווה איזור גבול טבעי בין האיזורים הטופוגרפיים שונים. בין הרי שומרון והרי יהודה במזרח, בין שפלת יהודה ושפלת החוף במערב ודרום..
למעשה שפלת יהודה נגמרת במגע עם פארק איילון. את שמו הוא מקבל מנחל איילון שהוא גדול הנחלים אליו מתנקזים מימי העמק.
הנחלים באיזור ההר עוברים דרך מסלע גירני קשה ויוצרים ערוצים קניוניים. ברגע שנגמר גב ההר, המסלע הוא קירטון רך. השיפוע קטן ולכן הנחלים מתפרסים אל עמק רחב ידיים. עמק איילון הוא גדול העמקים המערביים. דרך עמק איילון עוברות דרכים קדומות מדרך הים אל ההר. לפחות שלושה נתיבים קדומים מנצלים אותו בדרך אל ההר. בצפון העמק עוברת דרך מעלה בית חורון.
אדמות סחף מגיעות עם הנחלים, לכן האיזור שיש בו הרבה מים, צומתי דרכים וקרקע פוריה הוא האיזור הנוח להתיישבות האדם.
יש ממצאים בעמק מתקופת הברונזה התיכונה ובהתאם לכך אפשר למצוא את אזכוריו במקורות קדומים החל מהאלף השני לפני הספירה. הוא מוזכר בכתבים מצריים.
הוא מוזכר בספר יהושע בהקשר למלחמה במלך איילון. "שמש בגבעון דום והירח בעמק איילון", נס שמבקש יהושע שהשמש לא תשקע אלא תעמוד בגבו ותתן לו את היתרון.
העמק מהווה גבול של נחלות ארבעה שבטים: בנימין, יהודה, דן ואפריים. שבט אפרים הוא החזק מביניהם, ולכן הוא זה שיושב בעמק. כך עולה מן התנ"ך.
זה האיזור שמקנה שליטה על הדרך לירושלים. לכן בכל התקופות בנו כאן מצודות. גם בתקופה ההלניסטית וגם בתקופה החשמונאית. חירבת עקד היא אחת מהן.
הרומאים גם במרד החורבן וגם במרד הגדול הציבו כאן לגיונות צבא כדי למנוע תנועת יהודים לירושלים.
עיר מנהלתית ראשית בתקופה הרומית היא אמאוס. אמאוס זהו שיבוש של השם "חמת". היו בה מעיינות חמים שככל הנראה נסתמו ברעידות האדמה.
ניתן לראות בבית המרחץ בעיר תנור חימום שנבנה הרבה אחרי בניית המבנה.
רואים בצפון העמק שרידי מבצר צלבני קסטלום ארנולדי. ליד מנזר לטרון יש עוד שרידי מבצר צלבני לטרון דה שבליה.
במלחמת העצמאות היו כאן 7 קרבות קשים על השליטה בעמק ובדרכים העוברות בו. קרבות שלא הצליחו והוא נכבש רק במלחמת ששת הימים. עד שנת 70 היו בעמק ארבע כפרים פלסטינאים שפונו ממנו: יאלו (משמר את השם איילון בתוכו), דיר איוב, אינבס (משמר את השם אימאוס) ובית נובה. מבית נובה נשארו עד היום מספר בתים. בחלק הצפוני של פארק קנדה עוברת דרך סולינג, היא דרך בורמה ירדנית ולא בריטית. הם בנו דרך אספקה המוסתרת מתותחי ישראל בכסות הגבעות.
מגיעים לעמק המעיינות ששם רואים בניה רומית של מפעל המים. תעלה תת קרקעית המנקזת מעיינות קטנים לתעלה ומובילה אותם לבריכת אגירה למטה בעמק ולעיר אמאוס.
מהמעיין מתחיל שביל בוסתנים של שני ק"מ עד לבריכת האגירה. שמה האחר של אמאוס דיוניסיוס. עיר של מים טובים. יש מדרש על יהודי שהלך לשם אחרי אישתו ושם שכח את כל תלמודו. שמה בתקופה הרומית משתנה לניקפוליס, עיר הנצחון. אבל השם אמאוס השתמר בכל זאת.
