מאמרים תיירותיים מקצועיים של נפתלי חן

מאמרים מסלולים  סיורים סיפורים  של נפתלי חן

עולי הגרדום בעכו

היסטוריה על הדרך- נפתלי חן.

סיור בעקבות עולי הגרדום בעכו-

התליינים נכנסו להודיע לשלושה שגזר דינם יבוצע עם שחר… מהתאים הסמוכים שמעו את התשובה לתליינים שלושת הנידונים למוות פרצו בשירת התקווה.

שלושת ענקי אדם אלו- הנידונים למוות הינם מאיר נקר,אבשלום חביב ויעקב וייס* (ביום השואה כתבתי פינה על גבורתו) אשר נתפסו בפריצה לכלא עכו (פינה שנכתבה ביום פריצת הכלא יד' אייר).

אספר היום על אבשלום חביב.
אבשלום גדל בירושלים, כבר מימי נערתו בחר להתגייס לאצ"ל שם השקיע את כל מרצו וכוחו, השתתף בפעולות רבות כנגד השילטון הבריטי.

שם התגלה קור רוחו וכוח מנהיגותו, בפעולה נגד משוריין בריטי בדרך חברון הלך לחלץ חבר פצוע למרות הסיכון הגדול שייתפס על ידי הבריטים, כאשר שאל אותו החבר (יהודה גורטנברג) מדוע הלך להציל אותו ענה חביב " , אין מפקירים חבר פצוע בשדה הקרב".

אמירה זו תלווה את אבשלום גם בפעולתו האחרונה- בפריצה לכלא אבשלום פיקד על חוליית חיפוי שאמורה הייתה לחסום את הבריטים מלהגיע אל תוך העיר. אבשלום וחולייתו (נקר ווייס) לא נסוגו מכיון שפקודת הנסיגה לא הגיעה והם חששו שחבריהם זקוקים להם.
הם המתינו בעמדה לפקודת נסיגה שלא הגיעה, במקום הפקודה למקום הגיעו חיילים בריטים.

חביב,נקר ווייס נלחמו בקרב אבוד שבסופו נתפסו השלושה והועמדו למשפט.
משפט לחיים ולמוות..

שלושתם לא חששו ממשפט זה, אבשלום עמד מול השופטים ללא פחד והצהיר

"בכל הארץ עומדים בפניכם אנשים שאינם מפחדים עוד. כי מפני מה יפחדו_?
מפני מוות יפחדו בני עם שמיליוני בניו הומתו בליל בלהות אחד, בזכרנו את אחינו המושמדים – שופע ליבנו אושר על שניתן לנו לא להיות נרמסים כמותם, על שנפלה בחלקנו הזכות הקדושה להלחם למען ארצנו , לכתוב פרק של גבורה ולהשאיר צוואה, לא של פחדנות וטבח, כי אם של אומץ ומלחמת חירות, לדורות הבאים."

נקר, וייס וחביב נידונו לתליה, תליה אשר בוצעה היום לפנות בוקר לפני 73 שנה.
עוז רוחם של הרוגי מלכות עוד מהדהד עד היום.

****************************************

לפני כשנה וחצי נפטר סבי שלמה-חיים, איש של ענווה ומסירות,פשטות. איש של נתינה לאחר מבלי לבדוק האם אחרים רואים זאת, ציוני נלהב שוויתר על עושר גדול על מנת לעלות לארץ ולגדל כאן את ילדיו, אשר תרם ממרצו לטובת עם ישראל בכל מאודו בשקט בשקט.

לאחר שנפטר, אשתי ואני רצינו להנציח את שמו של סבי, והחלטנו לקרוא לבננו שעתיד היה להיוולד עוד בטרם תעבור שנת האבל, על שמו. לפני שנה ביא' באב נולד בני השני.

תאריך הלידה יצא ממש בסמוך לאותן שעות איומות בהם ישבו אבשלום חביב וחבריו וקיבלו את ההודעה על תלייתם .

התלבטנו ארוכות ולבסוף החלטנו לקרוא לבננו שאתמול חגג יום- הולדת שנה- אבישלום חי.
על שמו של סבי שלמה חיים, ועל שמו של אבשלום חביב שקולם ממשיך להדהד עד ימינו אנו, ושבמותו של אבשלום ציווה לנו חיים.

אסיים במילים האחרונות והמצמררות מהצהרתו של אבשלום חביב במשפט-
"אתן שבח והודיה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי ואומר בכל ישותי:
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

*******************************

הנציב הבריטי ויאיר שטרן מפקד הלח"י.

*היסטוריה על הדרך- נפתלי חן*.

עליו נאמר יותר מזל משכל.
כן כן אני מדבר על *הנציב העליון הבריטי מק מייכל*. שנתיים אחרי רצח אברהם שטרן "יאיר" מפקד הלח"י, אנשי הלח"י לא נחו לרגע ורצו לנקום את דמו של מפקדם הנערץ. הם ראו בנציב העליון כאשם העיקרי בתור מייצג השילטון הבריטי בארץ ישראל (הוא אשם גם במדיניות הספר הלבן, גירוש מעפילים, טביעת סטרומה והרשימה עוד ארוכה).

כהונתו של הנציב עמדה להסתיים בסתיו 1944 והלח"י החליט שהוא לא יחזור חי לאנגליה, המצודה אחרים התחיל.

יעקב בנאי המכונה "מזל" ראש חטיבת המבצעים של הלחי מספר באחד הימים בקיץ תש"ד קיבלתי הוראה לנסוע לירושלים. סבור הייתי משם מזה שזה לשלושה ימים, במקום זה היו אלה שלושה שבועות_ "
שלושה שבועות בהם עקבו לוחמי לחי בדבקות רבה אחרי כל צעד של הנציב העליון וניסו למצוא נקודה בה אפשר יהיה להתנקש בנציב.

אך בכל פעם שהלחי הוציא את התכנית לפועל משהו השתבש וחיי הנציב ניצלו.
פעם ראשונה המוקש לא עבד ורכבו עבר את העמדה בדרך אל הכנסייה.
פעם שנייה רגע לפני הגעתו פינו מהאזור את כל הגברים מחשש להתנקשות.
בפעם השלישית רכב המילוט נחשף לפני הפעולה.

לכל מי ששאל היו שבע נסיונות התנקשות בנציב, ואיך שהוא כל פעם מחדש המזל שיחק לו.
אך הפעם, הפעם היה מידע מבוסס ממקור ראשון שהנציב יגיע.

התאריך היה יט' באב תש"ד 8.8.1944

נודע שהנציב העליון ישתתף במסיבת פרידה לכבודו בעיר יפו.
מקום הפעולה נקבע ביציאה מירושלים בסיבוב חד בדרך. לוחמי הלח"י מתמקמים ב 3 עמדות שונות מדרדרים אבנים אל הכביש בשביל ליצור מחסום לרכב של הנציב. הלוחמים התחפשו לאנשי מחלקת המדידות הממשלתית, לבושים בבגדי עבודה מפות ובמוטות אדומים.

