efiuser- סיורים מסלולים ומאמרים של מורה הדרך אביתר ליכטמן +972 54-772-8242
בין חובבי ציון, יום הולדת למונטיפיורי, והקונגרס הציוני.
ממש ברגעים אלו לפני 137 שנים, קורה אירוע מרכזי מאוד בעולם היהודי ציוני, שלא רבים מכירים, אך השפעתו רבה על התהוותה של מדינת ישראל בהמשך. אבל שניה לפני שנספר על ועידת חובבי ציון בקטוביץ, אני חייב לספר שלפני 161 שנים ממש מחר, נחנכת שכונת משכנות שאננים בירושלים. אבל בואו, אנחנו לא מערבבים פינה בפינה..אז למה אני מספר לכם? כי יש לכאורה קשר בין שניהם. קשר קונספירטיבי. הישארו עימנו;)
הכל מתחיל באמצע המאה ה-19. התעוררות ציונית שוטפת את העולם היהודי ממזרח וממערב מצפון ומדרום. הכמיהה לציון שתמיד הייתה שם בפנים, מתחילה לפעפע (מכל מיני סיבות) בקרב יהודי תימן ויהודי רוסיה, במרוקו, ברומניה ובאתיופיה ובכל קצוות תבל. באיזור רוסיה רבתי ובמקומות נוספים באירופה, מתחילות להיווצר אגודות קטנות שמנסות להפוך את השאיפה הזו לעניין פרקטי. כספים מתחילים להיאסף, דרשות נאמרות בבתי הכנסת וב"קלובים" – המועדונים היהודיים, וחלוצים עושים דרכם כבר לארץ ישראל.
באותה תקופה, הציונות בחלק מהמדינות המדוברות הייתה דבר בעייתי בעיני השלטונות והתארגנות גדולה ופומבית בקריאה לעלות לארץ הייתה מסוכנת. מאידך, יכולת פעולתם של אגודות קטנות למען חזון גדול היא קטנה ולכן החליטו לכנס ועידה של כל האגודות האלו, שתתקיים בעיר קטוביץ, בחבל שלזיה בגרמניה. אגב, זוכרים את מונטיפיורי? אז הכיסוי הרשמי לאירוע היה "בואו נחגוג 100 שנים לשר משה מונטיפיורי ככה הם לא יחשדו בנו" וכך החלה ועידת קטוביץ'
מפה לשם, למעשה האירוע הזה היה ההתארגנות הלאומית-ציונית הראשונה, והמיוחד בה היה שהנוכחים היו מגוונים ובין ראשיה היו הרב שמואל מוהליבר יהודה לייב פינסקר ומשה לייב לילינבלום שייצגו זרמים שונים ביהדות, אך שאיפה אחת שחיברה את כולם- הציונות.
בין מסקנות הועידה היו שצריך ועד מרכזי אחד שירכז את כלל האגודות הללו. הוא יאסוף את הכספים בצורה מרוכזת עבור המתיישבים והמושבות בארץ ישראל. כוחו של וועד כזה הוא גם ביכולת להניע מהלכים גדולים מול השלטונות אם זה מול שלטונות רוסיה בתקווה שיאפשרו פעילות נגלית של האגודות הקיימות בשטחה ואם זה מול השלטון העותמאני בארץ ישראל.
יש הרבה דיונים לגבי משמעותה של הועידה והשפעותיה, איך אין ספק בכך שהיא הכשירה את הקרקע לדיבורים על ציון כמקומו של העם היהודי, מה שמובן לנו מאליו היום, אך לא היה מובן בתקופה בה יהודים סבלו מפרעות ובנקל יכלו לחפש רק מקום לשים את הראש בביטחה. אפשר להגיד גם שהיא הכשירה את הלבבות לקונגרס הציוני הראשון שיבוא 13 שנה לאחריה, ואחריו כמו שאומרים כל השאר היסטוריה..
ובעיניי הכי חשוב לזכור, שדווקא מתוך היכולת להכיל דעות והשקפות שונות, כאשר המטרה משותפת, דווקא הקרקע הזו מצמיחה בסוף דברים טובים…עד כאן להערב! אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה..
##############################
פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן*
תעשו הכל כדי לזכור! תנקמו! אל תשכחו!
כמעט שבת שלום לכולם. את המילים האלו השאיר אביו של ברוך שוב, כאשר הוצא להורג ליד וילנה. ברוך, מאחרוני הפרטיזנים, הלך השבוע לעולמו אחרי שנים רבות של עשיה.
המילים האלו הפכו להיות הצוואה של חייו. ברוך גדל במשפחה אמידה בוילנה, וילנה שסבלה קודם מנחת זרועם של הקומוניסטים, ואז מזו של הנאצים.
משפחת הוריו הענפה החלה קטנה, עם הוצאות להורג המוניות שביצעו הגרמנים ביערות פונאר. בהמשך, ברח ברוך, הקים יחד עם חברו את "מחתרת השניים". עם אקדח ותחמושת שעזרו לו הוריו לקנות.
מסע הבריחה היה ארוך, אבל בסופו של דבר חבר לשורות הפרטיזנים. איתם ביצע פעולות פשיטה על בסיסי הנאצים, במהלכן הרגו חיילים גרמנים והחרימו נשק רב לטובת המשך הלחימה.
