לאורך הויאה דולורוזה והרובע המוסלמי ונוצרי

רבים מאמינים כי יתכן שגן הקבר הוא מיקומו ההיסטורי של גנו וקברו של יוסף איש רמתיים. כלומר שזהו אתר אפשרי למקום קבורתו של ישוע מנצרת. כמו כן, מהגן ניתן לצפות בגבעה דמויית גולגולת אשר ייתכן שלמרגלותיה נצלב ישוע.
מאז 1894 הגן נמצא בבעלותה ותחת אחריותה של "אגודת גן הקבר ירושלים – עמותה בריטית בלתי תלויה וללא מטרת רווח.

גבעת הגולגולת
בעמדנו על הבמה אשר בקצה המרוחק של הגן, נמצא את עצמנו משקיפים על תחנת האוטובוסים. משמאל נראה מצוק תלול ומחוספס ומימין את חומתה הצפונית של העיר העתיקה. אזור זה הוא חלק ממחצבת אבנים עתיקה וניתן לראות את סימני החציבה במצוק.
ע"פ מסורת של העדה היהודית הספרדית בירושלים, מצוק זה שימש כבית הסקילה בימי בית שני.
המקום בו הוצאו עבריינים להורג לאחר גזר הדין.
החל מהמאה ה-19, צליינים נוצרים מסויימים החלו להאמין כי גבעה זו היא האתר שם נצלב המשיח.
לפחות מאז המאה ה-4 לספירה, המסורת הנוצרית ראתה באתר הקרוי "כנסיית הקבר הקדוש" את מקום צליבתו ותחייתו של המשיח. עם זאת, במאה ה-19 היו צליינים נוצרים אשר החלו להביע ספק לגבי נכונות מסורת זו.
למיטב ידיעתנו, הצליין הראשון אשר הביע את הדעה כי המשיח נצלב בגבעת הגולגולת בה ניתן לצפות מגן הקבר, היה גרמני בשם:אוטו תניוס אשר ביקר בירושלים ב-1842. אולם רבים החזיקו בדעה זו בעקבותיו והמפורסם שבהם הוא הגנרל הבריטי צ'רלס גורדון, אשר כתב על תיאוריה זו באריכות ב- 1883 (כשנה לפני מותו בקרב נגד צבא מורדים בסודן).
ישנם 3 סיבות עיקריות התומכות בזיהוי גבעה זו עם מקום צליבתו של ישוע:
א. רבים מזהים בצלע המצוק חזות גולגולת. (ע"פ הברית החדשה, ישוע נצלב במקום הקרוי גולגולתא, מילה ארמית שמשמעותה:גולגולת)
ב. הגבעה ממוקמת קרוב לעיר העתיקה ובסמיכות לדרך דמשק, הדרך הראשית אשר יצאה משער שכם בימי בית שני וחיברה בין ירושלים לערים הצפוניות.
הרומאים היו מוקיעים את הצלובים לצד דרכים הומים מאדם, למען יראו ויראו על כן זהו אכן מיקום מתאים לצליבה.
ג. ע"פ המסורת היהודית ירושלמית, איזור זה כבר שימש אתר הוצאה להורג בסקילה לפני ימי הכיבוש הרומי בארץ ישראל.

עם זאת, כמובן שאין אנו יכולים לטעון שזה הוא ללא ספק מקום צליבתו של ישוע, אולם לכל הפחות המקום משמש כעזר חזותי במסע הרוחני של הצליינים הרבים המבקרים בגן. החשיבות של המקום עבור הצליין, אינה בפרטים ההסטוריים אלא במשמעות הרוחנית של אירוע הצליבה.
צליבתו של המשיח מתוארת בברית החדשה בתור קורבן שה הפסח אשר מכפא על חטאי ישראל והעולם ובתור האירוע המכונן של מלכות אלוהים. "המשיח מת לכפרת חטאים, אחת ולתמיד, הצדיק בעד הרשעים, כדי לקרב אותנו אל האלוהים" (האיגרת הראשונה לפטרוס ג' 18).
עבור המאמין הנוצרי הצלב הפסיק להיות סמל למוות והפך להיות מקור לחיי עולם, שהרי ע"פ האמונה, המשיח קם מן המתים ביום השלישי.

גת היין ובור המים
בבשורה ע"פ יוחנן בברית החדשה מסופר כי "במקום שנצלב ישוע היה גן ובגן קבר חדש שעוד לא הונח בו איש" (יוחנן י"ט 41)
ע"פ הברית החדשה, הגן היה שייך ליוסף איש רמתיים, איש עשיר ותלמיד בסתר של ישוע, אשר קיבל רשות מיוחדת לקבור את גופתו של ישוע בקברו הקרוב כדי להימנע מחילול שבת.
בגן הקבר ניתן למצוא גת ענבים קדומה, כנראה מן התקופה הרומית. זו עדות שבימי בית שני מקום זה היה גן חקלאי בבעלות של אדם עשיר – אולי גנו של יוסף איש רמתיים.
כ"כ ניתן לראות בגן בור מים אדיר מימדים שיכול להכיל קרוב למיליון ליטרים אשר בצורתו הנוכחית מתוארך לתקופה הצלבנית.

