ספרו של מיכה גודמן -מלכוד 67

גודמן אינו רואה בסיכסוך הישראלי- פלסטיני בעיה, כי לכל בעיה יש פתרון. אלא הוא רואה 

בזה מלכוד שממנו יש צורך להחלץ, לדעתו המלכוד הוא רגשי , ביהודים ישנו הפחד ואילו

אצל הפלסטינים ישנה -ההשפלה. כאשר הפחד וההשפלה נפגשים הם גורמים להתמוססות

של הסדרים מדיניים, ההשפלה התחילה עוד בשקיעת הציוויליזציה המוסלמית החל מהמאה

ה 14, (שהיו ידועים במתמטיקה, פילוסופיה, אסטרונומיה ושירה) ואילו הפחד היהודי מדורי

דורות. בנוסף, ליכסוך יש עומק רגשי-פסיכולוגי –והיסטורי.

הישראלים נתפסים כפולשים מערביים הצלחת הציונות היא תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית על ידי הציביליזציה המערבית.

ז'בוטינסקי חשש מ 3 דברים : הבוגדנות הבריטית, התוקפנות הערבית ושואת יהודי אירופה.

ולצערינו הוא צדק בשלושתם. ז'בוטינסקי היה מקסימליסט שדגל בשתי גדות לירדן אך גם

ליברלי בתמיכתו בזכויות אזרחי הארץ. התפנית האידיאולוגית של ז'בוטינסקי קיבלה מכה

קשה בעקבות האינתיפאדה ה 1 כאשר המילואימניקים נאלצו לשטר במקום להילחם

באוכלוסייה האזרחית, מכה זו ניתקה את הקשר שבין מקסימליזם לבין ליברליזם.

ז'בוטינסקי חשב שרוב יהודי יהיה על ידי עלייה, אריאל שרון חשש מגידול דמוגרפי ואיבוד הרוב

היהודי ולכן נסוג בשנת 2005 מרצועת עזה, כיום הרוב סבורים שרוב יהודי יישאר רק אם

נוותר על שלימות הארץ. סברה זו גרמה להיווצרות הימין החדש , שהוא – דתי הדוגל

שהארץ הובטחה על ידי הקדוש ברוך הוא ולכן הפאתוס הפך למשיחי.

השמאל לעומתו תמיד ראה את ההסדר המדיני כיעד סוציאליסטי ושוויון חברתי. אך משנות

ה-70 חלה תפנית, השמאל נפרד מהחלום הסוציאליסטי לטובת חלום השלום. וכך משנת

1967 עברנו ממדינה דמוקרטית מוסרית למדינה כובשת ומושחת ולכן על פי השמאל יש 

צורך בהסדר שלום. הפאתוס כעת הוא מדיני.

הסוציאליסטים תופשים את העבר כקודר , עבר של דיכוי ואילו העתיד נתפס כאופטימי, וורוד

בו יהיה שוויון וסולידריות ואילו ההווה נתפס כתקופת מעבר קשה ומאתגרת ביניהם.

הסוציאליסטים הם שהובילו את הישוב היהודי, את התנועה והמדינה היהודית עד לשנות ה

70, וקיוו שהמדינה תהווה מודל לחיקוי כלל האומות, עם הזמן הסוציאליזם חטף מכה

במלחמה הקרה שהייתה בין המעצמות ,עם ניגודי רעיונות של קפיטליזם מול סוציואליזם.

בתחילה ברה"מ גילתה אהדה למדינה (הצביעה בעד תוכנית החלוקה, ציידה את הצבא ב

48) ,אך משנות ה -50 החלה לתמוך באויבי ישראל, ואילו המשטר הקפיטליסטי-אמריקאי

אהד יותר את ישראל. סטלין בשנת 1956 נתגלה כאנטי- יהודי , אנטי ישראלי ואנטי אנושי.

הקהילה בארה"ב פרחה ושגשגה, והפכה לתומכת נלהבת של ישראל. הקפיטליזם

האמריקאי החל להתפשט בארץ. המשק עבר הפרטה, הקיבוצים הופרטו והמדינות

הקומוניסטיות החלו להתפורר.