הלוחמים לא ידעו באיזה שעה הנציב ייצא את ירושלים ולכן החל מהשעה 7 בבוקר הם ניצבו במקום והחלו למדוד.
שעות רבות עמדו בשמש הקופחת והמתינו בדריכות מורטת עצבים.
סמוך לשעה 4 הגיע פועל ערבי הממונה על ניקיון הכביש ודירדר את האבנים אל התהום…

לא נורא אמר יהושע כהן ממפקדי המבצע, נשליך רימוני עשן.

בשעה 4:10 הגיע האות,הרכבים עברו את עמדת התצפית. כולם נדרכים בעמדות.
" _בעמדות שלנו דממת מוות. הכל מחושב בחשבון שניות. בהגיע מכונית הנציב לעמדה שלי נתן האות_ " מספר יעקב בנאי, " _עתה אין עוד פקודות. אנו ממטירים אש מקלעים ורימונים בכל הכח והמהירות ואף ללא קליעה מדויקת. אנו מכסים את הקטע באש, מתוך חשבון שלא ייתכן שיתחמק מהאש הצפופה כל כך_ ".

לאחר כמה דקות של ירי מסיבי, יהושע כהן נותן פקודת נסיגה והלוחמים עלו אל שכונת גבעת שאול להחביא את הנשקים ולהעלם מהאזור.

והנציב??
כנראה שמהשמיים גזרו שיש לו עוד כמה שנים לחיות.
הוא נפצע פצעים קלים בלבד.

יעקב בנאי מסכם בספרו
" _והפעולה? לכאורה הרי היא נכשלה, ואף על פי כן הצד הפוליטי שבה לא היה פחות מהתוצאה המעשית. הרי מדובר בפגיעה בלב לבו של השלטון הבריטי.

*תביאו לי מיג 21 וסיפור הבאת הציג העיראקי
אמר עזר וייצמן מפקד חיל האוויר למאיר עמית ראש מוסד באחת מארוחת הבוקר הקבועות שלהם אחת לשלושה שבועות.
" *תגיד לי השתגעת??! אין במערב אפילו אחד כזה* !" ענה עמית המפותע.
עזר המשיך בשלו "אנחנו צריכים מיג 21, אתה המוסד. תעשה את הבלתי אפשרי כדי להשיג אותו".

בארוחת בוקר תמימה זו בשנת 1965 התחיל מבצע "יהלום" , להשגת המטוס המופלא מיג 21 היהלןם שבכתר שבמטוסים, המטוס הטוב ביותר במזרח התיכון באותה התקופה עם יכולות תמרון גבוהות, ומהירות עצומה שמטוסי המיראז' לא הצליחו להתחרות בהם.

עמית הטיל את המשימה הקשה על *רחביה ורדי*, איך בדיוק להשיג מטוס כזה מעבר לקווי האוייב הייתה השאלה הקשה ביותר?? (ורדי ניסה ללא הצלחה להשיג מטוסים כאלה בעבר ממצרים וסוריה) במשך חודשים הם הילכו באפלה ללא שום כיוון.

עד שקרן אור הבליחה לפתע בדמותו של יהודי עירקי בשם יוסף שמש- המוסד השתמש בו למשימות מידי פעם.
יוסף הודיע שהוא מכיר טייס מיג 21 שהוא מאמין שיוכל לשכנעו לערוק יחד עם המטוס. האור הירוק ניתן ויוסף החל לדבר עם הטייס " *מוניר רדפא* ".

מוניר היה מאוכזב ומתוסכל, למרות שהיה טייס מעולה כבר כמה שנים שלא קיבל קידום מכיוון שהוא היה נוצרי.
הקש ששבר את גב הגמל מבחינת מוניר היה כאשר שלחו אותו להפציץ כפרים כורדים במטוס מיג 17 מיושן, עבורו זאת הייתה השפלה עצומה.
*למוניר נשבר הוא החליט לעשות מעשה..*

לאחר כשנה יוסף שמש חשף בפניו שמדינת ישראל מוכנה לשלם סכום כסף גדול בשביל שיערוק עם המטוס לישראל.
*מוניר ההמום כמעט ופוצץ את העסקה.*
לאחר כמה שעות מחשבה חזר למוסד ואמר שהוא מוכן לעשות את הצעד ולהגיע לישראל. בישראל הוא עבר הכשרה, והתאמן על מסלול הטיסה.

" _במהלך המבצע היה רגע בו כמעט קיבלתי שבץ. ימים אחדים לפני העריקה המתוכננת, מצא לנכון הטייס להוציא את הרהיטים מביתו למכירה בבגדד. תארו לכם מה המשמעות שטייס קרבי מוכר פתאום את רהיטיו… פחדתי פחד מוות ששירותי הביטחון העירקיים יגלו את הדבר, יחקרו אותו, יעצרו אותו, וכל המבצע יירד לטמיון, למזלנו הרב העיראקים לא גילו_…" *מספר מאיר עמית.*

*ב-9 לאוגוסט 1966* מוניר הודיע שהוא מוכן לצאת לישראל. כחלק מהעסקה המוסד הישראלי הבריח את משפחתו המורחבת מחוץ לעירק והביאה אותם לישראל.

ב 14 באוגוסט 1966 מוניר נכנס אל המטוס הנכסף ויצא לדרך
באמצע הטיסה תא הטייס התמלא בעשן, מוניר חשש מתקלה רצינית חזר אל הבסיס.
מוניר לא וויתר וב 16 לאוגוסט 1966 יצא שוב לדרך. בשעה 8:00 בבוקר לאחר 65 דקות טיסה הוא נחת בבסיס חיל האוויר בחצור.

בבסיס בחצור לא היה גבול לשמחה לאחר מבצע מוצלח זה! עזר וייצמן היה מאושר וכך גם מאיר עמית.

לצערי מוניר לא מצא את מקומו בארץ והמוסד העביר אותו למדינה מערבית תחת זהות בדויה, אך גם שם חיו מנותקים ממשפחתם וחיו בפחד מהמודיעין העירקי. מוניר נפטר באוגוסט 1988 מדום לב.

העברת המיג לישראל לפני מלחמת ששת הימים סייעה רבות בהכנה למלחמה, *למיג שהובא היה חלק ניכר בניצחון של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים*.

עד כאן להיום
נפתלי חן-ערך הדרך

נפט בישראל בשדות חלץ(חברת לפידות)

מחיר הנפט בארץ הולך לרדת בעשרות אחוזים!!*ף אמרו כולם אחד לשני. לא , לא מדובר בהסכם שלום עם מדינות ערביות עתירות בנפט אלא בחלום ורוד שהתחיל היום לפני 65 שנה*.

" נפט נפט!!! מצאתי נפט!!*" צעק מוריס כרמל בשעה 6:00 בבוקר בתאריך 22 בספטמבר 1955 , הוא צעק כמו שלא צעק בחיים שלו!
כל העובדים, מהנדסים ומנהלים רצו למקום וקיבלו ממוריס "שפריץ של נפט" אפילו המנכל שהיה לבוש בחליפה הדורה, התכבד בזרם הנפט הראשון שהתגלה בקידוח "חלץ 29" על יד אשדוד.