הקבר
קבר זה התגלה ב- 1867 ע"י בעל האדמות היווני אשר שטח זה היה בבעלותו אז, בעת שניסה למצוא בורות מים.
הכניסה לקבר נפגמה, כנראה כתוצאה מרעידת אדמה, ועל כן שופצה באמצעות אבנים מסותתות לאחר שהקבר התגלה.
לא קיימת תמימות דעים בקרב הארכיאולוגים בנוגע לתיארוך המדוייק של הקבר.
פרופ' ברקאי סבור שהקבר נחצב לראשונה בתקופת הברזל, אחרים ממשיכים להחזיק בתיאוריה הקודמת שמדובר בקבר מן התקופה ההלניסטית הרומית.

מאפיינים רבים המוזכרים בברית החדשה בקשר לקבר מצויים בקבר:
הקבר היה כנראה ממוקם בגן וקרוב אל אתר צליבה אפשרי.
הקבר חצוב בסלע והוא לא מערה טבעית
הקבר נחתם ע"י אבן גדולה, כפי שאולי ניתן להסיק מהמסילה החצובה בסלע אשר בפתח המערה.
בתוך הקבר יש מקום עמידה למספר אבלים בחדר הקינה.
חדר הקבורה נמצא מימין לחדר הקינה
ניתן היה להשקיף אל מיטת הקבורה העיקרית מבחוץ.

בשנים מאוחרות יותר הקבר שימש כאתר פולחן לנוצרים בתקופה הביזנטית ויתכן שגם בתקופה הצלבנית.
ישנם סימנים המעידים על שרידים של קפלה ביזנטית ברחבת הקבר, לרבות שני צלבים- אחד חקוק בסלע מחוץ לקבר ואחד צבוע בתוך הקבר.

אין אנו יודעים אם אכן זה המקום בו הונחה גופתו של ישוע.
אולם, אתר פולחן זה ממשיך להעיד על אמונה בתחייתו של המשיח מן המתים.
הצליין העומד בקבר שומע באוזני רוחו את הד קולו של המלאך "אני יודע כי את ישוע שנצלב אתן מחפשות. הוא אינו כאן, שהרי קם!
האמונה בתחייתו של המשיח מן המתים היא יסוד אמונתו של כל נוצרי כי ישוע הוא אדון והיא גם הבסיס לתקוותו של המאמין – התקווה אליתחיית גופו שלו וחידוש הבריאה כולה באחרית הימים.

"שער האריות" מתקשר לתקופות שונות ולאירועים רבים בתולדותיה של ירושלים… מובן שיש לו גם משמעויות ה"מדברות" אל עולי הרגל הנוצריים :
– זהו השער המקשר בין אתרי הר-הזיתים ואתרי העיר-העתיקה ולכן מרבים הנוצרים להגיע אליו.

– זהו ה"שער הליטורגי" – רבים מן הטקסים הדתיים מתחילים בשער זה או לידו…

– השער מכונה בשם "שער מרים" או "שער גבירתנו" (באב-אל-סיטנה) מן משום הקרבה למקום
לידתה, והן משום הקרבה למקום ממנו ע"פ המסורת עלתה השמימה.

– השער מכונה גם בשם "שער סטפאנוס" – כינוי ש"נדד לכאן" מ- "שער שכם".
מתחם כנסיית "סנטה אנה"

במקום שני מתחמים: המתחם המוחזק ע"י הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית (וניכר באמצעות סמל ה"תאפוס" בכניסתו) והמתחם הקתולי הצמוד – המוחזק על-ידי מסדר "האבות הלבנים" – מסדר צרפתי שנוסד ע"י הקרדינל הצרפתי לה ויז'ארי (פסלו מוצב בכניסה למתחם). המתחם המעניין אותנו (ואת רוב הצליינים) הוא המתחם הקתולי הכולל שני אתרים: בריכות"בית-חסדא" (בריכות הצאן) ו- כנסיית "סנטה-אנה".

בריכות בית-חסדא (בריכות הצאן):