"לא חשבנו לנצח אותם. אבל החלטנו לתת להם מכה ועוד מכה" הוא אמר. ב1944 הצטרפה היחידה שלהם, לצבא האדום בדרכו לכיבוש וילנה. העיר נכבשה אך כמעט כל משפחתו נרצחה כבר מזמן.
אביו של ברוך הוצא להורג יומיים לפני שברוך הגיע עם הכוחות לעיר. הוא סירב להכין מעיל מגווילי ספרי תורה, לקצין נאצי. חבר סיפר לו על הפתק שמצא קפוץ באגרוף אביו.
ברוך עלה לארץ, התחתן עם נלי שורדת השואה, והתגייס לשורות ההגנה. בהמשך עם קום מדינת ישראל וברבות השנים, שירתו הוא ושני בניו שנולדו לו, בחיל האוויר של מדינת ישראל- הנקמה שציווה לו אביו, הנחתה אותו בעליה לארץ, בהקמת משפחה, בשירות למען המדינה, ובהנצחת השואה לאורך כל ימיו בתפקידיו ביד ושם ובעמותה להנצחת פעולות הפרטיזנים, יהו מעשיו אלו, ופינה זו, המשך לדרכו.
י' בטבת, צום תחילת המצור על ירושלים, ויום הקדיש הכללי לנספי השואה שתאריך הירצחם לא נודע. אנחנו, נמשיך לשאת את זכרם
####₪#################
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
מתנה מצה"ל ללבנון
"חודשיים אחרי שהדהימה את העולם בפיצוץ גשרי הנילוס בעומק מצרים, שוב הדהימה יחידת קומנדו ישראלי בפעולה בעומק לבנון"
אלו היו כותרות העיתונים לפני 52 שנים בדיוק. צה"ל הוכיח שוב את נחישותה של מדינת ישראל שלא לשתוק על פגיעות באזרחיה ברחבי העולם. הפעם היה זה "מבצע תשורה" בשדה התעופה הבינ"ל של לבנון.
הימים היו ימים בהם ארגוני הטרור חיפש דרכים מקוריות לפגוע ביהודים ברחבי העולם, והיעד שנבחר על ידיהם היה פגיעה במטוסים. מטוסים של אלעל ונוסעיהם נחטפו/נפגעו בדרכם באוויר ועל הקרקע. עד שלוי אשכול החליט לתת את ההוראה "פעולה גדולה, קצרה ומהירה".
היעד שנבחר: לבנון. הסיבה: המחבלים בפיגועים האחרונים, התאמנו בשטחה, יצאו ממנה, וכנראה גובו ע"י השלטון
לוחמי סיירת הצנחנים וסיירת מטכ"ל הוטסו דרך מישור החוף, והונחתו בשעה 21:18 בשני קצוות של שדה התעופה. כח נוסף חסם את כביש הגישה לשדה. מכאן החלה פעולה מהירה של הצוותים, שהחלו לעבור מטוס אחרי מטוס, להצמיד אליו מטעני חבלה והלאה למטוס הבא. בחלק מהמטוסים נתקלו החיילים בנוסעים שישבו בהם. הם פינו אותם לפני השלמת הפעולה.
בשעה 21:50, כחצי שעה בלבד לאחר נחיתת הכוחות בלבנון זה החל. פיצוץ רדף פיצוץ בשדה התעופה של בירות. 14 מטוסים הופצצו, והלסת של ממשלת לבנון נשמטה עד הקרקע. העולם כולו נדהם שוב מהתעוזה הישראלית חוצת הגבולות. כוחותינו חזרו הביתה בשלום. מבצע תשורה, רות. סוף
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה 0547728242
**************************************
מבצע תרנגול 53 בסואץ
"במקום להפציץ את הנשק המיוחד של המצרים כמו שאנחנו רגילים, למה שלא נביא אותו לארץ פשוט?", קורטוב תעוזה, קורטוב חוצפה, והרבה אומץ (ויש שיגידו סייעתא דשמיא תרתי משמע, תכף תבינו;). זה היה הלך המחשבה היצירתי שהוביל את צה"ל לאחד ממבצעי הפשיטה הנועזים והיצירתיים שנודעו בגזרה המצרית, ממש לפני 51 שנים. מבצע תרנגול 53
הימים היו ימי מלחמת ההתשה. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, הכריזו המצרים על פתיחתה של מלחמת התשה בגזרת תעלת סואץ. ההפגזות היו בלתי פוסקות, ובזמן שברחבי הארץ החיים התנהלו כשגרתם, נהרגו בתעלה חיילים בכל שבוע. מטוסי צה"ל וכוחות נוספים, יצאו מידי פעם לתקיפות בשטח מצרים.
המצרים מצידם, החזיק בטכנולוגיות רוסיות מתקדמות, ובהם מכ"מים (מגלה כיוון ומרחק) שגילו את מטוסינו באוויר והכווינו נגדם אש נ"מ יעילה. חודשיים לפני מבצע תרנגול 53, יצאה ישראל להפציץ מכ"מ מתקדם, אך הסתבר שגם לאחר מכן, המשיכו המצרים לזהות את כוחותינו בצורה יעילה. מה שהבהיר שבשטח עדיין נמצא מכ"ם בעייתי.