הממשלה כינסה מסיבת עיתונאים סודית בה דווח לכל הנוכחים שנמצא נפט בשדה הקידוח חלץ, אך מדובר בסוד מדיני והם מתבקשים שלא לדווח על כך.
העיתונאים שמרו על הסוד כל שעות הצהריים והערב אך ביום למחרת זעקו כותרות העיתונים וסיפרו על כך " _שנפתחו פתאום ארובות השפע ותקווה גדולה וחדשה נולדה בלב הבריות " נכתב בעיתון על המשמר.
" _זה לא יין, זה נפט, אמר דב יוסף שר התעשייה, מצאנו נפט באדמת המולדת, היום נוכל לברך שהחיינו " ציטט עיתון חרות.

דוד רובינגר (הצלם המפורסם) שמע את החדשות בהתלהבות אדירה והתארגן במהירות לצאת ולצלם את המאורע. רגעים ספורים לפני שיצא מביתו  צעק לאישתו לקנות מהר מניות של חברות הנפט.
כשהגיע למקום ראה אנשים רוקדים משמחה ורוחצים את כל גופם בנפט השחור הוא מיהר לצלם. ואחר כך רץ למכוניתו הביא משם בקבוק וויסקי ריק ומילא אותו נפט " _עד היום הוא נמצא אצלי בסטודיו, מזכרת לימים ההם, כשחשבנו שהתחילה כאן תקופה חדשה_" יאמר רובינגר לאחר שנים.

ההתרגשות אחזה בכל ואלפים החלו לנהור על אזור הקידוח לחזות בפלא
מי במכונית, מי באופניים, מי אפילו ברגל לאותה גבעה חולית רחוקה בחוליקאת חלץ_ ", נכתב ב"על המשמר".
“ _הכול ביקשו לראות במו עיניהם בפלא הנוזל השחור היקר שפרץ מבטן האדמה… יהודים מכל הגילאים, צעירים וזקנים ובאים בימים עיניהם מחייכות וקורנות, כל גוום נמשך בחבלי קסם אל הפלא הנובע ממולם. מי יכול להבין את רגשותיהם של  יהודים הזוכים לראשונה בנפט שלהם שנובע מאדמתם והוא שייך להם עד סוף כל הדורות ".

הנפט התגלה בין ראש השנה ליום כיפור, הציבור הישראלי בטוח היה כי שנת שפע הגיע, שנה בה לא נשלם מיסים, שנה בה יהיו תקציבים לכל, שנה בה יתברכו כל יושבי הארץ ברכבים חדשים- " *שתהיה שנת נפט" ברכו אחד את השני ברחובות* .

אולי השמחה הייתה מוקדמת מידי, מכיוון שלאחר זמן מה גילו שבמאגר יש כ 17,000,000 חביות נפט פי שתיים מהתצרוכת השנתית של מדינת ישראל בשנת 55, כרבע מהתצרוכת של היום. מאגר שבאותם הימים נחשב ללא גדול. עם גילוי זה ההתלהבות ירדה והמניות צנחו.

החלום למצוא נפט בארץ המשיך עוד שנים ארוכות, מאז בארץ בוצעו מעל ל-400 קידוחי ניסיון רובם העלו חרס בידם, לפני כמה שנים הייתה פריצה משמעותית נוספת גילוי הגז במאגר "תמר" ו"לויתן" אך זה כבר בסיפור אחר.
עד היום ממשכים להפיק נפט בקידוח בחלץ כ 100 חביות נפט ביום הכנסה נחמדה אך לא מעבר לכך.

*******†*******†******$$$$$$$$$$$$$

מיכאל בר זוהר ודוד בן גוריון- כתב נפתלי חן.

דוד בן גוריון רתח מזעם ורצה לתלות אותו! מה זה השטויות האלה! כמה חוסר דיוק, והמשיך עוד ועוד.
(בהודעה הבאה הזמנה להרצאה ביום רביעי הקרוב)

מיכאל בר זוהר, הלך לחדרו במפח נפש אדיר, חודשים רבים שהוא עובד על כתיבת הביוגרפיה של בן גוריון*, מתחקה אחריו מראיין אותו, שואל אותו שאלות כותב, מוחק, מסדר עורך, שוב מוחק, שוב שואל, שוב מקשה..
ועד שסוף סוף הוציא הביוגרפיה בן גוריון כועס עליו וחושב שהכל שטויות.
הוא לא ידע היכן לקבור את עצמו
עד שלמחרת בן גוריון מבקש 4 עותקים נוספים לנכדים, והוא הבין שאולי יש לו מחלוקות איתו, אך בן גוריון מעריך עד מאוד את עבודתו.

היום יז תשרי תרמז 16.10.1886 נולד האדם שידע תשע שפות כי האמין שלקרוא בשפת המקור זה הכי טוב שיש (רוסית, עברית, גרמנית, לאטינית, יוונית, תורכית, צרפתית, ספרדית ואנגלית שבה לא הרגיש נוח להתבטא)

האיש שספריה הפרטית שלו למעלה מ 27,000 ספרים, ואומרים שהוא ידע להגיד באיזה מדף נמצא כל ספר.

האיש שעישן 80 סיגריות ביום, וביום אחד הפסיק כיוון שהתערב עם בנו שהוא מסוגל.

האיש שישן 3-4 שעות בלילה, וכל שאר הזמן ישב, קרא וכתב מכתבים לאנשים.

האיש שאכל את הקוץ' מוץ' שאישתו פולה הכינה לו, עד יומו האחרון למרות שלא אהב את המאכל הזה כלל.

אך יותר מהכל היום נולד האיש בעל תכונות אופי נדירות, בעל עקרונות ועצבים של ברזל*, צניעות ואישיות לדוגמא, אדם שלא נח לרגע, חדור מטרה ושליחות, שחשב על אחרים לפני שחשב על עצמו.האיש שעד ימינו הוא נתפס כגדול המנהיגים היהודים בני זמננו.

אחד האנשים שבזכותם הוקמה המדינה, אך לא רק זאת עשה.
במשך חמישה עשורים עמד בצמתיה העיקריים של המדינה וקיבל החלטות גורליות לעם היהודי ששב למולדתו.

לבן גוריון היה חזון ברור, אך המדהים בו, שלא רק איש חזון היה, אלא גם איש מעשה שדאג בכל רגע ורגע שהחזון אכן יתגשם.

כמובן שישנה ביקורת רבה על דמותו* של דוד בן גוריון, על דרכו והתנהלותו כלפי מתנגדיו ועל משפטו "אני לא יודע מה העם רוצה, אני כן יודע מה העם צריך", אך בואו נשאיר זאת בצד כי היום לפני 134 שנה נולד דוד בן גוריון ובלעדיו כנראה שכולנו לא היינו כאן.

*******####****$$$$$$&&&&&&&&&

 

*היסטוריה על הדרך- נפתלי חן.*

*הטראומה הגדולה של לבנת פורן* זכורה לה מגיל 4 ועד היום,
היא זוכרת את הלילה בו היא קפצה מהחלון של בית הילדים בקיבוץ צובה בלילה של כפור, רצה לבית הוריה יחפה עם פיג'מת לילה קצרה, דופקת בדלת " *אבא אמא פתחו לי, זאת אני* " , אביה חדור בערכי הקיבוץ המשותף ניגש לדלת ואומר לה " *חזרי לגן, בדרך בה הלכת* " וחזר לישון את שנת הלילה.