בסוף מלחמת ששת הימים ישראל החזיקה בשטחים רבים וחשבה להציעם למדינות ערב

תמורת שלום והחלטת 242, אך התכנסות הליגה הערבית בחרטום ב1976 ענתה חד

משמעית ב 3 לאווים: לא להכרה בישראל, לא לשלום עם ישראל ולא למשא ומתן עם

ישראל. רק בשנת 1973 הערבים הפתיעו אותנו במלחמה שלאחריה הגיע הנשיא סדאת

והרצון לשלום הפך לדגלם של הסוציאליסטים. על רקע הסכמי השלום קמה ;שלום עכשיו

כדי לעודד את ממשלת בגין לדלג על המכשולים, להסכים לוויתורים ולא לפספס את השלום.

כל זה בא בעקבות התקווה לשלום ולא בגלל הייאוש ממלחמה. חתימת ההסכם נתנה

לשמאל תאוצה ותקווה. מחנה השלום קרא לנסיגה ישראלית מהשטחים, לכונן יחסי שלום

ישראלים- פלסטינים ולסלול את הדרך לשלום עם העולם הערבי כולו. הם האמינו שצריך

אומץ פוליטי והכל יסתדר……

אך בשנות ה 80-90 היו שנים של התנגשות בין הימין החדש לשמאל החדש. הימין של

שלימות הארץ והשמאל של שלום בארץ. אך השלמות והשלום התנפצו באינתיפאדות

הראשונה והשנייה.

האינתיפאדה הראשונה- בשנת 1987 הלמה בימין הקיצוני.

האינתיפאדה השנייה- בשנת 2000 מוטטה את השמאל הישראלי. האלימות הייתה קשה

יותר, מתאבדים נגד אזרחים ולא נגד הצבא , האינתיפאדה הרחיקה מאוד את השלום,

הפלסטינאים אמרו לא לשלום ולא לסיום הכיבוש. האינתיפאדה פרצה חודשיים לאחר קמפ-

דייוייד בהם הציע ברק הצעה מבורכת לעראפאת שכללה נסיגה מהרוב המוחלט של השטחים

שנכבשו ב67, חלוקת ירושלים ופשרה בהר הבית, אך ערפאת סרב ואף לא הציע חלופה משלו.

הימין החילוני נפגע כאשר המרכיב הליברלי הביס את המרכיב המקסימליסטי שלו, השמאל

הציוני התמוטט כאשר האינתיפיאדה ה 2 הביסה את השלום ונותר איתן וחזק הרעיון של

הציונות הדתית הימנית בישראל הציונית.

שורשיה של הציונות הדתית החלה ב1967, המלחמה נתפסה כדרמה מקראית והניצחון נתפס

כנס שהחזיר את עם ישראל לאדמתו. דבקות במשנתו של הרב קוק (יצחק הכהן קוק), ובנו

הרב צבי יהודה. על פי הרב קוק – ההתפשטות הריבונית היהודית הינה סימן שאנו נמצאים

בשלבי הגאולה ולכן הנסיגה מהשטחים נתפסת כהרחקת הגאולה, הנרטיב המשיחי החל לבלוט.

השינוי בארץ התחיל מקבוצה דומיננטית שהעמידה במרכז את זכויות האדם לקבוצה

שהעמידה את שלימות הארץ והגאולה במרכז –

הישיבה בארץ עבור הציונות הדתית היא יותר מפסק הלכה אלא היא סיבת הגאולה ויש להחיש

את הגאולה-

תוכנית ההתנתקות 2005 גרמה למחאה אדירה , בעקבות ההתנתקות הציונות הדתית קיבלה

מכה ובנוסף התחילה ההפרדה ביניהם לבין הציונות החילונית שתמכו בנסיגה. החילוניים

התרחקו מהתורה , מהאדמה ומהגאולה.