אמאוס נעזבה אחרי התקופה הרומית. הצלבנים כבר זיהו את אבו גוש עם אמאוס. בהתאם לכך את מודיעין זיהו עם צובה. שמה האחר של אמאוס דיוניסיוס. עיר של מים טובים. יש מדרש על יהודי שהלך לשם אחרי אישתו ושם שכח את כל תלמודו. שמה בתקופה הרומית משתנה לניקפוליס, עיר הנצחון. אבל השם אמאוס השתמר בכל זאת.
הכיפה שבלטה מהאדמה באמאוס נקשרה במסורת ערבית לקבר שייך עובייד. השייך היה מצביא ערבי שמת כאן במגיפה. כאשר חשפו בחפירות את הכיפה התגלה שאין זה קבר כלל. אלא כיפה של בית המרחץ.
בדרך אל קברות המכבים חולפים דרך גבעות. שם אחר לגבעות אלה הוא ברפיליה. מימין חולפים ליד אתר מקורה. אלה שרידי בית כנסת. שם האתר חירבת אום אל עומדן. בית הכנסת מימי בית שני והתקופה בין המרידות.
עוברים דרך עיר מודיעין של היום. היא נחשבת עיר הכי מתוכננת בישראל. נבנתה במסגרת תוכנית שבעת הכוכבים. שבעת ערי ספר שתוכננו לעבות את איזורי הגבול. התוכנית היא משנות השמונים. חריש היתה אמורה להיות עיר ראשית בין הערים האלה והיא מוקמת רק עכשיו. מודיעין מזמן עברה את התכנון המקורי של 60 אלף תושבים. תיכנונה מנצל את התווי הטופוגרפי כך שערוצי וואדיות הפכו לשדרות ומרכזי חינוך ובילוי נמצאים בינהם בעמקים טבעיים באמצע.
קברות המכבים
סיפור מרד המכבים: במאה השניה לפניה"ס בארץ שולטים סלווקים. הם יוונים בעלי תרבות הלניסטית עם אלמנטים מזרחיים. מתיוונים לפי המקורות שלנו. ככל שהמתיוונים מתקדמים בשלטון בירושלים גובר נגדם מאבק פנים יהודי. אנטיוכוס השלישי מחוקק חוק האוסר להכניס חזיר לירושלים, חוק שהוא בעד המסורת היהודית. אך בד בבד ממנה את יסון למשרת הכהן הגדול תמורת כסף. בנו אנטיוכוס הרביעי כבר שודד את בית הקדש. שמונה שנים לפני פרוץ המרד. (הוא מנהל הרבה מלחמות וכל הזמן זקוק לכסף) ומחוקק חוקים האוסרים על קיום מצוות יהדות. מקריב חזיר בבית המקדש ומחייב את כל היהודים לקיים הקרבת חזיר. פעם ראשונה בהסטוריה יש גזירות דתיות האוסרות על העם לקיים את מצוות אמונתו. כאשר לכפר מודעין מגיע אחד מפקידיו של המלך ודורש להקריב חזיר ממתתיהו החשמונאי. חשמונאים הם משפחת כהנים, יהדות חשובה להם והוא לא מסכים. יתר על כן הוא הורג את היהודי שהסכים להקריב חזיר יחד עם הפקיד, הורס את הבמה ובורח עם בניו. כך מתחיל המרד. מתוך חמשת בניו יהודה הוא מנהיג המרד. במספר קרבות באיזור ההר הקשה מנצח יהודה המכבי את היוונים. אחד הקרבות מתרחש במעבר הצר של מעלה בית חורון. כאשר צבא יווני שבנוי מפלנגות שמונה על שמונה מנסה לעבור במעבר ששני גמלים לא עוברים בו יחדיו.
