-
.טיולים מאורגנים וסיורים לקבוצות וסיורי בוטיק
היסטוריה על הדרך נפתלי חן מורה דרך.
*סיפור מתוק לכבוד שבוע הספר.
יצחק שמיר הגיע ראשון אל דוכן הספרים של ידיעות אחרונות בכיכר מלכי ישראל, הוא הגיע על מנת לחתום על האוטוביוגרפיה שכתב בסיכומו של דבר".
השנה הייתה 1995 כשנתיים אחרי שהפסיק לכהן כראש ממשלה.
בדוכן עמד ילד בן 9 בשם אופיר איכנוולד (כן, כן, בנו של דוב איכנולד מנכ"ל ידיעות ספרים), תנועת האנשים מסביב הייתה דלילה למדי.
אופיר הרגיש לא בנוח באף אחד לא ניגש לדוכן שבו עמד ראש הממשלה לשעבר, אופיר ניסה להתנצל ולהסביר לשמיר "אל תדאג אנשים עוד יגיעו, ככה זה תמיד בתחילת הערב".
שמיר לא התרגש מכך שלא היו עדיין קונים לספר וענה לאופיר הקטן
_"אתה אופטימי, תקשיב לי, ילד צעיר. אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו.
מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו.
אם יקנו את הספר – זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".
*****
שעה לאחר מכן המוני אנשים מילאו את הכיכר ועל הספר הייתה התנפלות אדירה, שמיר חייך לכולם, הצטלם ודיבר עם האנשים.
לרוב כך מספר דוב איכנולד, אם קורה דבר כזה הסופר המרוצה נפרד לשלום, ועוזב את הדוכן- הרי את שלו כבר עשה.
לא כך עשה יצחק שמיר
הוא שאל את מנהל הדוכן מתי יגיעו ספרים נוספים, מנהל הדוכן הנבוך השיב שזה עלול לקחת זמן רב.
יצחק שמיר לא היסס ואמר שיחכה כמה זמן שיצטרך.
מיד יצאו שליחים אל המחסן בחולון להביא ספרים נוספים- דבר שלקח כשעתיים שלמות.
כל הזמן הזה שמיר שוחח עם הקהל בסבר פנים יפות, חיוך היה מרוח על פניו, הוא לחץ את ידי האנשים התעניין והקרין אהבת ישראל רבה. ומרגע שהגיעו הספרים החל לעבוד במרץ, הקדיש ספר אחר ספר מכר וחתם.
בסיום הערב ניגש יצחק שמיר אל אופיר הקטן נתן לו טפיחה קלה על השכם ואמר לו
"אופיר, העיקר שתאמין בדרך".
אופיר מעיד על עצמו שמילים אלו ליוו אותו שנים רבות, ועיצבו את דרכו…
*****
השבוע לפני 9 שנים בי' תמוז תשע"ב 30.6.2012 נפטר יצחק שמיר
*152 ס"מ גובהו אבל היה ענק שבענקים
חבר מרכז הלח"י, איש בכיר במוסד, יו"ר הכנסת, שר החוץ וראש ממשלה מכהן למעלה מ-6 שנים.
למרות היותו איש ענק היה עניו וצנוע
את האוטוביוגרפיה שכתב הוא בחר לסיים במילים הבאות
"אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו".
לכבודו של יצחק שמיר ולרגל שבוע הספר
אני מאחל לעצמי ולכלם
שנזכה להאמין בכל כוחנו בדרך בה אנו הולכים.
################
"היסטוריה על הדרך נפתלי חן*
מצאו לי את הגיבורים ביותר, את ה-12 שפעלו באומץ לב יותר מכל השאר.
כך פקד בן גוריון בסוף מלחמת העצמאות,
שליחיו הלכו לחפש..
אבל איך אפשר לבחור מבין כל גיבורי המלחמה את הגיבורים ביותר??
קראו את התיאור הבא:
_"בראותו שאפסה התקוה לו ולחבריו להחלץ מהמשוריין, *פקד על השלמים בגופם שבמכונית לחמוק ממנה ולהצטרף ליתר אנשי השיירה, בעוד הוא יחפה עליהם בנשקו.* גם לאחר זאת לא נסוג, אלא הוסיף להגן על הפצועים, שנשארו בתוך המכונית…ולבסוף פוצץ את עצמו יחד עם הפצועים, כדי להגן על חבריו"_
מתוך הדברים על עיטור הגבורה לזרובבל הורוביץ.
בביקורי בבית הפלמ"ח בתל אביב עצרתי לצלם לכם פינה אחת מתוך המקום החשוב הזה.
12 עיטורי גבורה חילק דוד בן גוריון, ביניהם גם לזרובבל הורוביץ הי"ד.
הצטרפו אלי לפינה קצרה ומרתקת…
**********************************
היסטוריה על הדרך 206 נפתלי חן.
"זמרת המחתרות" הלכה לעולמה.
היא הייתה שם בכל האזכרות, בכל הטקסים ובכל הלוויות של לוחמי המחתרת עמדה שם בגאון *ושרה עם קולה הערב והמרשים,"חיילים אלמונים הננו בלי מדים" ו "הם לא ישברו אותנו"_ ושירי מחתרת רבים נוספים.
*והיום לפנות בוקר בגיל 92 נפטרה שולמית לבנת.*
לפני כמה שעות נטמנה בבית העלמין "ירקונים", רק שהפעם רבים עמדו מעל קברה ושרו הם את שיריה, *קולה ייחסר בחיינו לעד.*
בחירות רבות אדם מספיק לעשות במשך חייו, פעמים רבות לאורך הדרך אדם משנה את עמדותיו ודעותיו.
מעניין לראות אדם שבצמתים החשובים של החיים קיבל את אותה הבחירה שוב ושוב ושוב, *הבחירה ללכת אחרי הערכים והעקרונות שבהם הוא מאמין, גם במחירים אישיים כבדים וגדולים. כזאת הייתה שולמית לבנת.
כבר בגיל צעיר אפשר היה לראות את *עקרונותיה ואישיותה מתחילים להתגבש.*
היא סולקה מבית הספר כאשר הצהירה שלא תלך לתנועת הנוער של "הצופים" כמו כל שאר התלמידים, אלא בחרה ללכת אל תנועת "מכבי הצעיר" שהייתה שונה בדרכה הרעיונות מדרכי השילטון.
לבנת החליטה שלא לחזור אל בית הספר והחלה ללמוד משחק, עתיד מזהיר חיכה לה אך בהיותה בת 17 *הבינה שהיא צריכה לשים את החלום בצד ולתת מעצמה למען המולדת והחליטה להתגייס לפלמ"ח.*
במלחמת העצמאות שירתה בתור אלחוטאית.
