- סיורים מסלולים ומאמרים של מורה הדרך אביתר ליכטמן +972 54-772-8242
בין חובבי ציון, יום הולדת למונטיפיורי, והקונגרס הציוני.
ממש ברגעים אלו לפני 137 שנים, קורה אירוע מרכזי מאוד בעולם היהודי ציוני, שלא רבים מכירים, אך השפעתו רבה על התהוותה של מדינת ישראל בהמשך. אבל שניה לפני שנספר על ועידת חובבי ציון בקטוביץ, אני חייב לספר שלפני 161 שנים ממש מחר, נחנכת שכונת משכנות שאננים בירושלים. אבל בואו, אנחנו לא מערבבים פינה בפינה..אז למה אני מספר לכם? כי יש לכאורה קשר בין שניהם. קשר קונספירטיבי. הישארו עימנו;)
הכל מתחיל באמצע המאה ה-19. התעוררות ציונית שוטפת את העולם היהודי ממזרח וממערב מצפון ומדרום. הכמיהה לציון שתמיד הייתה שם בפנים, מתחילה לפעפע (מכל מיני סיבות) בקרב יהודי תימן ויהודי רוסיה, במרוקו, ברומניה ובאתיופיה ובכל קצוות תבל. באיזור רוסיה רבתי ובמקומות נוספים באירופה, מתחילות להיווצר אגודות קטנות שמנסות להפוך את השאיפה הזו לעניין פרקטי. כספים מתחילים להיאסף, דרשות נאמרות בבתי הכנסת וב"קלובים" – המועדונים היהודיים, וחלוצים עושים דרכם כבר לארץ ישראל.
באותה תקופה, הציונות בחלק מהמדינות המדוברות הייתה דבר בעייתי בעיני השלטונות והתארגנות גדולה ופומבית בקריאה לעלות לארץ הייתה מסוכנת. מאידך, יכולת פעולתם של אגודות קטנות למען חזון גדול היא קטנה ולכן החליטו לכנס ועידה של כל האגודות האלו, שתתקיים בעיר קטוביץ, בחבל שלזיה בגרמניה. אגב, זוכרים את מונטיפיורי? אז הכיסוי הרשמי לאירוע היה "בואו נחגוג 100 שנים לשר משה מונטיפיורי ככה הם לא יחשדו בנו" וכך החלה ועידת קטוביץ'
מפה לשם, למעשה האירוע הזה היה ההתארגנות הלאומית-ציונית הראשונה, והמיוחד בה היה שהנוכחים היו מגוונים ובין ראשיה היו הרב שמואל מוהליבר יהודה לייב פינסקר ומשה לייב לילינבלום שייצגו זרמים שונים ביהדות, אך שאיפה אחת שחיברה את כולם- הציונות.
בין מסקנות הועידה היו שצריך ועד מרכזי אחד שירכז את כלל האגודות הללו. הוא יאסוף את הכספים בצורה מרוכזת עבור המתיישבים והמושבות בארץ ישראל. כוחו של וועד כזה הוא גם ביכולת להניע מהלכים גדולים מול השלטונות אם זה מול שלטונות רוסיה בתקווה שיאפשרו פעילות נגלית של האגודות הקיימות בשטחה ואם זה מול השלטון העותמאני בארץ ישראל.
יש הרבה דיונים לגבי משמעותה של הועידה והשפעותיה, איך אין ספק בכך שהיא הכשירה את הקרקע לדיבורים על ציון כמקומו של העם היהודי, מה שמובן לנו מאליו היום, אך לא היה מובן בתקופה בה יהודים סבלו מפרעות ובנקל יכלו לחפש רק מקום לשים את הראש בביטחה. אפשר להגיד גם שהיא הכשירה את הלבבות לקונגרס הציוני הראשון שיבוא 13 שנה לאחריה, ואחריו כמו שאומרים כל השאר היסטוריה..
ובעיניי הכי חשוב לזכור, שדווקא מתוך היכולת להכיל דעות והשקפות שונות, כאשר המטרה משותפת, דווקא הקרקע הזו מצמיחה בסוף דברים טובים…עד כאן להערב! אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה..
##############################
פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן*
תעשו הכל כדי לזכור! תנקמו! אל תשכחו!