בבוקר מצאו את לבנת ילדה בת 4 ישנה בדשא מחוץ לבית הוריה מחבקת כלב קטן. חום גופו עזר לה לא לקפוא מקור בלילה.

היום טז תשרי תשכ"ב 26.9.1961 *הוחלט בקיבוץ צרעה לסגור את בית הילדים*. היתה זו החלטה דרמטית, שעשתה רעש באותה תקופה. צרעה היה הקיבוץ הראשון בארץ שעשה זאת.

*הקיבוץ*. ברחבי הארץ התפרשה השיטה. שם אין מעמדות. כולם שווים, כל החברים נותנים את כל אשר יש להם לטובת הכלל, לטובת המטרה הכללית הנשגבה, ומקבלים את כל אשר הם צריכים.
כך, הם האמינו, מקימים מדינה.
*רק בטוטאליות כזו, במסירות מוחלטת לרעיון השיתוף הגדול, בנתינת כל אשר לך למען המטרה, רק כך תוגשם המטרה, תוקם חברה ראויה*, סוציאלית, יוצרת, ציונית ומגשימה. בנתינת כל אשר לך אמרנו?
*בכל, כוונתנו להכל, גם ילדך הפרטי*.

אידיאולוגיית הקיבוץ היתה עוצמה אדירה שזרמה בעורקי החברים ובכל מאודם האמינו בה.
*ילדינו הם שלנו, אבל הקיבוץ יחנך אותם טוב מאיתנו*!
הקיבוץ יהפוך אותם לחברים ראויים, מחונכים היטב על ברכי השיתוף והשוויון, מכונות קטנות להגשמת הרעיון הציוני.

מאז היותו בן 4-6 חודשים, נלקח כל תינוק מחיק אימו ואת ימיו ולילותיו מעביר הוא יחד עם ילדים נוספים בני גילו בחדרם בבית הילדים. כה קרובים להוריהם, אך כה רחוקים מהם. על קבוצת הילדים ממונה מחנכת. היא אחראית על חינוכם, האכלתם, טיפולם, כיסוי בלילה קר כשהשמיכה הוסטה..

*על חיבוק אם חם לא היה ממונה*.
ילדך הפרטי הוא שלך, אבל את שמו הקיבוץ יבחר (כן היו גם תקופות כאלה).
ילדך הפרטי הוא שלך, אבל בבית הילדים הוא יגדל.
ילדך הפרטי הוא שלך, אבל את שמיכתו בליל תיטיב שומרת הלילה..
אל דאגה, בכל יום בשעות הצהריים תהיה לך הזכות לבקר את ילדך, לשהות איתו כמה שעות, לתת לו נשיקת לילה טוב. ולתת לשומרת הלילה להרדימו.
*ואם ילדך יבכה בלילה?* אל דאגה האינטרקום ידווח על כך ואחרת תגיע לחבקו ולטפלו.

עם השנים, עם גדילתו של דור ילדי בית הילדים, הביקורת והסיפורים שהחלו לצוף, הובן אט אט שאולי עדיף לגדל את הילדים בבית הפרטי של כל חבר וחברת קיבוץ.
ולאט לאט קיבוץ אחר קיבוץ קיבלו החלטה לסגור את בית הילדים, הקיבוץ הראשון עשה זאת היום בשנת תשכ"ב 1961 היה קיבוץ צרעה, ועד אמצע שנות ה-80 ביטלו רוב הקיבוצים את הלינה המשותפת.
הקיבוץ האחרון שביטל את הלינה היה *קיבוץ ברעם והוא עשה זאת ממש מאוחר בשנת 1997.

בימים בהם בתי הספר, הגנים והמעונות סגורים יש לנו זכות מיוחדת לגדל את ילדנו בעצמנו לצד האתגר כדאי לכולנו להנות מהשעות האלה יחד, שעות שלא יחזרו.

חשוב לציין שתמיד יש שני צדדים למטבע, וישנם בני קיבוץ שמאמינים בכל מאודם שבתי הילדים היו הדרך הנכונה לתקופה ההיא.

##########₪######

מלחמת יום הכיפורים- נפתלי חן*

" *חיסלו אותי, מיכי* " הוא חרץ בציפורניו על הקיר בלי שאף אחד שם לב, *מולו עמדו חיילים מצרים אשר דרכו את נשקם בקול- הוא הבין שהם עומדים לחסל אותו*..

אחזור כמה ימים אחורה- *8.10.73* יומיים לאחר פרוץ המלחמה
מיכאל,מיכי, זייפה קצין קשר בעמדת תצפית הצפונית ביותר בתעלת סואץ על יד מעוז "אורקאל", הוא צפה במצרים עולים על המוצב, דיווח בקשר לכוח הישראלי וניסה לעזור ככל יכולתו.
בתוך תוכו *הוא ידע שזמנו קצר, ובעוד זמן מה המצרים יגיעו גם אליו.

בשעות הצהריים של ה8.10 הוא ראה את רכבים מצרים מתקדמים לעברו- כבר לא היה לאן לסגת, המצרים שלטו על כל השטח.
מיכי הוציא דף נייר וכתב
" _אמא ואבא היקרים, השתדלו לחזיק מעמד למעני. הרבה נשיקות- ד"ש לכולם_
_מבנכם האוהב מיכאל_ ."

הוא נתן את המכתב למשקיף האו"ם הצרפתי רנה שעמד על ידו, וביקש שיעביר מכתב זה להוריו- *היה לו ברור שזאת היא צוואתו כי חי הוא לא ייצא מכאן.*
ברצפת המבנה מיכאל זייפה הטמין פתק נוסף " _עשינו כמיטב יכולתנו, יותר מזה לא יכולנו_ " *והבין שאלה הן מילותיו האחרונות*…

בעוד רגעים מספר המצרים יגיעו אל נקודת התצפית ויחסלו אותו.
מיכאל החליט שכאשר המצרים יגיעו הוא ייצא עם דגל לבן, אך לא ירים ידיים לאות כניעה, הוא נזכר בתמונת הילד היהודי מגטו ורשה שהרים את ידיו בפני הנאצים והוא לא היה מוכן לשחזר תמונה זו. אחרי הכל הוריו ניצולי שואה.
למזלו המצרים לא חיסלו אותו. הוא נשם לרווחה.

המצרים כיסו את עיניו, קשרו את ידיו מאחורי גבו
והחלו להפליא בו את מכותיהם,
הם הסיעו אותו אל כלא עבאסייה *שם צורף אל מעל 200 שבויים ישראלים*.

קשור ידיים ומכוסה עניים הוא הוכנס לתא צר באורך 2 מטר ברוחב 120 ס"מ ריק מחפצים, רצפת בטון קשה ודלי לעשיית צרכים.
*השגרה בכלא הייתה קשה ביותר במהלך היום היו נכנסים סוהרים לכל התאים מכים, מרביצים, מתעללים ומענים את החיילים שלנו בעינויים קשים ומשפילים שהשאירו צלקות בגוף ובנפש* (אבקש את רשותכם ואחסוך מכם את התיאורים הקשים של העינויים אותם החיילים הישראלים עברו), *ובכל לילה היו מוצאים אותם לחקירה ארוכה ומתישה.*

מיכי החליט לערוך טבלת ניקוד סודית בינו לבין המצרים מי יאסוף יותר נקודות עד סוף השבי, כל פעם שעינו אותו והוא לא צעק הוא הוסיף לעצמו נקודה, בכל פעם שהוא הצליח להערים על המצרים ולשחרר את הכבלים מידיו הוא זקף לכבודו נקודה נוספת, אך בפעמים הבודדות בהם המצרים הצליחו לנצחו הוא אמר בליבו שבקרב הבא הוא ינצח.