במהלך המלחמה *חיים חפר זיהה את יכולת השירה שלה* וצירף אותה ללהקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח.
את כשרונה בשירה גילתה בהיותה בת 6 בדרכה לארץ ישראל ב-1929, שם שרה שולמית לנוסעים בסיפון, *וכבר אז ידעה שיא תמשיך לשיר כל חייה.*
לאחר המלחמה פצחה שולמית (שבינתיים נישאה לעזריאל לבנת לוחם לח"י) בקריירת שירה עצמאית.
שיריה התפרסמו בארץ ובעולם.
*את התואר זמרת המחתרת קיבלה בסוף שנות ה-80* כאשר הוזמנה לשיר בכנס של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י, וזכתה אף להקליט שירי מחתרת רבים.
בעקבות תקליט שירי המחתרות שהקליטה הוחרמה על ידי תעשיית המוזיקה והופעותיה הופסקו באחת.
*אבל היא נשארה נאמנה לדרכה ולאמונתה ולא חזרה בה,* כפי שהיא שרה "הם לא ישברו אותנו".
כאשר קראו לה לנהל את המדרשה הלאומית (שעוסקת בין היתר בהעמקת חינוך ומורשת זכרון המחתרות) היא התגייסה לתפקיד בחפץ לב אחרי הכל, היא הלכה אחרי עקרונותיה ואמונתה.
עקרונותיה הובילו את חייה, *רבים הרימו גבה כאשר בגיל 91 בחרה לעזוב את ביתה הנוח ברמת גן שם גרה במשך 60 שנה, ועזבה לגבעה חדשה בהרי השומרון,* גבעה בה "אין קניון וסופר על יד הבית"
אבל לה זה היה ברור "הרי צריך להתמסר לארץ הזאת…"
היא ידעה שמעבר זה יהיה המעבר האחרון בחייה, היום התקיימה לווייתה רבים ליוו אותה בדרכה האחרונה ושרו את שיריה, קולה המיוחד חסר היום בין השרים.
ויחסר לנו לעד. יהי זכרה ברוך!
נפתלי חן- הרצאות וסיורים.
#################
היסטוריה על הדרך 206 נפתלי חן.
*אם לא אשוב בחיים תעביר את המכתב הזה לחברי בשדות ים,*
כך אמרה *חנה סנש* לראובן דפני, בשעת לילה מאוחרת בחודש יוני 1944.
ראובן דפני לקח מידה חתיכת נייר מקופלת ותחב אותה לכיסו, ושכח מהעניין.
*זאת הייתה פגישתם האחרונה.*
*****
ראובן דפני חיכה בחרדה ובחוסר שקט להודעה שחנה סנש הצליחה לעבור בשלום את הגבול להונגריה, שם יחכו לה הפרטיזנים והיא תצטרף למלחמה כנגד הצורר הגרמני. לאחר כשלוש שעות ההודעה שדפני חיכה לה בקוצר רוח הגיעה.
לאחר כשלוש שעות ההודעה שדפני חיכה לה בקוצר רוח הגיעה*סנש עברה בשלום את הגבול.
את מה שקרה אחר כך הם כבר לא ידעו.. חנה נפלה בידי חיילים הונגרים, והועברה לחקירה בעינויים קשים…
לאחר הלילה המתוח, נזכר דפני במכתב שקיבל מסנש הכניס את ידו לכיסו, ושלף *פיסת נייר עליה היה רשומות כמה מילים בכתב ידה המסודר שלה חנה*
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד.
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
*****
הוא קרא את המכתב שוב ושוב, ושוב
לאחר שנים מספר דפני-
"זה נורא הרגיז אותי, בזמן של מתח כזה, והיא כותבת לי שירים פה!! אני ממש כעסתי!!
*זרקתי את הפתק על הרצפה והלכתי "
כעבור זמן מה איזה קול בפנים אמר לי בכל זאת הסיכוי שהיא לא תחזור הוא די גבוה, היא ביקשה שתביא את זה לחברים, אז כדאי שתמצא את הדף"
*דפני חזר לאותו המקום והחל לחפש את השיר.*
לאחר שעת חיפוש וחרדה ארוכה, הוא מוצא את הדף תקוע על שיח, מקומט כולו.
עכשיו הוא כבר שמר את הפתק מכל משמר עד לסוף המלחמה הנוראה, ממנה *חנה סנש לא שבה.
*היום לפני 100 שנה ביא' תמוז תרפ"א 17.6.1921 נולדה חנה סנש* בהונגריה.
עוד בטרם מלאו לה 18 החליטה לעלות לארץ ישראל.
בארץ הצטרפה אל חבורת צעירים שהקימה את קיבוץ שדות ים- שם השקיעה את כל כוחה ומרצה, חלומה ואהבתה.
*סנש כתבה יומנים ומכתבים רבים מהם אפשר לשפוך אור על אישיותה המיוחדת.*
בשנת 1943 בעוד מלחמת העולם משתוללת ויהודים נטבחים על אדמת אירופה, החליטה סנש לעשות מעשה *והתגייסה לצבא הבריטי, על מנת לצנוח מאחורי קווי האויב ולארגן את המרידה כנגד הנאצים.*
לאחר כשנה סנש צנחה באירופה וחצתה את הגבול להונגריה שם נתפסה והועברה לחקירה בה עונתה בעינויים קשים ביותר.
למרות העינויים שמרה חנה על רוחה האיתנה ועודדה אסירים ששהו איתה בכלא שלא תיפול רוחם.
סנש הועמדה למשפט באשמת ריגול ובגידה במולדת (הונגריה), ועוד לפני תום משפטה הוצאה להורג- בכא חשון תש"ה 7.11.1944 בוצע גזר הדין בפני כיתת יורים.
מתוך רוחה המיוחדת, הבינה חנה שכוחו של גפרור בודד שמאמין בדרכו יכול להצית להבות שיבערו בסתרי לבבות, עד שיהיו למדורה גדולה שתביא בשורה.
ממשיך ראובן דפני ומספר, שמסקנתו של ראובן דפני מזריקת השיר היא " שאם מבקשים ממך משהו, לך ועשה אותו תכף ומיד"
או כמו שאמרה חנה סנש "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא לי הקול."
נפתלי חן הרצאות וסיורים.
₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪₪
היסטוריה על הדרך נפתלי חן.
*"הניחו לילדה אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?!"* זעקה שרה מאירוב באמצע ישיבת החברים בקבוצת כינרת.
*"מה פתאום שהיא תלמד מוזיקה במקום לעבוד?"* טענו החברים מהעבר השני
אך לבסוף הם השתכנעו והסכימו לתת לילדה, נעמי ספיר, ללכת וללמוד מוזיקה.