כמעט שבת שלום לכולם. את המילים האלו השאיר אביו של ברוך שוב, כאשר הוצא להורג ליד וילנה. ברוך, מאחרוני הפרטיזנים, הלך השבוע לעולמו אחרי שנים רבות של עשיה.
המילים האלו הפכו להיות הצוואה של חייו. ברוך גדל במשפחה אמידה בוילנה, וילנה שסבלה קודם מנחת זרועם של הקומוניסטים, ואז מזו של הנאצים.
משפחת הוריו הענפה החלה קטנה, עם הוצאות להורג המוניות שביצעו הגרמנים ביערות פונאר. בהמשך, ברח ברוך, הקים יחד עם חברו את "מחתרת השניים". עם אקדח ותחמושת שעזרו לו הוריו לקנות.
מסע הבריחה היה ארוך, אבל בסופו של דבר חבר לשורות הפרטיזנים. איתם ביצע פעולות פשיטה על בסיסי הנאצים, במהלכן הרגו חיילים גרמנים והחרימו נשק רב לטובת המשך הלחימה.
"לא חשבנו לנצח אותם. אבל החלטנו לתת להם מכה ועוד מכה" הוא אמר. ב1944 הצטרפה היחידה שלהם, לצבא האדום בדרכו לכיבוש וילנה. העיר נכבשה אך כמעט כל משפחתו נרצחה כבר מזמן.
אביו של ברוך הוצא להורג יומיים לפני שברוך הגיע עם הכוחות לעיר. הוא סירב להכין מעיל מגווילי ספרי תורה, לקצין נאצי. חבר סיפר לו על הפתק שמצא קפוץ באגרוף אביו.
ברוך עלה לארץ, התחתן עם נלי שורדת השואה, והתגייס לשורות ההגנה. בהמשך עם קום מדינת ישראל וברבות השנים, שירתו הוא ושני בניו שנולדו לו, בחיל האוויר של מדינת ישראל- הנקמה שציווה לו אביו, הנחתה אותו בעליה לארץ, בהקמת משפחה, בשירות למען המדינה, ובהנצחת השואה לאורך כל ימיו בתפקידיו ביד ושם ובעמותה להנצחת פעולות הפרטיזנים, יהו מעשיו אלו, ופינה זו, המשך לדרכו.
י' בטבת, צום תחילת המצור על ירושלים, ויום הקדיש הכללי לנספי השואה שתאריך הירצחם לא נודע. אנחנו, נמשיך לשאת את זכרם
####₪#################
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
מתנה מצה"ל ללבנון
"חודשיים אחרי שהדהימה את העולם בפיצוץ גשרי הנילוס בעומק מצרים, שוב הדהימה יחידת קומנדו ישראלי בפעולה בעומק לבנון"*
אלו היו כותרות העיתונים לפני 52 שנים בדיוק. צה"ל הוכיח שוב את נחישותה של מדינת ישראל שלא לשתוק על פגיעות באזרחיה ברחבי העולם. הפעם היה זה "מבצע תשורה" בשדה התעופה הבינ"ל של לבנון.
הימים היו ימים בהם ארגוני הטרור חיפש דרכים מקוריות לפגוע ביהודים ברחבי העולם, והיעד שנבחר על ידיהם היה פגיעה במטוסים. מטוסים של אלעל ונוסעיהם נחטפו/נפגעו בדרכם באוויר ועל הקרקע. עד שלוי אשכול החליט לתת את ההוראה "פעולה גדולה, קצרה ומהירה".
היעד שנבחר: לבנון. הסיבה: המחבלים בפיגועים האחרונים, התאמנו בשטחה, יצאו ממנה, וכנראה גובו ע"י השלטון
לוחמי סיירת הצנחנים וסיירת מטכ"ל הוטסו דרך מישור החוף, והונחתו בשעה 21:18 בשני קצוות של שדה התעופה. כח נוסף חסם את כביש הגישה לשדה. מכאן החלה פעולה מהירה של הצוותים, שהחלו לעבור מטוס אחרי מטוס, להצמיד אליו מטעני חבלה והלאה למטוס הבא. בחלק מהמטוסים נתקלו החיילים בנוסעים שישבו בהם. הם פינו אותם לפני השלמת הפעולה.