ובארץ…
בארץ לא ידעו שום דבר, הכאוס חגג, והמצרים לא סיפקו מידע, *חודשים ארוכים מיכי וחבריו הוכרזו כנעדרים והמשפחות חששו גדול לחייהם, רבים מהנעדרים בקרבות הוכרזו לאחר חקירה ובדיקה כחללים שמקום קבורתם לא נודע*.

בחודש נובמבר 73 ממשלת ישראל חתמה על הסכם החלפת שבויים עם מצרים
" _מחשבותי הופרעו על ידי מערכת הכריזה של המטוס "אנו נכנסים לתחום האווירי של מדינת ישראל" התרגשותנו גאתה_.
_קו החוף של ישראל נגלה לעינינו באחת. התרגשות עזה אחזה בי, עיני מלאו דמעות_ "

בתאריך 19.11.73, חודשיים ו11 יום לאחר נפילתו בשבי מיכי יחד עם שבויים רבים נוספים חזר לביתו.

עד כאן להיום
*ניפגש מחר בשעה 21:00 לשמוע את סיפורו של מיכי, יוסי תור ועוד לוחמים ממלחמת יום הכיפורים.*
נפתלי חן- הרצאות וסיורים.

**†**************

*היסטוריה על הדרך- נפתלי חן.*

"ושבו בנים לגבולם" צעק בהתרגשות אדירה הרב גורן שהיה היהודי הראשון שנכנס לתוך קבר רחל* לאחר שנים רבות בהם קברה של אמא רחל היה תחת השלטון הירדני

הערב יום פטירת רחל אמנו יא בחשון, ובימים כתיקונים ביום זה פוקדים את הקבר עשרות אלפי אנשים, מתפללים, בוכים מתרגשים ומבקשים על עצמם ועל עם ישראל.

מה כל כך מיוחד ברחל אימנו?
רחל עשתה את אחד הדברים הקשים ביותר, היא ויתרה לאחותה הגדולה לאה, לא על משהו קטן, אלא היא ויתרה על חיי הזוגיות שיכלו להיות לה עם יעקב, והיא החליטה לוותר ולחלוק אותם עם לאה.
צעד מטורף שהמדרש מתאר זאת כמעשה גבורה עילאי שלא מתאים לבשר ודם.

יעברו שנים וכאשר הקב"ה יחריב את בית המקדש הראשון הוא יבקש מהנביא ירמיהו שיביא אליו את שלושת האבות שיבקשו רחמים על ישראל אך אף אחד מהם לא מצליח לרצות את הקב"ה
עד שקמה רחל ואומרת לו אני ויתרתי על שלי לטובת אחותי, הקב"ה תוותר על כעסך לעם ישראל ותמחל להם.
מיד נתרצה הקב"ה ואמר לה "יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם"

1967 הכותל המערבי
התרגשות אדירה! הר הבית בידנו, ולאחר שעות רבות שומע הרב גורן *שבית לחם שוחררה על ידי חיילי צהל. מיד הוא דוהר אל קבר רחל- הוא מגיע למקום בערך ברבע ל-12 בלילה
ומגלה שהוא החייל הראשון שמגיע למקום.

הרב גורן מנסה לפתוח את הדלת אך היא נעולה, " לא היה לנו מפתח, ולא היה לי מושג היכן היכן הוא נמצא ואיך ניכנס פנימה_ .
יצאתי החוצה וחשבתי מה לעשות, ופתאום שמעתי מכה על הכביש. הסתובבתי וניגשתי לראות מה נפל, והנה אני מוצא את המפתח הפנימי של קבר רחל, אותו זרק אלינו השמש המוסלמי של קבר רחל "

הזהר הקדוש כתוב שעם ישראל יחזור מהגלות לארץ ישראל ובניו ייכנסו לקבר רחל בשעת חצות הלילה.

. ובדיוק בשעת חצות הליל כך מספר הרב גורן
" נכנסתי פנימה, כולי נרגש ונרעש, שמתי את הידיים על הקבר וקראתי את הפסוק ' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי י ששכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ושבו בנים לגבולם"
_המשכתי ואמרתי ' צבא הגנה לישראל שחרר את המקום, ומשחרר את כל ארץ ישראל. תקעתי בשופר ליד הקבר וקראתי את הפרשה בתורה המספרת על מיתתה של רחל אמנו._

סיפורים רבים נקשרים בקבר רחל.
מהשיפוץ הקבר ע"י משה ויהודית מונטיפיורי.
– מהחייל אריאל חובב שעשה כל שביכולתו לאפשר ליהודים להגיע למקום להתפלל למרות – האינטיפדה המשתוללת, ועל בנו שערכו לו ברית מילה במקום.
– דרך הפרוכת שעשויה משמלת הכלה של נאוה אפלבוים שנרצחה יחד עם אביה ,ד"ר דוד אפלבוים בפיגוע בקפה הלל יום לפני חתונתה.
– הרב חנן פורת והרב מנחם פורוש ששכנעו את רבין להשאיר את קבר רחל בידינו בזמן הסכמי אוסלו
– ועד להתיישבות היהודית שיש בקבר היום.

מעל הכל דמותה של רחל שעושה הכל למען האחר ולמען עם ישראל.

שנזכה לאחדות ולחיבור בין כל חלקי העם, כמו שמציגה לנו רחל.
נפתלי חן  מורה דרך הרצאות וסיורים

"חנה סנש בקיבוץ שדות וים ובאירופה".

" אם לא אשוב בחיים תעביר את המכתב הזה לחברי בשדות ים", אמרה חנה סנש לראובן דפני,  בשעת לילה מאוחרת בחודש יוני 1944.

ראובן דפני לקח מידה חתיכת נייר מקופלת ותחב אותה לכיסו, ושכח מהעניין.
זאת הייתה הפגישה האחרונה שלהם.

ראובן דפני חיכה בחרדה ובחוסר שקט להודעה שחנה סנש הצליחה לעבור בשלום את הגבול להונגריה, שם יחכו לה הפרטיזנים והיא תצטרף למלחמה כנגד הצורר הגרמני.