*ואנו זכינו במשוררת אדירה,* שהוסיפה הרבה שמחה ואור לחיינו.
נעמי ספיר תסיים את לימודי המוזיקה שלה בהצטיינות ונכתב עליה כי _"ניחנה בכישרון טבעי לפריטה על פסנתר"._
ברבות הימים נעמי תתחתן *ושם משפחתה יהפוך להיות שמר, נעמי שמר.*
*****
לאחר הלימודים נעמי חזרה לקיבוץ והחלה ללמד ריתמיקה ולכתוב שירים על הוואי החיים בקיבוץ ומשם נולד השיר
" _הדואר בא היום באוטו האדום" ועוד._
בשנת 1952 היא התגייסה לצבא *וסבלה מכל רגע,*
_"נעמי נמחקה ואיננה. יש רק 250567 העטוף בבגדי-החקי הנוקשים שלו. היד מתקשה מאחיזת הנשק הבלתי פוסקת"._ כך כתבה ברבות השנים.
עד אשר גילו אותה בלהקת הנח"ל, וביקשו ממנה לבוא ולכתוב להם שירים ופזמונים שם עבדה בצמוד לחנוך חסון, יוסי בנאי, יונה עטרי ועוד.
*שיריה הפכו ללהיטים מוכרים ומושמעים.*
הדלתות החלו להיפתח.
לאחר השחרור כתבה שירים רבים ללהקת "בצל ירוק", להקות צבאיות ואמנים שונים.
*שיריה הפכו למפורסמים ומושמעים בכל מקום*- בין היתר הכל פתוח, בשדות בית לחם,הופה היי, החגיגה נגמרת, אהבת פועלי בניין, אילו ציפורים, אל בורות המים, אנחנו מאותו הכפר, אנשים טובים, חורשת האקליפטוס , *ומאות שירים נוספים.*
ללא ספק שירה המפורסם ביותר הוא *ירושלים של זהב* אותו כתבה לפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1967 (לפני מלחמת ששת הימים) בביצוע שולי נתן. הקהל ביקש לשמוע את השיר שוב ושוב, ומאז שיר זה הפך להיות אחד ההמנונים הלא רשמיים של העיר ירושלים.
מאז שמר כתבה ופרסמה מאות שירים רבים לאמנים מוכרים אשר הוציאו אלבומים שלמים משירים שהיא כתבה והלחינה.
נעמי לא הסתפקה בכתיבה והלחנה, ולכל אורך הקריירה שלה הופיעה גם כזמרת. אף שלא התבלטה בקולה וביצועיה היו לרוב טובים פחות משל מבצעיה, היה חשוב לשמר להימצא במגע עם הקהל.
*****
*אתמול לפני 17 שנה בז' תמוז תשס"ד 26 ביוני 2004 נעמי שמר נפטרה*
אחרי מותה הפכו קברה של נעמי שמר והבית שבו גרה לאתר עלייה לרגל לישראלים שרצו *לחלוק כבוד לאשה שגילמה בשיריה ופזמוניה את "ארץ ישראל היפה".*
אני מאחל לעצמי ולכלם
*שנזכה להיות אנשים טובים באמצע הדרך.*
שבת שלום
נפתלי חן הרצאות וסיורים.
**********************************
*#היסטוריה על הדרך 204 # נפתלי חן.*
*"בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ*
*וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם*
*כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף*
*לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם"*
מילים: תלמה אליגון רוז
איש לא חשד בארבעת הנוסעים שעלו לטיסה מתל אביב לצרפת בעצירת הביניים באתונה,
*לא היה סיבה לחשוד בהם* הם נראו אנשים רגילים לחלוטין,
15 דקות לאחר המראת המטוס כולם הבינו שיש סיבה לחשוד…
ארבעת הנוסעים "התמימים" השתייכו לקבוצות טרור, *המחבלים שלפו אקדחים ורימונים והשתלטו על המטוס,* הם הורו לטייס לטוס לבנגזי שבלוב
לאחר כמה שעות המטוס המריא שוב *וטס לאנטבה שבאוגנדה,* על המטוס היו 260 נוסעים ואנשי צוות.
התאריך היה כט' בסיון תשל"ט 27.6.1976
האולטימטום היה ברור מאוד על מדינת ישראל להביא לשחרור של 53 מחבלים הכלואים בשטחה, בקניה ובשוויץ תוך 72 שעות.
*אם 72 השעות יעברו והמחבלים לא ישוחררו בכל שעתיים יוצאו להורג 2 בני ערובה*
עד שהמחבלים ישוחררו או שכל בני הערובה ימותו.
למדינת ישראל היה ברור שהם לא מתכוונים לשחרר מחבלים, אך מהצד השני אוגנדה נמצאת במרחק של 3,800 קילומטרים ממדינת ישראל- *איך אפשר יהיה לשחרר את החטופים??!*
כולם הבינו שפעולה צבאית לא אפשרית.
במקביל למשא ומתן הורה ראש הממשלה יצחק רבין לצה"ל להכין תכנית צבאית לשחרור החטופים.
תכנית אחר תכנית הוא פסל ושלח את המפקדים אל שולחן התכנונים שוב ושוב *עד שהוצגה בפניו תכנית מלאה סכנות ואתגרים, אבל אפשרית.*
******
*היום לפני 45 שנה ו' תמוז תשל"ו 4.7.1976* המריאו 4 מטוסי הרקולס מסיני לעבר אנטבה, תוך כדי טיסה נמוכה מתחת למכ"ם של האויב.
המראת המטוסים התבצעה עוד לפני שהממשלה אישרה את קיום המבצע.
למרות כל האתגרים המטוסים נחתו בזה אחר זה והחלו לבצע את הבלתי אפשרי
השתלטות מהירה על הטרמינל בו שהו 106 אזרחים ישראליים, וזאת לפני שהמחבלים יבינו את המתרחש ויפגעו בחטופים.
מהמטוס הראשון הגיחו בזה אחר זה גיפים מסוג לנדרובר *שבראשם נסע רכב מרצדס עם דגלי אוגנדה, רכב זה היה העתק מושלם של נשיא המדינה אידי אמין.*
ברכב המרצדס ישב מפקד המבצע, יוני נתניהו, אשר הסתער בראש הכוח, התכנית הייתה להגיע עד לטרמינל הנוסעים (שם הוחזקו החטופים) ולהתעלם ממעל 100 חיילים אוגנדים ששמרו על המבנה, גם במחיר של סכנת חיים.