תוכנית ההתנתקות 2005 גרמה למחאה אדירה , בעקבות ההתנתקות הציונות הדתית קיבלה

מכה ובנוסף התחילה ההפרדה ביניהם לבין הציונות החילונית שתמכו בנסיגה. החילוניים

התרחקו מהתורה , מהאדמה ומהגאולה.

ההתנתקות מצד אחד המעיטה את היסודות המשיחיים אך הגבירה את היסודות הביטחוניים,

ההתנתקות הביאה לראייה את הסיכון שהיה בהתנתקות : שיגור רקטות מעזה, השתלטות

כוחות איסלמיים קיצוניים וכעת נוצר ימין עם מסד חזק של בטחון במקום הגאולה.

גם בשמאל חל שינוי מהחלום לשלום ,לחלום על שמירה על זכויות האדם תחת שלטון צבאי.

השמאל טוען שהנוכחות שלנו בשטחים תביא לאסון והימין טוען שהנסיגה מהשטחים

תביא לאסון, זהו מעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית הכוללת טיעונים בטחוניים ,

מוסריים, יהודיים וציוניים.

ישראל מוקפת בכוחות תרבותיים אנטי מערביים שרואים את ישראל כפלישה מערבית.

בנוסף היא מדינה יהודית המוקפת במוסלמים הרואים בה יישות לא מוסלמית המחללת את

הקודש. ישראל נתפסת ככוח מערבי , לא מוסלמי ולכן קיים רצון לסלקה מהמפה. ישראל

מוקפת אויבים ומתקשה להתגונן מפניהם .

במישור החוף חיים 70% מהאזרחים ו 80% מהייצור התעשייתי. זהו ריכוז יהודי הצפוף בעולם,

מרכז תרבותי וכלכלי בארץ. השומרון ,יהודה ובקעת הירדן הם החייץ הטופוגרפי בין העולם

הערבי הרחב לבין הריכוז היהודי הצפוף ומכאן חשיבותם. ישראל נמצאת בבעיה דמוגרפית

גדולה מפני שהריבוי הפלסטיני גדול יותר מהריבוי היהודי.

כיום האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היא מיעוט במזרח התיכון, אך היא עדיין רוב בארץ. יש

לכך סכנה שהרוב יהפוך למיעוט. ואז יתכן שהמדינה תהיה יהודית אך לא דמוקרטית או

מדינה דמוקרטית שאיננה יהודית- 

ב 1948, בן גוריון לא תכנן לכבוש את יהודה ושומרון כי חשש מרוב ערבי ומאיבוד הריבונות היהודית.

ב1967, שטחי הארץ גדלו ונשאלת השאלה, האם יתכן מיעוט יהודי באי השלמה או רוב

יהודי בארץ ישראל החלקית???

לסיכום- מסיבה ביטחונית אסור לסגת מהשטחים אך מבחינה דמוגרפית אי אפשר 

להמשיך ולהחזיק אותם.

הפלסטינאים זוכרים היטב את הנכבה= יום האסון בו קמה מדינת ישראל ובעיית הפליטים.

בשנה זו היו כ-950 אלף ערבים, 700 אלף מהם ברחו או גורשו (80%) ולא הורשו לחזור.

כיום צאצאיהם מונים כ- 5-7 מיליון נפש שרבים מהם חיים במחנות הפליטים בירדן, סוריה,

לבנון, הגדה ועזה. המחנות מנוהלים על ידי אונר"א, גוף בינלאומי הפועל מטעם האו"ם. זו

האוכלוסייה היחידה בעולם שצאצאיהם נקראים עדיין פליטים והם מחכים ומצפים לחזור

לביתם (שומרים על מפתחות ביתם). הם מאמינים בשיבתם לביתם . זכות השיבה היא חלק

מהזהות הפלסטינאית, וכמובן שמימוש הזכות יביא לריסוק הבית הלאומי היהודי.