גיחות צילום הצליחו לאתר את המכ"ם באיזור חבוי בחלק המערבי של מפרץ סואץ. מכאן החל המח הישראלי ברקימת תכנית יצירתית להפליא. אם עד עכשיו היינו עסוקים בלהפיץ אמצעי לחימה מצריים. הפעם פשוט נביא את המכ"ם אלינו לארץ, כך נוכל גם להכיר את הטכנולוגיה על פיה הוא עובד. רק שיש בעיה קטנה. כל אחד משני הקרונות מהם מורכב המכ"ם, שוקל כמה טונות. אל דאגה, נסתדר.
הסתדרו: כח צנחנים הגיע למקום בעומק השטח המצרי בסיוע שלושה מסוקים, הכח ירד והחל את דרכו בזחילה לעבר קרונות המכ"מ. בחסות רעש הגנרטורים של המכ"מ, הצליחו הלוחמים לזחול ממש עד הקרונות עצמם, ורק אז נחשפו לעיני המצרים ההמומים, שלא הבינו מאיפה צצו להם עשרות צנחנים בלב המדבר.
ניטרול מהיר של השומרים המצרים, והחלו יחד עם צוות טכני, בטיפול במכ"מ לקראת העמסה.
אבל כמו שאתם מבינים, קצת בעייתי לפרק ולסחוב את הקרונות בתיקים. ולצורך זה, הגיחו שני מסוקי יסעור. אל אחד מהם חובר קרון (יעני תלוי באוויר) במשקל של למעלה מ 4 טון. אל השני קרון של 2 טון (בלבד;).
המסוקים החלו את דרכם לעבר הארץ, כשבראשון התגלו תקלות שהיו עשויות לרסק אותו. לאור חשיבות המשימה, החליט הטייס שלא לנחות, ולהמשיך עד חוף המבטחים הישראלי הקרוב ביותר למרות הסכנה.
המסוק השני הצליח להגיע לנקודת היעד, וכל כוחותינו שבו הביתה בשלום. הם והרכש החדש של מדינת ישראל שעוד ישרת אותנו (וגם את ארה"ב) רבות בהבנת הטכנולוגיה הסובייטית.
מדינת ישראל לימדה את העולם בכלל ואת מצרים בפרט עוד שיעור בתעוזה ישראלית..
מבצע תרנגול, י"ח בטבת תש"ל, 27/12/69.
******************************,
אבשלום פיינברג ומחתרת ניל"י
אבשלום פיינברג – 104 שנים למותו – מוזמנים להעביר, לפני 55 שנים, בשנת 1966. אולי קצת יותר. הכתבה ש שלמה בן אלקנה, קצין המשטרה קרא בעיתון הארץ, הסעירה את רוחו. הכתב אורי קיסרי, תיאר את פרשיית מותו של גיבור ניל"י אבשלום פיינברג והיעלמותו בחולות המדבר.
שלמה שם פעמיו אל השולחן, והחל לכתוב לאורי: "כמו רבים אחרים מבני הדור שלאחר 'דור הראשונים' הושפעתי גם אני מן ההשקפות והמעשים של אנשי 'ניל"י' בכלל ושל אבשלום פיינברג המנוח בפרט"…בן אלקנה הציע לקיסרי להתחיל לחפש מחדש את עצמות אבשלום. מה שנראה כבלתי אפשרי באותן שנים, כשסיני הייתה בידי המצרים.
אבל עבור בן אלקנה, הבלתי אפשרי הוא האפשרי. האיש שהיה ממקימי יחידת אית"ן – איתור נעדרים, ואמון על חקר פרשיות העלמות, החל במסע חיפושים אחר אבשלום. אגב, הקדים אותו ב30 שנה אדם בשם בנימין רן, אבל זה לפעם אחרת. מסיבות שונות, נעצרה חקירתו (הרשמית) של שלמה, למשך כשנה.
הייתה זו מלחמת ששת הימים שהניעה מחדש את החיפושים. בן אלקנה שירת באותו זמן תחת צה"ל, ומרחבי סיני שעברו לשליטה ישראלית, היו פתוחים לפניו. בתיאום עם מכרים בדואים מעזה, קושר הקצין אל חמולת הבדואים שהייתה מעורבת בהריגתו של אבשלום. השנים שעברו איפשרו להם לספר בחופשיות על התקרית בה צעדו פיינברג ויוסף לישנסקי בדרכם אל הבריטים.
בדואי שפגש בהם וניסה לדלות מהם מידע, ללא הצלחה, וגורש באיומי אקדח, הזעיק את בני שבטו ואת הטורקים. בקרב שהתפתח, נהרג פיינברג תוך שהוא דוחק בלישנסקי לברוח ולהשלים את משימתו – לחבור אל הבריטים ואל אהרון אהרונסון במצרים. כשלאחר כשנה צמח עץ דקל מעל המקום בו נקבר פיינברג, ניסה אותו בדואי שבגינו החל כל הסיפור, לעקור את הדקל.