*תכנית לחוד ומציאות לחוד,* חילופי האש החלו בשלב מקודם כאשר הלוחמים היו במרחק של כ-25 מטרים מהטרמינל, יוני נתניהו הורה ללוחמים לפרוק מהרכב ולהסתער.
במהלך הסתערות זו נפגע נתניהו ונפל.
ההסתערות המשיכה בלעדיו.
אמיר עפר היה הלוחם הראשון שעבר בפתח והרג את המחבל הראשון, אחריו פרצו לאולם לוחמים נוספים שחיסלו את שאר המחבלים.
בחילופי האש היום לפני 45 שנה נהרגו החטופים- אידה בורוכוביץ, פסקו כהן וז'אן ז'ק מימוני.
לאחר ההשתלטות על הטרמינל ופיצוץ מטוסי אויב החלו הלוחמים להוביל את החטופים אל המטוסים.
תוך קצת יותר משעה מרגע הנחיתה ארבעת מטוסי ההרקולס היו כבר באוויר בדרכם חזרה לארץ ישראל
אחרי שהם עשו את הבלתי יאומן.
*זוכרים את המבצע? יש לכם סיפור מעניין מאותם הימים?*
אשמח שתשלחו לי כדי שאמשיך להעביר אותו הלאה והלאה…
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עוֹבֶרֶת
בִּשְׂדוֹתֵינוּ רוּחַ שָׁרָב
עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ
עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב
#####################
*היסטוריה על הדרך 200 נפתלי חן.*
*הרמן צבי ארנולד היה פעיל בית"ר נלהב!*
נלהב עד כדי כך שהיה לו ברור שכאשר הגיע לעיר דרהוביץ' נציב ביתר של כל פולין (אחראי על כ-70,000 חברי התנועה) הוא, צבי, יהיה זה שיארח אותו.
הוא לא דמיין לעצמו *שמסלול חייה של ביתו ישתנה מהקצה אל הקצה* בעקבות הכנסת אורחים זו.
מנחם בגין, נציב ביתר של פולין, התארח בבית המשפחה, ליד השולחן ישבו שתי בנות 17 תאומות, "אחת מהן מצאה חן בעיניי מיד. בו במקום החלטתי שהיא תהיה אישתי". כתב לימים מנחם בגין.
מנחם ועליזה החלו להתראות ולהיפגש.
לימים כשהתבסס הקשר והם עמדו לפני ההחלטה הגדולה של קשירת הגורלות זה בזה הביע בגין באזני עליזה את פחדיו מפני הקושי שצפוי לה בחייהם המשותפים, הוא ניסה להזהירה
"החיים יהיו קשים, כי כסף אף פעם לא יהיה, אבל צרות תהיינה ובוודאי גם בית סוהר… כי יהיה צורך להילחם על ארץ ישראל".
על כך השיבה עליזה כי "אין היא יראה מפני צרות".
*השבוע לפני 82 שנה* ב29 במאי 1939 יא' סיון תרצ"ט באו בברית הנישואים מנחם ועליזה.
*****
*ואכן הצרות לא איחרו לבוא*
כמה חודשים לאחר החתונה פרצה מלחמת העולם השנייה ושניהם ברחו יחדיו לוילנה אימת הנאצים אשר כבשו את פולין.
בווילנה ניסה לארגן אישורי עלייה לארץ ישראל לחברי התנועה, הם השיגו סרטיפקטים בודדים והוא סירב בכל תוקף להשתמש בהם עבור עצמו ואישתו.
בספטמבר 1940 לאחר כמה חודשים במסתור נעצר מנחם בגין בידי הנ.ק.וו.ד (לימים הק.ג.ב), על פעילותו הציונות בבית"ר, ונשלח למאסר של 8 שנים בבית הכלא לוקשקי.
במהלך תקופת המאסר והמשפט *עליזה ניסתה בכל כוחה לעזור לבעלה להשתחרר,* אך כשנגזר הדין היא לא נשברה, היא החליטה לנסות ולעזור לשחרר את בעלה מארץ ישראל.
היא עזבה הכל ועלתה לארץ
כאשר הגיע לארץ ב1941 היא נעצרה על ידי הבריטים, ושוחררה לאחר כמה חודשים מאסר.
*****
*הצרות לא נגמרו כאשר שוחרר…*
הוא הגיע לארץ ישראל שם התמנה למפקד האצ"ל, דבר שהשפיע רבות על הזוגיות של השניים, מכיוון שבין השנים 1943 לשנת 1948 נאלצה עליזה לחיות בבדידות וקושי בצל המרדף אחר בעלה, היא חיה בזהויות שונות והחליפה מקומות מגורים לעיתים תדירות, כאשר תקופות ארוכות לא חייתה בצד בעלה.
את בתם השנייה,חסיה, נאלצה ללדת תחת שם בדוי בלי שמנחם היה לצידה.
*על אף כל הקשיים והאתגרים חברים של בני הזוג מספרים על זוגיות חזקה ועל קשר עמוק בין השניים.*
*****
לאחר קום המדינה *עמדה עליזה לצידו של מנחם לאורך כל הדרך* ותמכה בו ובדעותיו.
היא עמדו לצידו וחיזקה אותו בכל אותם 1949 יום בהם שהה באופוזיציה, בהם היה שנוא ודחוי היא עודדה, תמכה ועזרה לו להמשיך בדרך בה האמין.
עליזה הייתה אישה צנועה ונמענה להופיע בציבור עד כדי כך שבליל המהפך ב-1977 כאשר הגיע לנאום הניצחון בבית ז'בוטינסקי סרב השומר בכניסה לאפשר לה להיכנס מכיוון שלה הכירה (יצחק שמיר הציל את המצב וביקש מהשומר להכניסה).
בנאום הניצחון אמר מנחם בגין לאשתו עליזה
*"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים".*
*השבוע לפני 82 שנה חל יום הנישואין של מנחם ועליזה בגין, אנשים גדולים שחייהם הפשוטים מלאי האתגר והקושי ולצידם אהבה ופשטות הם השראה לכולנו.
נפתלי חן-הרצאות וסיורים.
********************"********************
*#היסטוריה על הדרך 199 # נפתלי חן.*
*"לבוגד, כדור אחד… אש"* – צעק המפקד מתי גולדמן.
קול של ירייה פילח את חלל האוויר, *מאיר טוביאנסקי "הבוגד" נפל דומם.*
לאחר שקברו אותו כיתת היורים מהפלמ"ח חזרה לעיסוקיה.