לאחר כשלוש שעות ההודעה שדפני חיכה לה בקוצר רוח הגיעה. סנש עברה בשלום את הגבול. *את מה שקרה אחר כך הם כבר לא ידעו..* חנה נפלה בידי חיילים הונגרים, והועברה לחקירה בעינויים קשים…

לאחר הלילה המתוח, נזכר דפני במכתב שקיבל מסנש הכניס את ידו לכיסו, ושלף פיסת נייר עליה היה רשומות כמה מילים בכתב ידה המסודר שלה חנה
*אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,*
*אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.*
*אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד.*
*אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.*
הוא קרא את המכתב שוב ושוב, ושוב
לאחר שנים מספר דפני
" זה נורא הרגיז אותי, בזמן של מתח כזה, והיא כותבת לי שירים פה!! אני ממש כעסתי!!
זרקתי את הפתק על הרצפה והלכתי
כעבור זמן מה איזה קול בפנים אמר לי בכל זאת הסיכוי שהיא לא תחזור הוא די גבוה, היא ביקשה שתביא את זה לחברים, אז *כדאי שתמצא את הדף "

דפני חזר לאותו המקום והחל לחפש את השיר.
לאחר שעת חיפוש וחרדה ארוכה, הוא מוצא את הדף תקוע על שיח, מקומט כולו.
עכשיו הוא כבר שמר את הפתק מכל משמר עד לסוף המלחמה הנוראה, ממנה חנה סנש לא שבה.

*****
חנה סנש נולדה בהונגריה. עוד בטרם מלאו לה 18 החליטה לעלות לארץ ישראל.
בארץ הצטרפה אל חבורת צעירים שהקימה את קיבוץ שדות ים- שם השקיעה את כל כוחה ומרצה, חלומה ואהבתה.
סנש כתבה יומנים ומכתבים רבים מהם אפשר לשפוך אור על אישיותה המיוחדת.

בשנת 1943 בעוד מלחמת העולם משתוללת ויהודים נטבחים על אדמת אירופה, החליטה סנש לעשות מעשה והתגייסה לצבא הבריטי, על מנת לצנוח מאחורי קווי האויב ולארגן את המרידה כנגד הנאצים.

לאחר כשנה סנש צנחה באירופה וחצתה את הגבול להונגריה ארץ הולדתה, שם נתפסה והועברה לחקירה בה עונתה בעינויים קשים ביותר.
למרות העינויים שמרה חנה על רוחה האיתנה ועודדה אסירים ששהו איתה בכלא שלא תיפול רוחם.

חנה סנש הועמדה למשפט באשמת ריגול ובגידה במולדת (הונגריה), ועוד לפני תום משפטה הוצאה להורג- היום לפני 76 שנה כא חשון תש"ה 7.11.1944 בוצע גזר הדין בפני כיתת יורים.

מתוך רוחה המיוחדת, הבינה חנה שכוחו של גפרור בודד שמאמין בדרכו יכול להצית להבות שיבערו בסתרי לבבות, עד שיהיו למדורה גדולה שתביא בשורה.
ואם פעם תגיעו לקיבוץ שדות- ים, בקשו לראות את השיר המקורי מקומט כולו ממוסגר במסגרת לבנה, השיר שהדליק וממשיך להדליק לבבות, לעורר ולהצית ולבעור באש שלא תכבה.
ממשיך ראובן דפני ומספר, שמסקנתו שלו מזריקת השיר היא " שאם מבקשים ממך משהו, לך ועשה אותו תכף ומיד"
או כמו שאמרה חנה סנש "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא לי הקול."

מוקדש באהבה לחניכי ומדריכי בני עקיבא ש"קול קרא והלכתי", הוא הנושא המלווה את חודש ארגון השנה.

נפתלי חן-הרצאות וסיורים.

**************************************

"מסעות הרב קוק בגליל".

בשביל מה באתם? חבל על העבודה ועל הדיבורים שלכם ,וכאן לא תשפיעו כלום על אף אחד צעק עליהם אחד האיכרים במרחביה.
הרבנים השתתקו כולם, לקבלת פנים כזאת לא ציפו.
הרב קוק דיבר ראשון ואמר *"לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים"*

*****
השבוע לפני 107 שנה (שנת 1913) יצאה משלחת של רבנים מכל חלקי הרבנות בארץ ישראל מהרב אברהם הכהן קוק דרך הרב חרל"פ ועד הרב יוסף חיים זוננפלד, למסע אל מושבות השומרון והגליל.
במשך ארבעה שבועות טלטלו עצמם הרבנים בדרכים, ועברו מחדרה ועד מטולה, ולא פסחו על אף מושבה אפילו הנידחת ביותר.

מטרת המסע קירוב לבבות בין אנשי המסורת והדת לבין מתיישבי וחלוצי הארץ "החופשיים".
בכל מקום אליו הגיעו הרבנים ציפתה להם קבלת פנים מכובדת ומרשימה, וניתנה להם הבמה לדבר ולהשמיע אבל לא רק לשם כך הם הגיעו, הם באו גם לשמוע לראות וללמוד ממתיישבים אלו.

*****
לראשונה ביקרו במושבה חדרה, בחורשת אקליפטוסים צעירה ישבו עם הרבנים עם המתיישבים ושמעו מהם על קשיי עבודת האדמה, הבדידות, השכנים והשודדים ועל מלחמתם העיקשת בייבוש הביצות.

הרבנים שמעו בהשתאות על בני המשפחה הרבים שנפטרו בעקבות המלריה, ועל כך שלמרות הכאב והצער, בכל פעם חידשו המתיישבים את שבועתם להידבק באדמת הארץ עד פריחתה.
משם המשיכו צפונה במסעם המפרך והחשוב אל לבבות העם.

*****
כשהגיעו למרחביה, חיכתה להם קבלת פנים מכובדת בחדר האוכל, תוך כדי הדיבורים והחיבורים נעמד אחד החלוצים וצעק "בשביל מה באתם?! כאן לא תשפיעו על אף אחד!"
הרב קוק שמע את הדברים וענה לו "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים"*

" משפט זה מדגים באופן יוצא מן הכלל את הגישה שלו לחלוצים ה"חופשיים", הוא באמת לא רצה "רק" להחזיר אותם בתשובה ,אלא לקבל מהם וללמוד מהם את התנופה, המרץ , הברק בעניים. אין ספק בכך שהוא גם רצה להשמיע, וקיווה שיקשיבו לדבריו_ " ייגיד פרופסר בנימין איש שלום.

*****
בפוריה התקבלה המשלחת באהבה רבה ותחושת קירוב לבבות הייתה באוויר.
הרב קוק נאם שם ואמר משפטים שרלוונטים גם היום " אחים יקרים בואו התקרבו אלינו. הגיעו שעת קירוב הלבבות די רחקנו זה מזה יתר על המידה " .

דבריו התקבלו בהתלבות ומחיאות כפיים וקריאות הידד.
ואז פצחו כולם בשירה אדירה
המנגינות היו מוכרות לכולם (נעימות מזרח אירופאיות המוכרת לכולם), והמילים ככל הנראה היו "יבה בם, בה בם" דבר שהיה מקובל על כל הצדדים.
עד מהרה הזמרה הפכה לריקוד משותף ונלהב.

לפתע אל תוך מעגל הרוקדים פרץ אחד משומרי המושבה, רקד בהתלהבות ונופף ברובהו מעל ראשי הרוקדים ושר שירים חסידיים.
במהרה הבינו כולם שמדובר ברב קוק שלבש על עצמו את בגדי השומר, כדי להראות לכולם שאין זרות בין האנשים השונים, ולהפך ישנה קרבה עמוקה וחיבור בין הלבבות.

שנזכה לחבר לקרבה, אחדות ואהבה עם כל השונויות והגוונים.