כשבני שיבטו ראו את הדקל צומח שוב, הם החליטו שבמקום קבור "איש קדוש" כלשונם. לאחר שבן אלקנה שמע את הסיפור, הוא פעל במקום עם צוות שחפר תחת העץ. כאשר הגיעו לשורשי הדקל, גילו שלד סבוך בשורשים. בדיקה פתולוגית הכריעה: זהו אבשלום פיינברג.
במסע הלוויה ארוך, דרך מקומות בהם פעל בחייו, הגיע ארונו להר הרצל, ושם הוא נטמן לצד חברו, יוסף לישנסקי(שאגב, על הדרך, טוהר שמו. לאחר העלמות אבשלום, נחשד יוסף שרצח את אבשלום, כי כדי לא להוריד את מורל חברי המחתרת, לא הודה שהוא נהרג. ועתה הסיפור המלא נחשף על ידי שבט הבדואים).
מאותו הדקל שבחולות רפיח, נלקחו חוטרים ונשתלו במקומות רבים ברחבי הארץ: בה"ד 1, חדרה, זכרון יעקב ועוד, וכמובן, על קברו שבהר הרצל, בדו"ח הסיכום של הפרשיה, כתב בן אלקנה למפקדו "הנני מבקש להודות לך על שאיפשרת לי לגלות ולגאול את מקום קבורתו של גיבור לאומי זה ולתרום את חלקי לשם הבאתו לקבר ישראל"
אבשלום פיינברג הגיע למנוחתו האחרונה, כשהפעם המדינה עליה הוא חלם, הביאה אותו בלוויה צבאית רשמית למנוחת עולמים
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה
כ"ו טבת. 104 שנים למותו של אבשלום פיינברג
**********************************
פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן
גיבור יהודי בבל – לזכרו של שלמה הלל
לפני מספר ימים, בשיחה על סיפורו של מבצע מייקלברג, זכינו להיחשף במקצת לסיפורו של שלמה הלל, מגיבורי ישראל שבדור. ממש היום, הלך שלמה לעולמו, בן 97, שבע ימים ופעולות למען עם ישראל. בפינה הזו שתוקדש לזכרו, נביא את עיקריו של מבצע מייקלברג, אותו הוא זכה להוביל
הימים היו ימי 1947, ושלמה הלל הצעיר עסק בענייני מסגרות ברזל. איזה מסגרות? הוא בנה כלוב לקופים שהגיעו לקיבוץ. הקיבוץ היה מעגן מיכאל, שבאותם ימים נקרא "גרעין צופים א'" וישב ב"גבעת הקיבוצים" – מכון איילון בסמוך לרחובות.
בזמן שמעל הקרקע שלמה עסק בבניית כלוב, (אחרי שסיים שנה ברוכת עשיה במחתרת הציונית בעיראק), מתחת לקרקע עסקו בבית החרושת הסודי של מכון איילון, בייצור תחמושת לכוחות ההגנה בישראל.
מכונית שנעצרה בסמוך לשלמה, טמנה בתוכו סוד גדול, על סף הדמיוני. משה כרמיל שיצא ממנה, והיה ממפקדיו של שלמה לפני כן, בישר לו: "צריכים אותך שוב. 2 טייסים אמריקאים, בוגרי מלה"ע ה2, נחתו עם מטוס בחיפה. הם מוכנים להעלות 50 יהודים מעיראק במטוס". הבשורה הזו, הייתה מרעישה. ממשלת עיראק מנעה מיהודים לצאת מתחומה, ואחרי נסיונות רבים להוצאת יהודים משם, כשחלקם נהרגו ונפצעו, כשהבין שלמה את משמעותה, החליט להתגייס למשימה.
יום למחרת, כבר פגש שלמה את הטייסים בחדרם במלון בחיפה. הוא שנחשב "מומחה" בטיסות (כי הספיק לטוס כבר פעמיים במהלך חייו, דבר נדיר ביחס לחבריו לשירות), בחר יחד עם הטייסים את מקום הנחיתה בעיראק. "עוד כמה ימים יוצאים"? הוא שאל. "היום, המטוס מחכה לנו בשדה התעופה". את חולצת הקיבוץ הכחולה, הוא החליף בחנות "אתא" הסמוכה, וקנה בגדי חאקי שישבו לו מראה של טייס.
וכך מצא עצמו עם עוד שני טייסים, נוחתים בשדה התעופה הראשי של בגדד (אחרי נסיון בש.ת אחר)\ כשפקידי הקבלה העייפים מתעלמים מהם. סמי מוריה, ממפקדי המחתרת בעיראק, הופתע לראות את החבורה המעניינת, שבישרה לו: קדימה, לארגן מיד 50 יהודים!. המשימה לא הייתה קלה, אבל מרחבי עיראק הם הגיעו, חדורי ציונות, ומצאו את עצמם בליל שבת, עושים את דרכם בחושך אל קצה שדה התעופה, שם חיכה להם המטוס.
מנהלי המבצע הסתכנו בעונש מוות במידה והיו נתפסים. ולכן רק שעה לאחר שהמטוס היה באוויר, הודלקו האורות בתוכו, ושלמה ויתר העולים נשמו לרווחה. כמעט. נשארה רק עוד משימה אחת: להנחית אותו בישראל, בלי ששלטונות המנדט ידעו.