*****
*5 לפני כן, כג סיון 30.6.1948 בשעה 19:10*
*כיתת היורים עמדה מולו, מביטה בבוגד בבוז,* היום לפני 73 שנה
הוא לא הסכים שיכסו את עיניו
ככל הנראה *הוא חשב על אישתו לנה ובנו יעקב שאותם לא יזכה לראות יותר… בטח חשב לעצמו מדוע זה קרה לו? הרי הוא לא עשה שום דבר אסור.*
לא רק זה הרי הוא מפקד בכיר ומוערך בהגנה, האחראי על שדות התעופה במרחב ירושלים במלחמת העצמאות.
*כשעה וחצי קודם לכן (כג סיון 30.6.1948)*
בנימין ג'יבלי, דוד קרון ואברהם קידרון נכנסו לחדר השמור בבית ג'יז והחלו במשפט, *שלימים יכונו "המשפח".* הם החלו לחקור את טוביאנסקי, האשימו אותו בבגידה ובמסירת מידע לאוייב הירדני,
הוא לא הבין במה מדובר
*הם המשיכו ואמרו שהוא מסר מיקומים של מפקדות, בתי חולים, מפעלי תעשייה חיונים ועוד לידי הירדנים.*
כפי שתקבע ועדת החקירה האשמה זו לא הייתה מבוססת על שום דבר עובדתי
היא הייתה קשורה בענייני *כבוד, כוח ושליטה.*
הוחלט להוציא את מאיר טוביאנסקי להורג באשמת בגידה במולדת בשעת מלחמה.
באותו הזמן ש"השופטים" נכנסו לחקור את טוביאנסקי איסר בארי ראש הש"י (שירות הידיעות שיהפוך להיות שירות המודיעין) *הלך לחפש כיתת יורים לבצע את הירי בבוגד
שעדיין לא הוכחה אשמתו- *כ י ה מ ש פ ט ע ו ד ל א ה ת ח י ל*
*****
*3:45 שעות קודם לכן, סביב השעה 15:30 (כג סיון 30.6.1948)*
ג'יפ צבאי עצר ליד מאיר טוביאנסקי, הוא הילך להנאתו בשוק הכרמל בתל אביב, הוא לקח כמה ימי חופש להתאוורר לאחר ימים עמוסים בקרבות מלחמת העצמאות. היה זה זמן ההפוגה הראשונה במלחמה.
הוא נקרא לישיבה דחופה במטה ההגנה- הוא היה בטוח שיחזור בזמן להקרנת הקולנוע בערב
*הוא לא דמיין לעצמו מה הוא הולך לעבור בשעות הקרובות.*
****
ללא הליך משפטי מסודר, בלי הגנה ובלי הצגת ראיות ובלי יכולת לערער פסקו את דינו למוות, וכשעה לאחר מכן העמידו אותו מול כיתת יורים.
למרות שעברו 73 שנה מהאירוע סיפור זה מסעיר, מקומם ומטלטל איך עשו עוול כזה גדול לאיש הזה, *תוך 3:45 דקות מהרגע שעצרו אותו הוא כבר הוצא להורג.*
לצערי העוול לא נגמר כאן,
במשך למעלה משבועיים אף אחד לא הודיע לאישתו מה על בגורלו, היא שמעה על כך שבעלה בוגד דרך העיתונות- וברגע אחד היא הפכה לאלמנת הבוגד.
בנו יעקב כונה בנו של הבוגד וספג מכות ועלבונות רבים בבית הספר.
לאחר מאבק ממושך *הוקמה ועדת חקירה שקבעה שטוביאנסקי לא בגד,* ולא היה מרגל אותו חיפשו.
הנורא מכל שהאשמים באירוע המשיכו בדרכם הצבאית והפולטית ללא כל הפרעה ומניעה.
*על סיפור זה אפשר לכתוב רבות ולדבר שעות*
בשנה שעברה כתבתי על כך 2 פינות (שלחו לי הודעה, ואשלח לכם פינות אלו בשמחה)
אני ממליץ לכל מי שרוצה להרחיב לקרוא את ספרו של שבתי טבת "כיתת יורים בבית ג'יז".
ייזכר נא האיש, זה האיש הנידון
שידע כי נקי הוא גווע
אך בתום כל תקווה הוא הצדיע בדום
לכיתה שכיוונה את רוביה- נ. אלתרמן.
נפתלי חן-הרצאות וסיורים.
₪##########₪#######₪#####
*היסטוריה על הדרנפתלי חן.*
*הצוללת דקר חלק א'*
*מי יודע מהו הקשר בין אוניית הפאר "טיטניק" לבין "הצוללת דקר"?*
בברית המילה של עודד רענן אביו לא נכח,
לא כי הוא לא רצה להיות אלא מכיוון שהוא היה מעבר לים במשימה חשובה מאין כמוה.
אביו *יעקב רענן היה באמצעו של קורס חובלים באנגליה,* קורס ארוך קשה וחשוב.
בסופו של קורס זה עתיד היה לקבל את הפיקוד על אח"י (אוניית חיל הים) *הצוללת דקר.*
באותם הימים הצוללת דקר עגנה בנמל פורטסמות' באנגליה ועברה מקצה שיפוצים.
הדקר לא הייתה צוללת חדשה, אלא צוללת עם ותק, היא עוד הספיקה 2 מבצעים בזמן מלחמת העולם השנייה.
*****
*מדינת ישראל הצעירה הייתה נואשת לצוללות חדשות אל הצי שלה,* בשנות ה-60 אף מדינה לא הסכימה למכור לישראל צוללות, ואנו היינו בבעיה רצינית…
לכלם היה ברור שהמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן..
בסופו של דבר ב-1965 בריטניה הסכימה למכור למדינת ישראל 3 צוללות אח"י לויתן, אח"י דולפין ואח"י דקר.
ההתרגשות הייתה בשיא
*צוות ישראלי נשלח לאנגליה על מנת להביא את הצוללות ארצה.* הצוות עבר הכשרה ארוכה בכדי להכיר כל בורג וכל פסיק בצוללות כדי שיוכלו לעמוד במשימה החשובה.
*****
ב-84 מטר אורכה, וב-8.5 רוחבה של הצוללת נדחסו היו 69 אנשי צוות,
ההכשרה הארוכה והשעות הרבות במשמרות, בלמידה ומתחת למים הפכו את הצוללנים *למשפחה אחת גדולה ומאוחדת שהיו מוכנים לעשות הכל אחד בשביל השני.*
החל ממפקד הצוללת *יעקב רענן*- אדם ישר מעין כמוהו, כנה ואמיתי, קפדן ודייקן שיודע מצד אחד להציב גבולות ומהצד השני להעניק חופש, מרחב בחירה ותמרון לפקודים שלו.
דרך *הרס"ר ניסים כהן,* שניהל את כל הלוגיסטיקה, מזון, ציוד משמרות ומשמעת בצוללת ויחד עם זאת היה ער לכל הבעיות האישיות של כלל החיילים בצוללת.