בשעה 21:50, כחצי שעה בלבד לאחר נחיתת הכוחות בלבנון זה החל. פיצוץ רדף פיצוץ בשדה התעופה של בירות. 14 מטוסים הופצצו, והלסת של ממשלת לבנון נשמטה עד הקרקע. העולם כולו נדהם שוב מהתעוזה הישראלית חוצת הגבולות. כוחותינו חזרו הביתה בשלום. מבצע תשורה, רות. סוף
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה 0547728242
**************************************
מבצע תרנגול 53 בסואץ
"במקום להפציץ את הנשק המיוחד של המצרים כמו שאנחנו רגילים, למה שלא נביא אותו לארץ פשוט?", קורטוב תעוזה, קורטוב חוצפה, והרבה אומץ (ויש שיגידו סייעתא דשמיא תרתי משמע, תכף תבינו;). זה היה הלך המחשבה היצירתי שהוביל את צה"ל לאחד ממבצעי הפשיטה הנועזים והיצירתיים שנודעו בגזרה המצרית, ממש לפני 51 שנים. מבצע תרנגול 53
הימים היו ימי מלחמת ההתשה. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, הכריזו המצרים על פתיחתה של מלחמת התשה בגזרת תעלת סואץ. ההפגזות היו בלתי פוסקות, ובזמן שברחבי הארץ החיים התנהלו כשגרתם, נהרגו בתעלה חיילים בכל שבוע. מטוסי צה"ל וכוחות נוספים, יצאו מידי פעם לתקיפות בשטח מצרים.
המצרים מצידם, החזיק בטכנולוגיות רוסיות מתקדמות, ובהם מכ"מים (מגלה כיוון ומרחק) שגילו את מטוסינו באוויר והכווינו נגדם אש נ"מ יעילה. חודשיים לפני מבצע תרנגול 53, יצאה ישראל להפציץ מכ"מ מתקדם, אך הסתבר שגם לאחר מכן, המשיכו המצרים לזהות את כוחותינו בצורה יעילה. מה שהבהיר שבשטח עדיין נמצא מכ"ם בעייתי.
גיחות צילום הצליחו לאתר את המכ"ם באיזור חבוי בחלק המערבי של מפרץ סואץ. מכאן החל המח הישראלי ברקימת תכנית יצירתית להפליא. אם עד עכשיו היינו עסוקים בלהפיץ אמצעי לחימה מצריים. הפעם פשוט נביא את המכ"ם אלינו לארץ, כך נוכל גם להכיר את הטכנולוגיה על פיה הוא עובד. רק שיש בעיה קטנה. כל אחד משני הקרונות מהם מורכב המכ"ם, שוקל כמה טונות. אל דאגה, נסתדר.
הסתדרו: כח צנחנים הגיע למקום בעומק השטח המצרי בסיוע שלושה מסוקים, הכח ירד והחל את דרכו בזחילה לעבר קרונות המכ"מ. בחסות רעש הגנרטורים של המכ"מ, הצליחו הלוחמים לזחול ממש עד הקרונות עצמם, ורק אז נחשפו לעיני המצרים ההמומים, שלא הבינו מאיפה צצו להם עשרות צנחנים בלב המדבר.
ניטרול מהיר של השומרים המצרים, והחלו יחד עם צוות טכני, בטיפול במכ"מ לקראת העמסה.
אבל כמו שאתם מבינים, קצת בעייתי לפרק ולסחוב את הקרונות בתיקים. ולצורך זה, הגיחו שני מסוקי יסעור. אל אחד מהם חובר קרון (יעני תלוי באוויר) במשקל של למעלה מ4 טון. אל השני קרון של 2 טון (בלבד;).
המסוקים החלו את דרכם לעבר הארץ, כשבראשון התגלו תקלות שהיו עשויות לרסק אותו. לאור חשיבות המשימה, החליט הטייס שלא לנחות, ולהמשיך עד חוף המבטחים הישראלי הקרוב ביותר למרות הסכנה.
המסוק השני הצליח להגיע לנקודת היעד, וכל כוחותינו שבו הביתה בשלום. הם והרכש החדש של מדינת ישראל שעוד ישרת אותנו (וגם את ארה"ב) רבות בהבנת הטכנולוגיה הסובייטית.
מדינת ישראל לימדה את העולם בכלל ואת מצרים בפרט עוד שיעור בתעוזה ישראלית..
מבצע תרנגול, י"ח בטבת תש"ל, 27/12/69.