וכך בשדה חשוך בבקעת יבניאל, ללא מסלול מסודר, הונחת מטוס מבשר טוב, ו 50 העולים הועלו מיד על משאיות, ופוזרו בישובים הסמוכים. מבצע מייקלברג, שנקרא על שם שילוב שמותיהם של שני הטייסים האמריקאים, הוכתר בהצלחה.
ולכן בוצע עוד פעמיים. במעשיו אלו של שלמה ושל שותפיו, נפתח הצוהר שיביא בסופו של דבר לעליה המונית של יהודי גלות בבל לארץ ישראל. בהמשך פעל גם למען יהודי אתיופיה – קהילת "ביתא ישראל" וכיהן במגוון תפקידים, ובהם יושב ראש הכנסת.
כמובן שהדף צר מלהכיל את כל פועלו, ולכן ראוי שכולנו נקרא במקורות השנים על דמותו ופועלו. שלמה הלל, נדבך בבניין מדינת ישראל, ומפעל קיבוץ הגלויות…אנחנו נמשיך לספר את סיפור פועלו..
*****************************
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
על כוכבה לוי, שמעתם? יאללה, הגיע הזמן שכולנו נשמע
כוכבה לוי. זה היה שמה של גיבורת האירוע. היא לא הייתה לוחמת בסיירת מטכ"ל, וגם לא לוחמת גולני. היא הייתה נופשת תמימה אשר נחטפה ע"י חוליית המחבלים שהשתלטה על *מלון "סבוי", היום לפני 46 שנים*
המחבלים שהגיעו בסירות מלבנון ועד לחופי תל אביב, תכננו בכלל להשתלט על בית האופרה, או על קולנוע מקומי. שוטרים שזיהו אותה ביציאה מהחוף ופתחו לעברם באש, גרמו להם לשנות את התכניות, ולהשתלט על מלון קטן בשם "סבוי" שהיה קרוב.
הדרישות היו שחרור מחבלים מהכלא הישראלי והעברתם לסוריה. במהלך לילה שלם, בו התכנסו כוחות מו"מ וכוחות סיירת מטכ"ל, הייתה זו כוכבה, דוברת הערבית היחידה מבין בני הערובה, שהתנדבה לתווך בין הצדדים.
המדהים הוא שעל פי דבריה, היא ספגה ערבית מתוכניות רדיו שנשמעו בביתה, אך מעולם עד לרגע זה, לא השתמשה בה.
בקור רוח, היא העבירה את המידע מבפנים החוצה, ומהחוץ אל הפנים, תוך שהיא מעבירה אל כוחותינו, ללא ידיעת המחבלים, מידע ערכי על מיקומם של המחבלים ובני הערובה.
כאשר שוחרר בן ערובה פצוע באישור המחבלים, סחבה אותו כוכבה החוצה אל כוחותינו, ולרגע הייתה חופשיה, ויכלה לרוץ אל כוחותנו. אך רגשי האחריות שלה, החזירו אותה פנימה אל המלון ואל בני הערובה האחרים.
בשעה 5:15 לפנות בוקר, פרצו כוחותינו אל פנים המלון. במהלך ההשתלטות, נרצחו ע"י המחבלים, 8 מבני הערובה, ועוד 3 לוחמים (אל"מ עוזי יאירי, איתמר בן דוד ומשה דויטשמן). כוכבה ו4 בני ערובה נוספים חולצו בשלום. בקרב המחבלים חוסלו 7, ואחד נלקח למאסר.
על כוכבה אמר אחד הלוחמים שהשתתפו בפריצה, שהיא הייתה צריכה להדליק משואה…
גיבור נוסף היה מושיקו דויטשמן, חייל גולני, שהיה בכלל בחופשה באותו זמן, אך גר בסמוך. מיד כששמע את היריות הראשונות (המחבלים ירו בפקיד המלון בכניסה) לקח את הנשק שלו והסתער לעבר מקור האש. הוא החל בחילופי אש, עד שנפגע, נפצע ובהמשך נפטר מפצעיו, וקיבל את עיטור המופת…
הפיגוע נצרב עמוק בתודעה הישראלית, אך בזכות כל הלוחמים והאנשים שהוזכרו פה, נמנע נזק הרבה יותר גדול -46 שנים למלון סבוי.
###################
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
זוכרים את השיירות!
*_בום, בום, בום, מחשיך כל היקום, ההר אפל הרחוב שחור, העיר גוועת במצור, אין לחם אין, אין כלום_*
העיר בשיר שכתב חיים חפר, הייתה ירושלים, אך מצבה ייצג ישובים רבים ברחבי הארץ. השבוע ציינו 73 שנים למה שמכונה "שבוע/חודש השיירות": שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם, שיירת נווה יעקב ועוד…במהלכו נקלעו שיירות רבות לאש תופת.
_*הלילה לא ננום, נחצה בשקט את הכביש, עם ארבעים כדור לאיש שמרני אל רחום*_
היציאה בשיירה הייתה הימור גדול. אך הרצון לסייע לאנשינו בישובים הנצורים הרעבים לתחמושת, אספקה, וגם אוכל ומים, גבר על ההגיון המלחמתי. נהגים, מלווי שיירות ופורצי דרכים התגייסו למשימה.