ועד *ראובן עטרי הטבח בדקר*, אשר עבר את כל ההכשרה של הצוללנים, קורס צניחה, ובנוסף לכל אלו עוד 5 קורסים של טבחות ומטבחים, למרות המרחק מהבית ומהדת שמר על עקרונותיו בכל מקום אליו הלך.
*****
הכנות קדחתניות נערכו לקראת היציאה להפלגה, את רוב ההפלגה בת השבועיים עתידה הייתה הדקר לעשות מתחת לפני הים.
התרגשות עצומה אחזה בצוללנים ובבני משפחותיהם *ב-9 לינואר 1968 ל טבת תשכ"ח* נערך טקס פרידה אחרון מהצוללת.
הצוללנים עלו אחר כבוד אל הדקר, נפנוף ידיים אחרון
נשיקה שנשלחת באוויר
ניפגש בנמל חיפה בעוד שבועיים…
והצוללת יצאה לדרכה!
כל 24 שעות דקר שידרה לנמל חיפה את המיקום המדוייק שלה,
ובכל 6 שעות היא צריכה הייתה לשלוח שדר לביקורת על מנת לוודא שהכל מתנהל כשורה.
וכך היה, *השידורים היו על הרצף ונראה היה כי הכל הולך לעבור בשלום…*
ב24.1.1968 התקבל בשעה 6:00 בבוקר על פי הדיווח הייתה "דקר" כארבעים מיל ימי מדרום לכרתים, באותו היום העבירו עוד 2 מסרים שגרתיים
*אך השדר של השעה 6:00 בתאריך 25.1.68 כד' טבת לא הגיע…*
הקשר עם הצוללת נותק…
למחרת היום יצאו משלחות חיפושיים בינלאומית בניסיון לאתר את הצוללת האבודה
*הציבור בארץ היה במתח ובחרדה גדולה לגורלם.*
לאחר כמה ימי חיפושים הובן שהסיכוי לאתר את הצוללת כבר לא קיים הצוללת אבדה לעד.
עקבות הצוללת אבדו לעד – אף אחד לא ידע מדוע היא טבעה והיכן היא נמצאת
השערות רבות צצו כפטריות אחרי הגשם
"הצוללת טובעה על ידי צוללת מצרית"
"ברית המועצות חייבה אותם לעלות לפני המים וחטפה אותם"
"הצוללת נסחפה בעקבות תקלה טכנית"ועוד…
המשפחות היו אובדי עצות,
*לאחר כמה ימי חיפושים אינטסיביים הובן כי 69 חיילים טבעו במצולות הים*
הוכרז על יום אבל לאומי ברחבי הארץ.
דגלים הורדו לחצי התורן, ושתיקה כבדה נפלה על הציבור בישראל.
*"מה קרה לצוללת דקר? היכן היא נמצאת?"* שאלו רבים.
שנה לאחר ההעלמות, נמצא המצוף של הדקר בחופי חאן יונס, על המצוף חיות ים שגדלות בים הרדוד ובאזור מצרים
*המצוף רק הגביר את החשדות כלפי השכנה מדרום.*
למעלה מ-20 משלחות חיפושים יצאו לאורך השנים בכדי למצוא ולהבין מה קרה לצוללת, *כל משלחת יצאה מלאה בתקווה אך לשווא,* היא חזרה בידיים ריקות.
העלמות הצוללות הייתה לפצע כאוב בליבה של האומה היושבת בציון.
בהר הרצל נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים שמקום קבורתם לא נודע.
*****
*בשנת 1985 להפתעת רבים ברחבי העולם נמצאו שרידי אוניית הפאר "טיטניק" על ידי חברת נאוטיקוס* שערכה חיפושים בעומק האוקיינוס על ידי טכנולוגיה חדשה שיכלה להגיע אל מעמקי הים.
גילוי זה הלהיט את הרבים לחפש ספינות ואוניית שטבעו לאורך השנים.
בין היתר התחילו לחפש גם את הדקר.
*הפעם הוחלט לשנות את הגישה שהובילה את החיפושים הקודמים* (סריקה של מים רדודים) וניסו לחפשה בנתיב ההפלגה המקורי שלה ולבדוק בעומק האוקיינוס.
חברת נאוטיקוס (ההיא מהטיטניק) נענתה לאתגר החיפשים.
מסע החיפושים החל בחודש מאי 1999 אייר תשנ"ט, לאחר שבועיים של חיפושים אינטנסיביים דיווח הסונאר על מציאתו של גוף גדול המונח על הקרקעית, וסביבו כמות גדולה של חפצי מתכת שונים.
*מחר לפני 22 שנה, ביום שישי ה-28 למאי 1999 יג סיון תשנ"ט,* בשעה שבע בבוקר החל הרובוט בדרכו בת הארבע שעות לקרקעית הים. כאשר הגיע לאתר החל לשדר תמונות לספינה.
לאחר בדיקה קצרה *לא נותר מקום לספק כי מדובר בשרידיה של הצוללת דקר.* הצוללת הייתה מונחת על הקרקעית, גשר הפיקוד נקרע ממנה והיה מונח כ-230 מטר מהגוף המרכזי, ירכתי הדקר יחד עם המדחפים וההגאים האחוריים היו מונחים לא הרחק ממנה.
*אנחת רווחה ועצב נפלטו מפי המחפשים*
*תעלומה בת 31 שנים באה אל קיצה*
ביום שישי בשעה 20:00 פתחו כל מהדורות החדשות בארץ עם הידיעה המרעישה.
לאחר בדיקות מעמיקות נקבע סופית שהדקר טבעה מתקלה טכנית במערכות.
*****
בתחילה הייתה מחשבה למשות את "הדקר" מעומק הים, אך הובן שככל הנראה הצוללת תתפרק בדרכה אל פני היבשה (דקר נמצאה בעומק של 2,900 מטרים).
*לבסוף הוחלט למשות את גשר הפיקוד בלבד-כיום הוא ניצב כאנדרטה במוזיאון חיל הים בחיפה* לזכרם של 69 החיילים.
חברת נאוטיקטס השאירה על גוף הדקר שלט זיכרון לזכר אלה שמסרו את נפשם במצולת הים.
*אפילוג*
*הפתעה גדולה תפסה את עודד רענן (בנו של יעקב רענן מפקד הדקר) כאשר בנו, נקרא לו ר'* (שמו המלא שמור במערכת) אמר לו שהוא מתכוון להתגייס לחיל הים לקורס חובלים.
ר' סיים בהצלחה קורס חובלים, במשך שנים שירת בתור סגן מפקד צוללת.