*************************

"תרדו למטה, האוטובוס נשרף!!"
"אני לא אשם שאני עומד פה, ולא מישהו אחר…"
"אין לי מושג איך יצאתי משם.."
שני הנערים ישבו ועישנו נרגילה בקצה עוספיא, הם שמעו צעדים ונבהלו, אולי חשבו שזהו בן משפחה שבא לבדוק מדוע הם לא בבית הספר,הם זרקו את הגחל על הרצפה ורצו מהמקום השעה הייתה 11:00 לערך…
לאחר כרבע שעה הם חזרו למקום, ראו את הלהבות גדלות מרגע לרגע ונמלטו מהמקום בלי להתקשר אל מכבי האש.

דיווח ראשוני יגיע בשעה 11:08 כשכבר יהיה מאוחר מידי.
הקיץ החם, והגשם שלא הגיע עדיין יחד עם האקלים היבש והרוחות החזקות הפכו את הדלקה המקומית לשרפה ענקית שבערה במשך ימים ארוכים.

מדקה לדקה השרפה התעצמה וגדלה, כוחות הכיבוי לא הצליחו להשתלט עליה,
הוקפצו כחות כיבוי גדולים מכל רחבי הארץ, אך נראה היה כי דבר לא יעצור את האש המשתוללת.

הוחלט לפנות את יישובי הסביבה מפחד הדליקה, ובניהם גם את כלא דמון, בו שהו כ-500 אסירים.
לצורך פינוי האסירים מנהל הכלא ביקש תגבורת.
הוחלט להביא למקום את קורס הצוערים של השב"ס מרמלה.

יום חמישי 2.12.2010 כה' כסליו נר ראשון של חנוכה, צוערי הקורס ציפו לשמוע שהם משתחררים לביתם לסוף השבוע, ושיספיקו להגיע אל מסיבות החנוכה של הילדים.
כאשר הודיעו להם שיש מצב חירום , ושהם עולים על ציוד ונוסעים אל כלא דמון הם חשבו שמדובר בתרגיל, "זה אמיתי או בדיחה?" שאלו אחד את השני.

(אשתו של אחד הצוערים הפתיעה אותו עם עוגה לכבוד יום הולדתו, הוא קיבל אישור מיוחד ליסוע איתה לסוף השבוע וכך חייו ניצלו.)

דודו דרעי מספר " כשהגענו לרחבה ראינו שהציוד כבר בחוץ, ורקאז קלטנו שזה לא תרגיל, סביב השעה 13:30 עלינו על האוטובוס, ראינו את העשן מרחוק, לא הבנו לאן אנחנו מתקרבים "

הדרך המהירה ביותר להגיע לכלא דמון היא דרך כביש 721, כביש זה נחסם לכלי רכב, אבל *כשאוטובוס הצוערים הגיע למקום בשעה 15:17 הוא קיבל אישור לעלות בכביש הצר והמפותל,* הסכנה נראתה רחוקה.

לפתע האוטובוס נעצר, המחוגים הורו על השעה 15:30 רפי אלקלעי מפקד המחלקה ירד מהאוטובוס ושאל את תת ניצב אהובה תומר "אבל למה את עוצרת אותנו?!"
היא ענתה לו בצעקה ' *סגרתי את הציר, תסתובבו עכשיו למטה'.

מאור פרץ מספר "התחלנו את הנסיעה כלפי מטה…ואז פתאום משום מקום הגיעו הלהבות. רגע אחד הכל היה ירוק, ופתאום פרץ צונאמי של אש. הוא בא מכל מקום*.. בעטתי בכל הכוח בדלת האחורית עד שהיא נפתחה, קפצתי החוצה_ ".

*****
אלפי מעלות חום שררו בחוץ, מאור פרץ ודודו אדרעי שמעו צעקות "הצילו הילדים" ורצו לעבר הקול, לאחר כמה מטרים נתקלו בג'יפ של רוני סופר.
" *ידעתי שאין ברירה ופשוט נסעתי לתוך האש כדי להינצל, הפלסטיק שלהרכב החל להישרף* " יתאר רוני סופר.

סופר, דרעי, מאור וסיגל עברו דרך חומת האש,וכך חייהם ניצלו.
*"תרדו למטה, האוטובוס נשרף!!" צעק מאור לכוחות הכיבוי אבל כבר היה מאוחר מידי..

באסון לפני 10 שנים נהרגו 37 צוערים ומפקדים מהקורס, נהג האוטובוס,שלושה שוטרים ושלושה כבאים בינהם נער צופה אש בן 16 בשם אלעד ריבן.

************************

*#היסטוריה על הדרך 169 # נפתלי חן*

*רכב חברה זהו חלומו הוורוד של כל ישראלי,*

רכב שאפשר לחרוש איתו את הארץ לאורכה ולרוחבה,

*לנסוע* לקנות שוקו ביטבתה–סתם כי מתחשק
או *לנסוע* לעשות סלפי בחרמון – ביום שלג קר, או קיץ או אפילו באביב

*וכל זה בלי לשלם אף לא שקל אחד על הדלק!*

האמת היא שרכב חברה זהו חלומו הוורוד של כל עובד ברחבי העולם, לקבל עבודה עם רכב חדש ונוצץ ובעיקר לא לשלם על הדלק.

*המעסיקים חשבו שמדובר בהטבה זולה יחסית, אלא שמהר מאוד הם גילו ש…*

*****
הכל התחיל בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת בשיטה שיובאה מארצות הברית לארצנו הקטנה,

*מעסיקים החלו לתת הטבה חדשה* ומרעננת לעובדים החדשים/ הותיקים תוספת שכר מפתה והציעו להם *לקחת רכב בלי עלויות כלל* (בהמשך יגיע מס הכנסה וידרוש את שלו).

בסוף כל חודש נדרשו העובדים להעביר לקצין הרכב במסודר *את כל חשבונות התדלוק של החודש האחרון,* ולעיתים גם את מספר הקילומטרים שנסעו.

*וכאן התגלתה עקב אכילס של השיטה.*

לא טיפולים יקרים, ולא הוצאות שוטפות
אלא *חשבון הדלק החודשי.*

במקרים רבים נדמה היה שמדובר במינימום משאית הובלות או אוטובוס ציבורי,

התברר שהעובדים מלבד חשבון הדלק האישי שלהם *היו מגישים חשבון דלק של הרכב המשפחתי הנוסף, ולפעמים אף של השכנים.*

ולמעסיק מדובר היה בתוספת של כ-15% נוספים (במקסיקו, איטליה ודרום אמריקה הפער הגיע אף ל30% הבדל).

משהו בשיטה חייב היה להשתנות

*****
יום אחד בשנת 1983 הגיע אל *אלכס מילנר-* ממנהלי חברת תדיראן בארץ אחד המהנדסים הצעירים בשם *דוד קלריך עם רעיון מבריק!*

הוא הציג שרטוטים ותרשימים על התקן אלקטרוני קטן שמוצמד למכל הדלק, ובשעת התדלוק מזהה את הרכב, כך שאפשר יהיה לתדלק באופן אוטומטי את הרכב בו מורכב ההתקן- ורק את הרכב הזה.