כאשר השיירות הותקפו, נדרשו הלוחמים להחלטות כבדות משקל. כמו יורם טרבס משיירת חולדה וזרובבל הורוביץ משיירת נבי דניאל, שנשארו עם הפצועים עד הרגע האחרון.
כשהבינו שהערבים מגיעים למשוריין, וידעו על הזוועות העתידות לעבור על הפצועים, החליטו לפוצץ את עצמם, הבריאים, יחד עם הפצועים, ויחד עם תוקפיהם.
הבחירה הקשה הזו במוות, מנעה מראות זוועה שהיו מפילים את מורל היישוב ואת רוח הלוחמים.
_*אהובך יצא לקרב, אבל איפה הוא עכשיו, מן הדרך הוא לא שב, העפר כיסה עיניו, את קברו חפרו רעיו, כי הוא לא חי עד הבוקר*_
רבים מאוד נפלו בדרך להביא חיים אל הישובים הנצורים. והנהגת היישוב החליטה על שינוי כיוון. לא עוד שיירות התגוננות. מעתה, פריצת הדרכים. השתלטות על צירי התנועה, ולא עוד לחכות, אלא להביא בידיים, את המדינה שבדרך. "מבצע נחשון", ראשון וחלוצי, מפלס דרך ומסילה למדינה, יצא לדרך…
_*אך עוד תראי, עוד תראי, את הדרך הפתוחה, עוד תראי, עוד תראי, את הדרך הפתוחה*_
לוחמי השיירות פרצו את הדרך עבור כולנו נושאים את משא העם, ואנחנו נושאים את זכרם..
שבת שלום❤️אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה
להצטרפות לפינה היומית בנושא הכרת הארץ, דמויות מופת ועוד: https://chat.whatsapp.com/Kv5Ze2sSLAb1ZLH3Yb2TE0
נגמר המקום? שלחו הודעה http://WA.me/972547728242?text=נגמר+המקום
את השיר כתב חיים חפר, ובגרסתו המלאה הוא מספר את פועלה של חטיבת הראל. חפשו בגוגל "קרב הראל"
###########################
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
שיר לשבת: 136 שנים לפטירת הסר (או השר) מונטיפיורי.
וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בֵּן שְׁמוֹנִים, אָז בָּאוּ לְבֵיתוֹ הַמַּלְאָכִים הַלְּבָנִים עָמְדוּ עַל מִטָּתוֹ וְכָךְ אָמְרוּ אֵלָיו: הַקָּב"ה רוֹצֶה אוֹתְךָ אֵלָיו .
השבוע (ט"ז באב) לפני 136 שנים, הלך לעולמו אחד מעמודי התווך של עם ישראל השב לארצו, משה חיים מונטיפיורי.
באנגליה הוא היה "סר", אבל הישראלים ששברו את השיניים בביטוי המילה האנגלית, הפכו אותו לשר, בלי מינוי ממשלתי;)
הילד שנולד באיטליה, ואת שנותיו הבאות עשה באיטליה הפך להיות נער מרשים, ובהמשך איש עסקים מוצלח, שלצד הצלחותיו והיותו מעשיריה הגדולים של אנגליה, זכר כל העת את אחיו בגלויות השונות, שמזלם לא שפר להם.
ועָנָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בְּדִיּוּק: סִלְחוּ לִי רַבֹּותַי, אַךְ בֶּאֱמֶת אֲנִי עָסוּק כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה צָרוֹת לְאַחֵינוּ בָּעוֹלָם הִנֵּה פּוֹגְרוֹם בְּרוּסְיָה, אֵיךְ לֹא אָבוֹא אֶצְלָם ומִי אִם לֹא אֲנִי יַעֲזֹר פֹּה לְכֻלָּם?
לא רק בפוגרומים ברוסיה. מונטיפיורי פעל מול השלטונות במרוקו וברומניה, ברוסיה וגם בדמשק כאשר עלילות שונות התחוללו נגד יהודים, וכנראה במעשיו הציל את חייהם של רבים.
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה ו"דִיּוֹ"! לַסּוּסִים אָמַר, וּפֹה מַתָּן בַּסֵּתֶר, וְשָׁמָּה נְדָבָה.
במרכבה שלהם, עשו הזוג משה ויהודית את דרכם ברחבי ארץ ישראל, שאליה חזרו שוב ושוב כדי להעניק סיוע כספי, רפואי והרבה רוח במפרשים של מתיישבי ארץ ישראל הענייה והדלה באותן שנים, תוך שהם מקימים שכונות, בתי חולים ובעיקר מקימים אבן על אבן ומסייעים לגאולת הארץ משממונה.
באחד ממסעותיו כשעשה את דרכו באונייה מישראל למצרים, הוא כמעט נהרג מאש תותחים עותמאניים שחשבו שאונייתו היא אוניית מורדים..וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בֶּן מֵאָה, אָמַר: מַסְפִּיק לִי כְּבָר, הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי שְׂבֵעָה. אָמְרוּ לוֹ: כְּבוֹדוֹ רַק יָבוֹא וְיִסְתַּכֵּל, צָרִיךְ לִבְנוֹת עוֹד חֶדֶר לַקֶּבֶר שֶׁל רָחֵל, וּלְהַגְבִּיהַּ אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי לִנְוֵה-שַׁאֲנַנִּים יְהוּדִים יֵשׁ לְהָבִיא וּמִי אִם לֹא אַתָּה, יָא מוֹרִי, יָא לְבָבִי?