נכון להיום רס"ן ר' מחכה למינוי חדש הוא מקווה לקבל פיקוד על אחת מהצוללות החדשות של צה"ל, *ומי יודע אולי הוא יקבל פיקוד על הצוללת שעתידה להגיע בשנים הקרובות בשם "דקר"…
נפתלי חן-הרצאות וסיורים.
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
*#היסטוריה על הדרך 212 # נפתלי חן*
בכל סיור שאני מעביר בהר הרצל אני עובר ליד קברו ובודק האם הקבוצה שמה לב לקברו המיוחד*, וברוב המקרים הם לא שמים לב.
הם לא שמים לב מכיוון *שהקבר שלו מעוצב בדיוק כמו הקברים של כל החיילים שקבורים על ידו*, ללא שום הבדל, מה שהופך את קברו של הרמטכ"ל השני של צה"ל, *למיוחד הרבה יותר.
השבוע לפני 37 שנים- ב 28 ליוני 1984 נפטר יגאל ידין. הרמטכ"ל הצעיר בתולדות צה"ל! בגיל 32 בלבד.*
***
*גיל צעיר לא היה מחסום אצל יגאל בשום שלב בחייו..*
*כבר בגיל 15 התגייס לשירות ההגנה*, שם התקדם בדרגות בצורה מסחררת.
בגיל 22 כבר היה סגנו של יעקב דורי מפקד ארגון ההגנה.
*הוא רצה בכל מאודו לסיים את עבודת הדוקטורט שלו, אבל לדרישתו של דוד בן גוריון לא יכול היה לסרב.*
" _מלחמה מול כל העולם הערבי מתקרבת… אני ממנה אותך לקצין המבצעים של הארגון ולמעשה לרמטכ"ל בפועל"-
אמר בן גוריון ליגאל ידין שהיה בקושי בן 30.
זה תמיד מדהים אותי לשמוע על אותם אלו שלא פספסו לרגע והיו נכונים למשימות בגיל כל כך צעיר.
(זה כמובן גם מדהים מן הצד השני איך רבי עקיבא בגיל 40 לא ויתר והחליט לקפוץ למים והבין שאף פעם לא מאוחר, אך על כך בפוסט נפרד).
במסעות אותם אני מעביר עם בני נוער אני שואל אותם *איפה הם יהיו בעוד 10 שנים והתשובות מעניינות.*
בעיקר מה שמעניין היא הבהלה שזה יוצר אצלם כאשר הם בכלל צריכים לחשוב על זה.
לאחר מכן אנחנו מדברים *על החשיבות לשאוף ועל הפחד מלחלום קדימה* ומשם ממשיכים לסיפורים על דמויות כמו יגאל ידין ועל מה גורם לאדם לעשות דברים כאלו בגיל כה צעיר.
*כשאני שואל אותם אני עושה את זה בעיקר בשביל לעורר אצלם את הרצון לשאוף ולחלום. כדי להיות אנשים גדולים יותר.
##########################
היסטוריה על הדרך 210 # נפתלי חן.
יש תקופות בלוח השנה שמעוררות אותנו לעשות חשבון נפש, *לחשוב איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר בכדי להביא לעולם מתוקן יותר.
אחד מהם הותחיל ממש היום.
אחד מתוך חמשת האירועים שאירעו בי"ז בתמוז היה הבקעת חומות ירושלים ופריצת הרומאים אל הר הבית.
לא פעם עולה תהייה, *מדוע אנו, 2000 שנה כמעט אחרי החורבן צריכים לעצור הכל, לצום ולהתענות*..איזה קשר יש בין זה לביננו..?
שנת 70 לספירה, יום י"ז בתמוז מצליחים הרומאים לפרוץ את חומות העיר.
מכאן הדרך אל בית המקדש הייתה כבר כמעט פתוחה. בית המקדש אינו סתם מבנה מרשים. הוא *מרכז רוחני, מדיני ולאומי*, אליו הגיעו יהודים מכל העולם שלוש פעמים בשנה.
אליו הגיעו אנשים להקריב קורבנות, להודות על הטובות ולחזור בהם מהחטאות. עליו אמרו מי שלא ראה בניין בית המקדש לא ראה בית יפה מימיו.
יותר מכל זה, בית המקדש היה מקום המפגש עם אלוקים, עם עצמנו במקום הכי טהור שלנו. החוט המקשר בין שמים וארץ, בין אלוקים ואדם.
אך התרחקנו, התרחקנו מהטוב ותוך כך התרחקנו מעצמנו, התרחקנו אחד מהשני.סוף ימי בית שני, היו ימים של פילוג ומחלוקות. בירושלים של ימי החורבן היו כ-20 כתות שונות, 20 כתות שנלחמו אחד בשני מי ישלוט וינהיג את המרד.
הרומאים מאיימים יותר ויותר על העיר. בכוחם של יהודי העיר היה לעמוד כגוש אחד מולם. להתאגד בעוצמה אדירה ולעמוד במצור.
נאמר על ירושלים הנצורה שהייתה בה אספקה של אוכל, עצים ושמן ליותר מ20 שנה אך את המציאות הזו החליטו לשנות – אחד מפלגי הקנאים שרפו את המחסנים, מה שהביא רעב נורא על העיר,והיווה את הפתח לנפילתה.
רק כאשר כלתה הרעה וחומות העיר נפרצו הבינו היהודים שעליהם להתאחד, אך אז כבר היה מאוחר מדי.
לאחר שלושה שבועות של קרבות עקובים מדם בית המקדש נכבש נשרף ונהרס…
*ובכל דור שלא שב ונבנה, יודעים אנו כי כאילו בימיו של אותו דור חרב. אותו ריחוק שהביא לחורבן עוד קיים ועומד במובנים שונים*,
ועל כך אנו צמים, אבלים, ומנסים להתגעגע. מאז אנו מנסים שוב לחזור להיות עם אחד, מאוחד ואוהב.
@@@@@@@@$$$$$$$$$$$
היסטוריה על הדרך 216 נפתלי חן.
*הוא פרץ בצחוק אדיר, לכאורה ללא פשר ומשמעות.*
אלו שהלכו עימו לא הבינו איך הוא מסוגל לצחוק?
****
כולם ראו את אותו המראה- *הר הבית הרוס וחרב ושועל יוצא מהמקום שבו עמד בעבר המקום הקדוש ביותר בבית המקדש*
למראה ההרס, החורבן והשיממון קרעו רבן גמליאל, רבי אלעזר ורבי יהושע את בגדיהם ופרצו בבכי בלתי נשלט,
מתוך הבכי הם הבחינו ברבי עקיבא שפרץ בצחוק וחיוך היה נסוך על פניו.