לאחר הנצחונות האלה היוונים מרכזים שלושה צבאות במחנה באמאוס כדי לדכא את המרד. יהודה מבין שהמצב קשה. אוסף את אנשיו במקום בשם מצפה. מעביר יום בתפילות וצום. קורא למי שמפחד לחזור הביתה. ועם הנשארים יוצא למלחמה של מעטים מול רבים.
הפעם צבא יווני למד לקח והוא יוצא בסיירת מובחרת לתקוף את מחנה יהודה. יהודה עוזב את המחנה מבלי לכבות את המדורות ובאותו הזמן תוקף את המחנה של הצבא היווני באמאוס. שוב השמש בגבם ויתרון ההפתעה. היוונים בורחים. הצבא שהלך לתקוף אותו ומצא מחנה רק חוזר וגם מתחיל לברוח. יהודה מנצח את היוונים. מתחיל משא ומתן שמביא להקמת המדינה החשמונאית 20 שנה לאחר מכן.
מרד המכבים, נצחון מעטים על רבים היה סמל חשוב בהיסטוריה יהודית. לכן מראשית הארכיאולוגיה החוקרים מחפשים את קברי המכבים המתוארים בספר המכבים וגם יוספוס פלאויאוס חוזר על התיאור הזה.
אכן מתואר שם שהוקמו 7 פירמידות (לאב לאם ולשבעת האחים) והם נראים מהים.
יוסף בן-מתתיהו תיאר את קברי המכבים: "…שמעון בנה על קבר אביו ואחיו וירימהו למראה באבן גזית מאחור ומפנים, ויקם עליו שבע פירמידות זו לעומת זו לאביו ולאמו ולארבעת אחיו, ולהן עשה חשבונות, הציב מסביב עמודים גדולים ועשה על העמודים מערכת כלי זין לשם עולם וליד המערכת אניות חקוקות לראוה לכל הבאים בים. זה הקבר אשר עשה במודיעין עד היום הזה…" (ספר מכבים א', פרק י"ג, 27-30
ואכן זה אזור מודיעין, ומצדה הצפוני של הגבעה מצוי הכפר אל-מידיה, שמשמר את שמה העתיק של מודיעין, העיר בה פרץ המרד.
שם המקום במסורת הערבית "קובור אל יהוד" . שם זה תרם לזיהוי המקום עם קבריהם. הקברים שנראים בשטח הם לא תואמים את המתואר במקורות. יתר על כן הם קברים טיפוסיים לתקופה הרומית הקדומה. בערך המאה השניה לספירה. בהמשך השביל, ליד הכביש מצאו מערה יותר קדומה. בה גם מצאו גלוסקמאות עם שמות הנקברים שביניהם מופיעים שמות כמו: אלעזר, שמעון. אולי המערה ההיא מתאימה יותר להיות קבר המכבים? אך אלה שמות נפוצים והמערה היא מהמאה הראשונה לספירה שזה יותר קדום מהקברים באתר אך עדיין לא תואם את הזמן.
כל הסתירות האלה לא הפריעו לקשור את המסורת למקום וליסד כאן טכסי זכרון וגבורה. ב-1908 גימנסיה הרצליה יסדה פה טכס הלפידים שנמשך עד היום. בקרבת המקום בנו אנדרטה לחללי מלחמת העצמאות שנפלו בקרבות קשים שהיו באיזור:
נאות קדומים
נאות קדומים היא לא שמורת טבע, היא שמורה לטבע. זהו פארק שהוקם על אדמות קק"ל למטרה מסויימת. מקום שבו מנסים להסוף את כל הצמחים המוזכרים במקורות, לזהות אותם ולקשרם לסביבתם הטבעית ולפעילות האדם בימי התנ"ך. מנסים לשחזר את הנוף.
מבחינה הסטורית רעיון של הפארק היה פרי חלומם של אפריים וחנה ראובני, אנשי העליה השניה. אפריים היה מורה דרך. הם חולמים להקים אוצר צמחים מקראיים ולחדש את שמותיהם. הם ביחד כותבים ספר "אוצר צמחי ישראל" שלתוכו הם מלקטים את רוב הצמחים. היו להם הצעות שונות לשמות צמחים שלא התקבלו. למשל לקרוא למרווה מוריה.