אחד מהמפעלים המפורסמים שלו, היה כמובן הדחיפה ליציאה מחומות העיר העתיקה שבאותם זמנים הוצפה בביוב ומגפות. מונטיפיורי שהסתייע בכספי נדבן בשם יהודה טורא, בנה את שכונת משכנות שאננים, וממש שילם כסף לאנשים כדי שיהיו מוכנים לגור מחוץ לעיר העתיקה, ולמעשה להציל את עצמם.
משם נפרצה הדרך לשכונות רבות בירושלים של היום, כחלקן נושאות את שמו כמו ימין משה, מזכרת משה, קרית משה ועוד…
וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר בֶּן מֵאָה וְעוֹד שָׁנָה נְשָׁקוּהוּ מַלְאָכִים בַּנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה ֹוְכָךְ אֶת הָעֵינַיִם עָצַם הוּא בְּבַקְּשׁו ֹרַק אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית מִתַּחַת לְרֹאשׁו_*
אל מנוחתו האחרונה, הגיע מונטיפיורי ברמסגייט שבאנגליה. אחוזת קברו וקבר אשתו, בנויה בדגם קבר רחל, שאותו דאג לשפץ במהלך אחד מביקוריו (בנוסף לשימור הכותל המערבי).
אבן ירושלמית אחת שמונחת למראשותיו באנגליה, אך אבנים ושכונות רבות ומעשי נדבנות לרוב שהניח אחריו בירושלים, יזכירו את משה שראה בצרת עמו, והוליך אותם במדבר הגלות, בדרך אל הארץ המובטחת…
משה מונטיפיורי, שהונצח בשירו של חיים חפר. ט"ז באב, 136 שנים ללכתו
####################
פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן
ג' באלול, 3 דמויות, שלושה חיבורים.
יש בו משהו בתאריך הזה, ג' באלול לאורך השנים, שהוא תאריך שבו אנשי חיבורים הולכים לעולמם. ואני רוצה לספר לכם על 3 דמויות הסטוריות שנפרדו מאיתנו ביום זה בהפרש של שנים, כשחוט שזור בין דמויות המופת שלהן.
הראשון היה זה הרב אברהם יצחק הכהן קוק* . שהלך לעולמו בג' באלול תרצ"ה (1935) לאחר שבמשך חייו עסק בחיבורים בין הציונות לדתית. הרב היה רבה הראשי של יפו, ועסק בקליטת העולים החדשים שרק ירדו מהנמל וחיבר אותם לארץ ישראל, והקים את הרבנות הראשית וחיבר אותה אל כלל שדרות העם. ו
כשהיה נתק בין "היישוב הישן" ל"יישוב החדש" בין החרדים לחילונים, כיתת את רגליו, תוך שהוא חובר לרב זוננפלד החרדי, ושניהם עוברים ממושבה למושבה, מקיבוץ לקבוצה ומפועל לשומר ומאיכר לעובד שלו, ומזכיר לכולם, אנשים אחים אנחנו.
שני היה זה הרב שאר ישוב הכהן, שהלך לעולמו בג' אלול תשע"ו (2016). הוא היה בנו של הרב הנזיר (הרב דוד הכהן) שהיה בחבורתו של הרב קוק, והיה מגדולי תלמידיו. הוא בעצמו היה נזיר כמו אביו מילדות ועד נעורים, אך לצד הבחירה בדרך החיים הזו, לחם במסגרת ההגנה והאצ"ל, ליווה שיירות וחיבר בין ירושלים לגוש עציון.
בקרבות האחרונים על העיר העתיקה, חיבר בין כמיהת עם ישראל לאורך הדורות לירושלים לבין הלוחמים בשטח, ולחם עליה עד שנפצע קשה, וכשהיא נפלה, הוא נפל איתה בשבי הירדני. כשחזר חיבר בין רבנותו בצה"ל ובין רבנות העיר חיפה, ועסק לאורך כל חייו בחיבור בין ספרא וסייפא, בין התורה לבין תורת הלחימה.
הדמות השלישית, הלכה ממש היום לעולמה. הרב אברהם יהושע צוקרמן , מגדולי מעבירי תורתו של הרב קוק בזמננו אנו. עוד בצעירותו, כשהוא חבוש בכיפה שחורה ומעוטר בזקן, העולה החדש מבלגיה, חיבר בין התורה, לתורת הארץ כשעסק בחקלאות במושב קשת שהלך ונרקם בגולן, כשבשקט בשקט היה מעמיס באלות חציר כבדות בהנפת קילשון אל טרקטורים של קיבוץ מרום גולן.
את הקשר שלו עם הקיבוצים הלא דתיים המשיך כשהגיע שם, לבקשתם, לתפילות יום הכיפורים, מעשה שתלמידיו המשיכו וממשיכים בו שנים רבות לאחר מכן. שנים רבות עוד חיבר בין התורה לצבא, ובין העם למדינה, עד ששירת חייו נדמה היום.