*באחת הם הפסיקו לבכות* ותהו איך הוא מסוגל לצחוק בהביטו במראה קשה זה?
הם שאלו אותו בתמיהה, מדוע אתה בוכה?
*תשובתו של רבי עקיבא היא סמל למסע חייו של העם היהודי. מחורבן לבניין, מאבל לשמחה, מגלות לגאולה. מסע שעוד לא נגמר ועוד לא הגיע להשלמתו.*
ענה להם רבי עקיבא- שועלים הילכו בו הם סימן לחורבן. כשם שהתקיימו דברי הנביאים על החורבן, כך יתקיימו דבריהם על הבניין ועל הגאולה השלמה. עקיבא ניחמתנו, אמרו לו ידידיו, ניחמתנו.
*****
במשך אלפי שנים העם היהודי עבר *תלאות, פרעות, פוגרומים, גלויות נדודים, גזרות ועוד* ו"אף על פי כן ולמרות הכל.." הנחמה שלימד רבי עקיבא פיעמה בלבבות
*הנחמה נתנה כוח להמשיך בדרך*
לשרוד יום ועוד יום ,שנה אחר שנה מתוך ידיעה ברורה שיגיע יום ועוד נשוב לארצנו.
כמו שהטיב לתאר חיים אידיסיס בשירו המסע לארץ ישראל "עוד מעט עוד קצת מאמץ אחרון לפני ירושלים…"
*היום לפני 2607 שנים נחרב בית המקדש הראשון* (שנת 586 לפני הספירה)
*באותו היום במרחק השנים לפני 1951 שנה נחרב בית המקדש השני* (בשנת 70 לספירה),
ט' באב הפך ליום אבל לאומי, יום של חורבן ועצב אבל גם יום של נחמה- יום שבו נולד המשיח.
****
אתמול בשעה 2:00 לפנות בוקר עליתי לירושלים, חיפשתי חניה בסמוך לעיר העתיקה *לשמחתי הרבה לא הצלחתי למצוא אפילו מקום פנוי אחד,* אלא רק במרחק של 20 דקות הליכה רגלית מהירה.
מדוע שמחתי?
*כי אתמול זכיתי לראות בנחמת ירושלים,*
ראיתי אלפי אנשים בכל הגילאים ומכל המגדרים מגיעים אל העיר ירושלים, ראיתי אלפי אנשים יושבים על הרצפה ברחבת הכותל המערבי שרים, בוכים וצוחקים.
אלפי אנשים שבאו לראות בחורבנה של העיר, *אבל מצפים חולמים ומקווים לזכות ולראות בבניינה.*
*העיר ירושלים הפכה עם השנים להיות העיר הגדולה בישראל* עם מעל 800,000 תושבים, עם יותר מ-50 שכונות עם מבני דת, תרבות ומורשת רבים. ממשלת ישראל יושבת בעיר הנצח שמיליוני מבקרים מכל העולם באים לחזות בתפארתה.
בשנים האחרונות מדינות מכל העולם מכירות בעיר ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי ומעבירות את השגרירויות שלהם אל העיר
על ירושלים אפשר לכתוב אלפי ספרים בני מאות עמודים, ועדיין לא נצליח להקיף את כולה.
אסיים במילות הנביא זכריהו שמסכמות את הכל
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה."
********************************""*****
פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*
מנחם ציון ובונה ירושלים
"בונה ירושלים החדשה וגואל החורבה". "השתדל בבניינה", כך נכתב על מצבתו של אחד מגדולי בוני ירושלים בעת שיבת ציון לארצו.
את הנכד של הדמות הזו אתם מכירים בשם ר' יואל משה סלומון. אבל את סבא שלו, שממש לפני 170 שנה (בי"ט אלול) עלה בסערה השמימה, כנראה שאתם פחות מכירים. *ר' אברהם שלמה זלמן צורף*
בד' באייר, אנחנו מציינים לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, את יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה, בלי לדעת שהנרצח הראשון במניין הזה, היה אותו ר' שלמה זלמן, ב1851. אבל לפני הסוף, איך הכל התחיל?
לפני כ200 שנים, עוד לפני שהמושג "עלייה ראשונה" השתרש בטעות בספרי ההסטוריה, פעמו רגשות החיבה לציון ברחבי תבל והובילו יהודים לשוב לארצם מצפון ומים, ממרוקו ומאירופה. וכך גם ר' שלמה עלה עם משפחתו מליטא לחונן את ארץ ישראל ועפרה.
את דרכם החלה משפחתו (לימים משפחת סלומון) בעכו ומשם השתקעה זמנית בצפת. אבל הלב, הרגליים והראש רצו ירושלים…
לירושלים, הם לא יכלו להכנס מכיוון שהיו אשכנזים. רגע, מה? כן כן, באותן שנים, לאור חוסר יכולת של הקהילה האשכנזית לשלם חובות שנלקחו משכניהם המוסלמים, כספים שאיתם בנו את מתחם בית הכנסת ר' יהודה החסיד (שנחרב לאור חוסר היכולת לשלם) ,לא איפשרו להם המוסלמים להכנס העירה ללא תשלום החוב.
אז איך הם כן נכנסו? נו פשוט! לבשו לבוש ספרדי, והסתננו פנימה. אבל ר' שלמה לא היה איש של ד' אמות ושל הסתתרות והסתננות. הוא פעל מול נציגי המעצמות האיזוריות, פעל במצרים מול מחמד עלי (שליט עותמאני מקומי שמרד קצת בשלטון העותמאני והשתלט על א"י) ולאט לאט השיג רשיון לביטול החוב, ולגאולת הקרקעות במרכז הרובע היהודי של היום.
אחרי למעלה מ100 שנות חורבן, הוקם מחדש ביוזמתו בית כנסת ובית מדרש באותו המקום, בעל השם הראוי ביותר "מנחם ציון". אך נחמת ציון נקנתה בקורבנות רבים, ואת מעשי הבנייה ראו גם הערבים שמסביב.
בפעם הראשונה שהם ניסו להתנקש בו, הם לא הצליחו. בפעם השניה כאשר היה בדרכו לתפילת שחרית באותו בית כנסת, ארבו לו המחבלים ופצעו אותו קשה. 10 חודשים הוא שכב עד שיצאה נשמתו.
ר' אברהם שלמה זלמן היה במעשיו, בחייו ובמותו אבן ונדבך בבניין ירושלים, וצאצאיו המשיכו לאחר מכן במעשי בניין העיר והארץ..
*170 שנים – ר' אברהם שלמה זלמן צורף*
אביתר ליכטמן מורה דרך