ישראל הייתה מוכנה ב1967 לוותר על השטחים תמורת וויתור על זכות השיבה אך הבעייה

היא שבנרטיב הפלסטיני הטראומה של 48 גדולה יותר מזו של 67 ולכן הם לא יסכימו לשנות

את זהותם ולבגוד ב 5 מיליון פליטים היושבים במחנות. בנוסף, וויתור על זכות השיבה

נתפסת אצלם כעבירה דתית , כיוון שאי הייתה מאות שנים איסלמית (כעת היא לא יכולה

להיות בריבונות ישראלית) וכך עליה להישאר. בתגובה לכך הם מצווים להילחם כדי לבטל אותה.

לסיכום- ישנם 3 רבדים לסכסוך : טראומת ההשפלה של האיסלאם על ידי המערב. טראומת

הנטישה בשנת 1948 וטראומת כיבוש האדמה והשלטון הצבאי משנת 1967.

הסדר 2 המדינות מטפל בשלושת הרבדים הללו.

גודמן טוען כי הכיבוש הוא רק אחד ממקורות הסכסוך. שורשי הסכסוך אינם בשליטתינו

אלא הם מושרשים בהשפלתם על ידי המערב והן בהשפלתם בנכבה. הסכסוך הוא שהביא את

צה"ל להשתלט על השטחים. שטחי יהודה ושומרון נמצאים משנת 1967 ועד היום תחת

שליטה צבאית ישראלית ומעמדם נחשב כזמני. הסיבה שעדיין לא קמה מדינה פלסטינאית

היא בגלל הסרבנות של ההנהגה הפלסטינאית.

כמו כן חשוב להבין כי ישראל איננה מדינת אפרטהייד. אין הפלסטינאים דורשים להיות

אזרחים אזרחים שווים במדינת ישראל , אלא , הם דורשים עצמאות מישראל. אילו היו רוצים

היהדות היא דת ולאום, בגלות היא הייתה בעיקר דת וההישג הציוני היה החייאת הלאום

היהודי. אם תהיה נסיגה -יתקבל שהיהדות היא רק דת ולא לאום. ולכן על פי המקרא השאיפה

היא לגור ולהתיישב בארץ , ואילו הגליית העם היא עונשו כאשר חטא. ארץ ישראל היא הלב של

הנרטיב המקראי. התנ"כ הוא גם מספר סיפורים וגם מחוקק חוקים. זהו מיזוג של סיפור וחוק

ולכן כדי לשמור על החוקים עלינו לזכור גם את הסיפורים.

ישראל נמצאת במבוכה – האם לסגת ולסמוך ולבטוח בערבויות של האו"ם או להישאר

ולסמוך על הקב"ה.? מהיאוש קמו 3 קבוצות : מחנה השלום התייאש בעקבות האינתיפאדה,

מחנה הימין –דתי התייאש בעקבות ההתנתקות וגם המחנה הדוגל במאבק החברתי התאייש.

חלום ארץ ישראל  השלימה וחלום השלום קרסו, והפוליטיקה הפכה להיות המרחב לביטוי הזהות

שלנו. הזהות שלנו באה לידי ביטוי לאיזה מחנה אנחנו משתייכים?

גודמן מציע קודם כל להיות סבלניים, סובלניים לדעות של אחרים, רק כך ניתן לקרב יהודים

ליהודים . הקירבה תיעשה בעזרת ההקשבה ותיקח דוגמה מהתרבות שלנו שבאה לידי ביטוי

בתלמוד. זהו מקור הסמכות של ההלכה היהודית כי הוא עוסק במחלוקות. גם העמדות

שנדחו הן חלק מהתורה אך לא חלק מההלכה ולכן חשוב שנקשיב למחלוקות כדי ללמוד מהן.

החלום היהודי היה – להשתחרר משלטון הגויים ולחיות בא"י. בן גוריון וויתר על 3 וויתורים

אידיאולוגיים : 1. הקריב את האופי החילוני של המדינה -הוא כרת ברית עם החרדים ונתן

לרבנים האורתודוכסים שליטה על ענייני הדת של המדינה. (יצא שהמדינה שנוצרה ע"י

מרדנים יהודיים מקבלת חקיקה דתית ) ,זה קרה בעקבות חששו של בן גוריון שאנשי הישוב

הישן יובילו את אנשי וועידת אונסקו"פ למסקנה שהיהודים לא יכולים לכונן מדינה יציבה ולכן

הבטיח להם בתמורה השפעה על היהדות במדינה היהודית (ובכן ויתר על אופייה החילוני).