יהיו הדברים האלו לזכרו, ולזכר שתי דמויות המופת הנוספת, בתקווה שניקח כל אחד מאיתנו משהו מדמותם, ונמשיך לעסוק בחיבורים, בעיקר ביננו לבין עצמנו…
#####################
*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
התלבטתי. התלבטתי מה כותבים במוצאי יום העצמאות השמח כל כך, שהסתיים בצורה בה הסתיים אתמול. והחלטתי להביא פשוט את דבריה של *אסתר ציילנגולד*
_"אמא ואבא יקרים, וכולם, אם תקבלו מכתב זה, אני מניחה שהוא יהיה אופייני לכל המכתבים המבוהלים והמבולבלים שלי
עבור אסתר, החיים בלונדון היו טובים. משפחה טובה, אמידה וחמה. אבל משהו היה חסר, והמשהו הזה, היה ארצישראל.
אז היא עלתה לארץ, נהייתה למורה באוולינה דה רוטשילד בירושלים, ושמחה כל כך. עד כדי כך שהיא כתבה להוריה "עד עכשיו חשבתי שאני מאושרת. עכשיו אני יודעת באמת מה משמעות המילה אושר".
ואסתר, התגייסה לפלמ"ח, לחמה והגנה בקיבוץ צובה ובנווה יעקב אך לבסוף, ביקשה וניסתה שוב ושוב להסתנן לשיירות שהבריטים הכניסו לרובע היהודי הנצור.
אני כותבת את המכתב כדי להתחנן בפניכם: תעשו מאמץ לקבל את כל מה שקרה לי, במשמעות שאני רוצה שתקבלו, ולהבין שאין לי כל חרטה. היה לנו מאבק מר והיה לנו כאן גיהנום – אבל זה היה כדאי כי אני משוכנעת לגמרי שבסוף תקום מדינה יהודית ושאיפותינו תתגשמנה
אסתר לחמה בכל ליבה, גופה ומרצה על הרובע, על הלב של עם ישראל. כשנפצעה ופונתה לבית החולים, היא ברחה ממנו כדי לשוב ולהילחם, מבינה שכל אחד ואחת חשובים.
אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'. אין ברירה כאשר כוח האדם הוא מוגבל. אני מקווה שתהיה לכם הזדמנות לפגוש כל אחד מהלוחמים שלי שישרדו מהקרב, אם אני לא אזכה לכך.
המדינה קמה. הבריטים עזבו, ויומיים לפני שהרובע נפל, אסתר הייתה בעמדה, אוחזת במקלע הסטן, ומנסה למנוע את פלישת חיילי הלגיון הירדני. אך הבניין שבו שהתה פוצץ ואסתר נפצעה קשה.
אני רוצה שתתייחסו לכך אחרת – לזכור שאנחנו היינו חיילים והיתה לנו מטרה גדולה ואצילית להילחם עליה. א-לוהים איתנו, אני יודעת, בעיר הקודש שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שזה עלול לעלות לי_
הרובע נפל, ואסתר שכבה בין הפצועים, כשהיא בשעותיה האחרונות. יום שבת היה, וברגע של שיבה להכרה ולכאבים, אסתר התחננה למורפיום. אך המורפיום נגמר. והציעו לה סיגריה, כדי שהניקוטין קצת ישפיע…בעוד היא מושיטה את ידה, נזכרה פתאום "היום שבת, אינני יכולה סיגריה". וכעבור זמן קצר, בתוך ייסוריה, עלתה נשמתה השמיימה, בעיר שכל כך אהבה.
הכאב היה ועודנו גדול. אך אסתר מזכירה לנו עבור מה היא נפלה.
חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן בארצנו. אני חושבת על כולכם, כל אחד מכם במשפחה, ומלאת הנאה מהמחשבה שתבואו, יום אחד, בקרוב מאוד אני מקווה, תבואו ותיהנו מהפירות של מה שנלחמנו עבורו.
הרבה, הרבה אהבה, היו מאושרים וזיכרו אותי בשמחה. שלום ולהתראות,אסתר שלכם, האוהבת.
אסתר ציילינגולד מזכירה לנו שרבים הנופלים עבור הפרויקט והחזון והנס והמעשה שנקרא "מדינת ישראל".
ואת מלחמת העצמאות טרם סיימנו. אך בכל פעם שקורה אירוע כזה, כמו אתמול, שמפלח את הלב ופוגם בשמחה, אומרת לנו אסתר וחבריה שנפלו "היו מאושרים וזכרו אותנו בשמחה. זכרו את המטרה שלשמה נפלנו"
ואנחנו כנגד כל אירוע קשה כזה, נעמיק את השורשים שלנו אל הארץ הטובה הזו, מתוך הכרת הטוב עבור אלו שנפלו, נעמיק את החיבור שלנו לארץ, ונגיד "למענכם, אנחנו נמשיך פה, בראש מורם, אל מול כל הבאים עלינו לכלותינו – לא ניסוג".
שבת שלום, שנתבשר מעתה רק בבשורות טובות
*המילים המודגשות בפינה, אלו מילותיה של אסתר שהשאירה במכתב – צוואה לבני משפחתה, ובעצם לכולנו*