******************************,
אבשלום פיינברג ונחת ניל"י
אבשלום פיינברג – 104 שנים למותו – מוזמנים להעביר, לפני 55 שנים, בשנת 1966. אולי קצת יותר. הכתבה ש *שלמה בן אלקנה*, קצין המשטרה קרא בעיתון הארץ, הסעירה את רוחו. הכתב אורי קיסרי, תיאר את פרשיית מותו של גיבור ניל"י אבשלום פיינברג והיעלמותו בחולות המדבר.
שלמה שם פעמיו אל השולחן, והחל לכתוב לאורי: "כמו רבים אחרים מבני הדור שלאחר 'דור הראשונים' הושפעתי גם אני מן ההשקפות והמעשים של אנשי 'ניל"י' בכלל ושל אבשלום פיינברג המנוח בפרט"…בן אלקנה הציע לקיסרי להתחיל לחפש מחדש את עצמות אבשלום. מה שנראה כבלתי אפשרי באותן שנים, כשסיני הייתה בידי המצרים.
אבל עבור בן אלקנה, הבלתי אפשרי הוא האפשרי. האיש שהיה ממקימי יחידת אית"ן – איתור נעדרים, ואמון על חקר פרשיות העלמות, החל במסע חיפושים אחר אבשלום. אגב, הקדים אותו ב30 שנה אדם בשם בנימין רן, אבל זה לפעם אחרת. מסיבות שונות, נעצרה חקירתו (הרשמית) של שלמה, למשך כשנה.
הייתה זו מלחמת ששת הימים שהניעה מחדש את החיפושים. בן אלקנה שירת באותו זמן תחת צה"ל, ומרחבי סיני שעברו לשליטה ישראלית, היו פתוחים לפניו. בתיאום עם מכרים בדואים מעזה, קושר הקצין אל חמולת הבדואים שהייתה מעורבת בהריגתו של אבשלום. השנים שעברו איפשרו להם לספר בחופשיות על התקרית בה צעדו פיינברג ויוסף לישנסקי בדרכם אל הבריטים.
בדואי שפגש בהם וניסה לדלות מהם מידע, ללא הצלחה, וגורש באיומי אקדח, הזעיק את בני שבטו ואת הטורקים. בקרב שהתפתח, נהרג פיינברג תוך שהוא דוחק בלישנסקי לברוח ולהשלים את משימתו – לחבור אל הבריטים ואל אהרון אהרונסון במצרים. כשלאחר כשנה צמח עץ דקל מעל המקום בו נקבר פיינברג, ניסה אותו בדואי שבגינו החל כל הסיפור, לעקור את הדקל.
כשבני שיבטו ראו את הדקל צומח שוב, הם החליטו שבמקום קבור "איש קדוש" כלשונם. לאחר שבן אלקנה שמע את הסיפור, הוא פעל במקום עם צוות שחפר תחת העץ. כאשר הגיעו לשורשי הדקל, גילו שלד סבוך בשורשים. בדיקה פתולוגית הכריעה: זהו אבשלום פיינברג.
במסע הלוויה ארוך, דרך מקומות בהם פעל בחייו, הגיע ארונו להר הרצל, ושם הוא נטמן לצד חברו, יוסף לישנסקי(שאגב, על הדרך, טוהר שמו. לאחר העלמות אבשלום, נחשד יוסף שרצח את אבשלום, כי כדי לא להוריד את מורל חברי המחתרת, לא הודה שהוא נהרג. ועתה הסיפור המלא נחשף על ידי שבט הבדואים).
מאותו הדקל שבחולות רפיח, נלקחו חוטרים ונשתלו במקומות רבים ברחבי הארץ: בה"ד 1, חדרה, זכרון יעקב ועוד, וכמובן, על קברו שבהר הרצל, בדו"ח הסיכום של הפרשיה, כתב בן אלקנה למפקדו "הנני מבקש להודות לך על שאיפשרת לי לגלות ולגאול את מקום קבורתו של גיבור לאומי זה ולתרום את חלקי לשם הבאתו לקבר ישראל"
אבשלום הגיע למנוחתו האחרונה, כשהפעם המדינה עליה הוא חלם, הביאה אותו בלוויה צבאית רשמית למנוחת עולמים
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה
כ"ו טבת. 104 שנים למותו של אבשלום