2. תמך בחלוקת הארץ- בן גוריון תמך בויתור על הריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון

מדינה בחלק מהארץ (בניגוד לאוסישקין).

3. התפשר על החזון הסוציאליסטי – בן גוריון דגל בסוציאליזם ובחברה עם סולידריות של

עובדים ושיויוניות. אך למעשה הוא בחר והעדיף את הציונות על פני הסוציאליזם. הוא בחר

באינטרס של מדינת היהודים במקום באינטרס של מעמד הפועלים. הוא סגר את הפלמ"ח

שהיה מזוהה עם השמאל, סגר את מערכת החינוך של ההתיישבות העובדת וזנח את ברית המועצות לטובת ארצות הברית.

צריך לזכור כי מדינת ישראל נמצאת במילכוד שיש להיחלץ ממנו ואולי בכך להביא לשינוי הבעיה ולא לפתרונה, קיימות מספר דרכים להחלץ מהמלכוד.

א. מתבססת על תוכנית אלון= נוכחות צבאית ישראלית בבקעה ונסיגה מיהודה ושומרון. זה

יביא לביטול הסיכונים הביטחוניים הקיומיים ואף לסיום השליטה הצבאית הישירה על

האוכלוסייה הפלסטינית וכך ישראל גם תהייה מוגנת. הנוכחות בבקעה תמנע מעבר וכניסה

של מהגרים פלסטינאים לשטחים. אך בעולם הערבי אין אף מדינאי ולו אחד שיסכים לקבל

את התוכנית. הפלסטינאים לא יוותרו על זכות השיבה ועל השטחים. (על פי הסכם התקדים

שנחתם בקמפ-דויד , הסכם שלום מלא ייחתם עם ישראל רק בתמורה לנסיגה ישראלית

מוחלטת ומלאה.)

ב. הודנה= הסכם ארעי של שביתת נשק, ההסכם מוכר ע"פ ההלכה המוסלמית. כך הם

יקבלו מדינה פלסטינאית עם רצף טריטוריאלי מבלי להכיר בישראל ומבלי לוותר על זכות

השיבה. הם שומרים על הזהות שלהם ואנו שומרים על הבטחון שלנו. הסכם זה אולי לא יביא

לסיומו של הסכסוך , אך בהחלט יארגן אותו מחדש מקונפליקט בין מדינה לשכנים במקום

בין מדינה לנתינים שלה.

ג. עיקרון ההתפצלות- ברעיון זה ישראל תגביר את עוצמתה הסימבולית של הרשות ע"י

מאמץ דיפלומטי , ובמאמץ טריטוריאלי – ישראל תגדיל את מידת החירות המעשית

היומיומית של הפלסטינאים, בכך שתיתן להם שכונות במזרח ירושלים ובהן תהיה בירתם,

תעביר חלק מהשטחים לרשות כך שיוכלו לנוע בחופשיות . ישראל לא תבנה עוד ישובים

קטנים מחוץ לגושי הישובים הגדולים כדי לא להקשות על הרצף הפלסטיני . המיזוג של

עוצמה סימבולית ומאמץ טריטוריאלי יגדילו את תודעת הריבונות הפלסטינית ברמה

הסמלית ויקטין את הנשלטות על הפלסטינאים ברמה המעשית. מיזוג זה יטיב עם ישראל כי

היא לא מפנה יישובים ולא מסיגה את הצבא.

בנוסף- ערביי שטחי A ו B יהיו כמעט מדינה פלסטינית ותושבי C יהיו כמעט אזרחי

ישראל עם תנאים משודרגים בדומה לערביי מזרח ירושלים. בכך נצמצם את השלטון על

הפלסטינאים מבלי לצמצם דרמטית את הביטחון של הישראלים.