*להמצאה הזאת נקרא דלקן!*

אמר קלריך.
מעניין הפטיר אלכס ורשם בראשו את ההמצאה,לא היה לו את הזמן והמשאבים לפתח לתכנן ולייצר את הרעיון "המעניין"
והוא נזנח לקרן זווית.

*לאחר 5 שנים* מילנר עזב את תדיראן והקים את חברת אורפק, יחד איתו עבר מהנדס (קצת פחות צעיר מהפסקה הקודמת) בשם דוד קלריך.

*המנכ"ל מילנר שהחל לשלם את חשבון הדלק המוגזם של עובדיו,*
זימן אליו את קרליך ונתן לו את ברכת הדרך.

*****
*אף אחד לא דמיין שמדובר יהיה בהצלחה עולמית מסחררת.*

הפיתוח הפשוט מותקן בפתח מכל הדלק, כאשר מכניסים את פיית התדלוק לרכב היא מקבלת את נתוני הרכב, מספר רישוי וחברה משלמת ובאופן אוטמטי שולחת לחברה את החשבון,

*והחשוב מכל רק הרכב הספציפי הזה יכול למלא דלק בתחנה* (ולא אף שכן אחר).

מאז 1991 הותקנו בארץ כ 450,000 התקני דלקן, *וברחבי העולם מעל ל- 7,500,000 דלקנים ב-60 מדינות שונות.*

הדלקן היה להצלחה ישראלית מסחררת *והוביל לחיסכון של 10%-30%* מעלויות הדלק

(ישנם מדינות בהם הדלקן לא היה נצרך, כמו גרמניה שם הוא חסך כ5% בלבד מעלויות הדלק).

*****
כשהחל קרליך לפתח את "הדלקן" בשנת 1990 ,נאמר לו בפירוש *שאסור שהפיתוח החדש יגרור הפסדים לחברה.*

כך חשבו בהתחלה…

בשנת 2017 חברת אורפק (מפתחת הדלקן) *נמכרה לחברה אמריקאית במחיר עצום של 225,000,000$*

*רווח נאה למי שתכנן "רק לא להפסיד"*

והכל הכל תוצרת כחול לבן!

*************************************

*#היסטוריה על הדרך 170# נפתלי חן.*

*"אילן יא חתיכת אסטרונאוט…"* אמר מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאילן רמון, *ואילן הבין שחלום חייו הולך להתגשם.*

כבר כשהיה בן 15 שמע את ניל אמסטרונג, האדם הראשון שהלך על הירח, אומר *"זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"* ומאז הוא החל לחלום על הגעה לחלל.

היום לפני 18 שנה בתאריך העברי כט' בשבט תשס"ג (1.2.2003) חללית הקולמביה התרסקה,
*בנוסף היום בתאריך הלועזי ב-11 לפברואר 2003 (ט' אדר תשס"ג) הובא אילן רמון לקבורה בנהלל*

*****
אילן נולד ברמת גן למשפחה ציונית וערכית, שני הוריו שרדו את אימי השואה דבר אשר השפיע על מהלך חייו רבות.

בבית הספר התיכון אילן התבלט בכישורים הטכניים שלו, לצד יחסי אנוש וחברות גבוהים. עם סיום לימודיו התגייס לקורס טייס.

את קורס הטייס אילן  רמון סיים בהצטיינות, ובטקס הכנפיים נאמר עליו על ידי מפקד הקורס
"אילן רמון הוא לא רק טייס טוב, אלא גם אדם טוב וחבר טוב."

*****
בינואר 1980 התחיל הסבה קרקעית למטוסי F-16 יחד עם 12 טייסים נבחרים.

לקראת שנת 1981 טייסי הנץ- F16 החלו להערך לקראת הפצצה של הכור הגרעיני בעיראק, מטרת המשימה הייתה סוד צבאי רק בודדים ידעו מהו היעד.
אילן  רמון שהיה הטייס הצעיר בטייסת הוכנס בסוד העניינים מכיוון שהיה קצין ניווט,* הוא תכנן את מסלול הטיסה לכור ובחזרה- ואת הסוד הצבאי שמר לעצמו.
הוא לא אמור היה להשתתף בפעולה, מכיוון שהיו טייסים ותיקים ממנו, אבל הוא התעקש ונלחם כדי לקחת חלק במבצע המסוכן.

למפקדיו הוא אמר ' _לא ייתכן שאני עשיתי את כל העבודה השחורה והכנתי את המפות ונתיבי הטיסה, ובסופו של דבר אני אשאר בטייסת, אין שום סיכוי_ '.
עקשנותו השתלמה, הוא שובץ כטייס מספר שמונה, *מספר שמונה הוא התפקיד המסוכן ביותר במבנה, בגלל שאלמנט ההפתעה אותו ניצלו המטוסים הראשונים כבר לא קיים.*

אילן היה מאושר על שנפלה בידו הזכות להגן על המדינה ולצאת למשימה של "פעם בחיים".

*****
*אילן מעולם לא זנח את חלומו להיות אסטרונאוט,* הוא שמח עד הגג כאשר אחד מחבריו בחיל התקשר לשאול אותו אם הוא רוצה להיות אסטרונאוט
"תפסיק לבלבל לי את המוח. אין לי זמן לבדיחות. אני רוצה לגמור את היום ולהגיע הביתה." ..ענה אילן בחדות..

כאשר הבין שהלה רציני החזיר לו תשובה לאחר כמה שעות שהוא ישמח להתמיין לתפקיד.

בשנת 1997 אילו נבחר לתפקיד הנחשק והחל באימונים המפרכים לקראת הטיסה לחלל.
" *זה חלום של כל אחד לצאת מכדור הארץ ולהסתכל עליו קצת מזוויות אחרות* " כתב אילן רמון.

****
17:39 (שעון ישראל) מתח וחרדה ליוו את תהליך ההמראה של מעבורת החלל "קולמביה" בתאריך יג שבט תשסג, 16.1.2003.
אילן וצוות האסטרונאוטים שהו בחלל 16 יום בהם ביצעו ניסויים רבים, בניהם ניסוי של תיכון מקריית אתא. (אילן רמון לקח לחלל פרטים שונים בניהם ספר תורה ששרד את השואה, *וציור של פטר גינז- עליו סיפרתי בפינה לפני כשבועיים*)

" _כדור הארץ שלנו הוא יפיפה , מזווית המבט שלנו כאן בחלל אנו מביטים אליכם ומלנו נשקף עולם ללא גבולות מלא שלווה והדר, *תפילה בליבנו שהאנושות כולה כאחד תדמיין את העולם כפי שנשקף לנו ללא גבולות, ונשאף לחיות יחדיו בשלום*_ " כך אמר אילן רמון בשיחה עם רוה"מ אריאל שרון.

*****
היום לפני 18 שנה בעת כניסת מעבורת החלל לכדור הארץ התגלתה תקלה ומעבורת קולמביה התרסקה לרסיסים…
אילן רמון ושאר חברי הצוות מצאו את מותם בהתרסקות זו.
מורשתו של אילן רמון ממשיכה לפעום בעוצמה בכל המיזמים שהוקמו לזכרו: *לעבוד קשה, להאמין בעצמנו, להיות נחושים, להאמין בדרכנו ולהיום אנשים טובים – ואז, אפילו השמיים הם כבר לא הגבול.