או לעץ שיזף (סדריה בערבית, או ספינוס סיזיפוס כריסטוס בלטינית) הם הציעו את השם עקד. במסורת הנוצרית כתר קוצים של ישוע היה עשוי מעץ זה.
הם מקימים את מוזיאון הצמחים – בשם עשביה. האוסף שלהם נהרס אחרי מלחמת העצמאות במרתפי האוניברסיטה העברית עקב תנאי שימור לא מתאימים. הם לא מגיעים למימוש רעיונם, אך בנם נגה ראובני מממש את התוכנית. ב1965 נגה מקבל מקק"ל שטח גדול באיזור הגבול והפארק הוקם. שטחו היום כ-2500 דונם.
במקום ישנם שבילי הליכה מסומנים היוצרים מספר מסלולי לכת. יש רכבת פנימית המסיעה מטיילים.
המסלולים קשורים לנושאים שונים דוגמת הפקת שמן זית, שאיבת מים, בניית סוכות, גידול אתרוגים.
תל גזר
תל גזר הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי בישראל, השוכן ליד דרך הים הקדומה, בתחום מועצה אזורית גזר, בין לטרון לרמלה, ומזוהה עם העיר הכנענית העתיקה גזר. התל הוא מהחשובים שבתלי ארץ ישראל, יחד עם תלי חצור, מגידו ובאר שבע. ההיסטוריה שלו משתרעת על פני כ־5,000 שנים, מתום התקופה הנאוליתית עד לימי הצלבנים. הוא נתגלה בשנת 1871, ומאז הפך לאתר של חפירות ארכאולוגיות רבות. התחום מהווה מפתח חשוב לחקר אורח החיים של יושבי ארץ ישראל הקדומה. הגישה אל התל היא דרך היישוב כרמי יוסף, על כביש 44.
החפירות בתל ממשיכות גם היום. החפירה האחרונה מתמקדת במפעל המים, שהוא הקדום מסוגו מארץ. בתוכו נמצאו חרסים מתקופת הברונזה התיכונה.
זהוי המקום:
האתר זוהה בידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו (Charles Clermont-Ganneau) בשנת 1871. קלרמון־גנו הסתמך על כתבים ערביים מימי הביניים, שתיארו קרב בין שליט מקומי לקבוצת נוודים סמוך ל'תל אל־ג'זר'. אך לשם הפרסום נדרש לספק הוכחות כתובות. במהרה גילה באתר כתובת בה חקוק "תחמ גזרΑΛΚΙΟΥ", היינו "תחום גזר, של אלקיוס". כתובות דומות נמצאו במקומות נוספים סביב לעיר, וכנראה תחמו את השטח החקלאי של העיר בימי החשמונאים. קבוצה כתובות זו מכונה כתובות תחום גזר. היום נמצאו 13 כאלה ושתיים עדיין נמצאות במקומן באתרם. מרחק בין כל הכתובות לתל שווה למאתיים אמה או לאלף מטר. מרחק זה אולי מרמז שמדובר בתחום שבת.
ההיגיון מאחורי הקמת עיר במקום הזה הוא תצפית מצויינת על כל הסביבה והדרכים שעולות להר.
דומה מבחינת המיקום לשכם, חצור, מגידו. נמצאת בצומת דרכים.
אין כאן מקוואות כי את אלה התחילו לבנות רק בתקופה החשמונאית.
הממצא החשוב בתל גזר הינו: שער כנעני, שער ישראלי והביצורים המרשימים, לוח גזר (כתובת בכתב פיניקי), אתר המקדש עם האבנים הניצבות ומפעל המים הקדום.
בשנים 1902 – 1905 ו־1907 – 1909 חפר באתר רוברט מקאליסטר, ארכאולוג אירי צעיר ונלהב, שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F). מקאליסטר העסיק צוות של כ־200 חופרים, ועבד זמן רב באתר; באופן שיטתי חפר תעלות קוויות שרוחבן 12 מטרים, אחת אחר השנייה, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, נבצר ממנו לחקור את האקרופוליס של העיר, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר. על כל פנים, מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911 – 1912 בסדרה של שלושה ספרים, תחת השם "The Excavation of Gezer", הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה"קדם שמית", ה"שמית הראשונה" עד ל"שמית הרביעית", "התקופה ההלניסטית" ו"התקופה הרומית-ביזנטית".
הממצא החשוב של מקאליסטר זהו לוח גזר. מתאריכים אותו בערך לתקופת שלמה ודוד.
מאה עשירית לפני הספירה. הוא לוח עונות חקלאיות. בטקסט יש רק שמונה עונות. לכן חושבים שהמילה "ירחו" בטקסט מסמלת תקופה של חודשיים..
אולי גם כול הלוח הוא פרי עטו של תלמיד שהתאמן בכתיבה. זאת מפני שהעונות החקלאיות היו ידועות לכל ולא ברורה הסיבה להעלות אותן על כתב. כתובת זו הינה אחת הקדומות ביותר שנמצאו בארץ בכתב שמי או פרוטושמי. חוץ ממנה יש עוד חרס בחירבת קיאפה בעמק האלה ואבן מתל זית.
בעיות בשיטות עבודה של מקליסטר גרמו גם לכך שאת הלוח הוא גילה לא בחפירה אלה בביקור יותר מאוחר באתר ובנבירה בחרסים הפזורים.
שער זה בנוי מאומנות הבנויות מאבנים כבדות ומלבני בוץ מעליהן. הוא דומה לשערים כנענים שהתגלו בתל דן ובתל חצור.
בשער התגלתה שכבת חורבן המתוארכת למאה 15 לפניה"ס לזמן משא פרעה תותמוס השלישי לארץ.
במרחק של עשרות מטרים ממנו לכיוון צפון נמצא שער ישראלי מתקופת שלמה. סביב גילוי שער זה ישנו סיפור:
יגאל ידין זיהה את השער במגידו, ובא לתל גזר לחפש שער כזה גם כאן. לפי המסופר במקרא ששלמה המלך בין שאר הערים בנה גם את גזר.
מיני ישראל
גד מדוייקים. בחירת האתרים לפי מה שמעניין את התיירים. 40 כנסיות, 40 בתי כנסת ו40 מסגדים.
ויש כאן אתרים של גופים שתרמו כסף. כך יש 50 אתרים שאפשר לדלג עליהם. אתרי אגד או בנק הפועלים.
האתר נבנה להכניס 3 אלף מבקרים בבד אחת. לכן לא היה ניתן לבנותו בצורת מדינה אלא בנו אותו בצורת מגן דוד. במפה המגן דוד בצבע אדום כך גם באתר הדרכים הן בצבע אדום.
האתרים באים לפי הסדר ביניהם אבל לא לפי סדר של ישראל. ירושליים נמצאת בחלק הכי מזרחי של האתר. ומכל מקום צריכים ברגל להגיע לירושליים. להדגיש שלירושלים הולכים.
הצמחיה מוקטנת. מנסים לצור רקע של האיזור. 30 אלף צמחים מוקטנים.
צמחים חיים אבל ממוזרים על ידי עבודת פיתוח ממושכת.
זה מקום פתוח לאירועים.
אתרים נופיים פחות מוצלחים באתר. כך למשל מערת הקשת כלל לא דומה. דגם מנזר לטרון באתר מענין במיוחד מפני שלפניו נבנתה במה שממנה אפשר לראות את מבנה מנזר לטרון המקורי.
האתר נותן אפשרות טובה להעביר את הזמן הנותר לתיירים לפני שדה התעופה. אפשר גם לתת באתר הדרכה על מקומות שאליהם לא הספקנו להגיע.