"בריכות בית-חסדא" הן שתי בריכות שהוקמו בערוץ נחל "בית-זיתא" האחת (העליונה) עוד במאה ה- 8 לפניה"ס ע"מ לספק מים לבית המקדש ואילו השניה (התחתונה) כנראה במאה ה- 3 לפנה"ס ביוזמת שמעון (הכוהן הגדול)… שתי הבריכות כונו בשם : "בריכות הצאן" משום ששימשו לשטיפת הצאן שהובא לבית-המקדש כ-קרבנות… עצם השימוש במים לטיהור קרבן כבר הפכו את הבריכות הללו לבעלות סגולות יחודיות הנקשרות למרפא ולטוהר..
ב-"ברית החדשה" נקרא המקום בשם: "בריכות בית-חסדא" וע"פ המסורת כאן ריפא ישוע איש חולה:
אַחֲרֵי כֵן הָיָה חַג לַיְּהוּדִים וְיֵשׁוּעַ עָלָה לִירוּשָׁלַיִם. 2 בִּירוּשָׁלַיִם, עַל־יַד שַׁעַר הַצּאן הָיְתָה בְּרֵכָה, שֶׁנִּקְרְאָה בֵּית חַסְדָּא, וּסְבִיבָהּ חָמֵשׁ אַכְסַדְרָאוֹת בַּעֲלוֹת עַמּוּדִים. 3 בָּאַכְסַדְרָאוֹת הָאֵלֶּה שָׁכְבוּ הַרְבֵּה חוֹלִים וְעִוְרִים וּפִסְחִים וִיבֵשֵׁי אֵבָרִים. 5 הָיָה
שָׁם אִישׁ אֶחָד וְהוּא בְּחָלְיוֹ שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים. 6 יֵשׁוּעַ רָאָה אוֹתוֹ שׁוֹכֵב וְיָדַע כִּי זְמַן רַב הוּא חוֹלֶה. שָׁאַל אוֹתוֹ: "אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת בָּרִיא?" 7 הֵשִׁיב לוֹ הַחוֹלֶה: "אֲדוֹנִי, אֵין אִתִּי אִישׁ שֶׁיָּטִיל אוֹתִי לַבְּרֵכָה בְּעֵת תְּנוּעַת הַמַּיִם. עַד שֶׁאֲנִי בָּא, אַחֵר יוֹרֵד לְפָנַי." 8 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "קוּם, קַח אֶת מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְהַלֵּךְ." 9 מִיָּד נִרְפָּא, לָקַח אֶת מִשְׁכָּבוֹ וְהִתְהַלֵּךְ. אוֹתוֹ יוֹם הָיָה יוֹם שַׁבָּת. 10 אָמְרוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים לָאִישׁ שֶׁנִּרְפָּא: "שַׁבָּת הַיּוֹם; אָסוּר לְךָ לָשֵׂאת אֶת מִשְׁכָּבְךָ." 11 הֵשִׁיב לָהֶם: "זֶה שֶׁרִפֵּא אוֹתִי, הוּא אָמַר לִי, 'קַח אֶת מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְהַלֵּךְ'." 12 שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "מִיהוּ הָאִישׁ שֶׁאָמַר לְךָ 'קַח וְהִתְהַלֵּךְ'?" 13 אֶלָּא שֶׁהַנִּרְפָּא לא יָדַע מִיהוּ, כִּי יֵשׁוּעַ חָמַק בִּהְיוֹת הָמוֹן רַב בַּמָּקוֹם. (יוחנן ה' 1-12)
המקום חשוב לנוצרים הרבה יותר מאשר מעצם היותו עוד מקום בו עשה ישוע נס… עצם יכולתם של עולי-הרגל לרדת אל החפירה הארכיאולוגית ולהיות במקום של הבריכות – מאפשר להם בעצם לדרוך במקום בו דרכו רגליו של ישוע, ובכך ל"התחבר" אל התקופה ואל הסיפור כולו…

בשנת 135 לספירה – למעלה מ- 60 שנה לאחר חורבן בית-המקדש, כאשר ירושלים הפכה לעיר פגאנית בנה הדריאנוס במקום מרחצאות מרפא לכבוד האל אסקלפיוס (סראפיס). מהמקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, וכן תבליט המראה נחש בין שני עמודי מקדש שגופו מסתיים בראשו של האל אסקלפיוס. במאה ה- 5 לספירה, נבנתה על הסוללה המפרידה בין שתי הבריכות כנסייה שהוקדשה למרים: כנסיית מרים הקדושה של הפרובטיקה. חלקה המערבי הושתת על גבי הבריכות הקדומות ואולם התווך על גבי הקיר שהפריד בין צמד הבריכות. הסיטרה הדרומית של הכנסייה נתמכה בחלקה על גבי שורת אומנות גבוהות נושאות קשתות שאחת מהן נותרה בשלמותה. צדה המזרחי השתרע ממזרח לבריכות ובעת בנייתה נהרסו ונקברו רוב שרידי הבנייה הקדומים שבמקום… "כנסיית מרים" נהרסה כנראה בתקופה הפרסית או בהמאה ה-11… והצלבנים שהגיעו לירושלים במאה ה- 12 בנו בסמוך את כנסיית "סנטה-אנה" (הנוכחית)… בנייתה של הכנסייה החדשה לא על-גבי שרידי הבריכות – אפשרה חשיפת הבריכות בחפירות ארכיאולוגיות.
החפירות באתר נערכו לסירוגין משנת 1863 ועד לשנות ה- 60 של המאה העשרים. בחפירות אלו לא נתגלו עקבות חמשת הסטווים שתוארו ב- ברית החדשה ובתיאורים נוצריים מהתקופה הביזאנטית. לדעת הארכיאולוגים – בריכות אלו נחצבו עוד בימי בית-חשמונאי, בשטח שהיה אז מצפון לחומות העיר. סברת החופרים היא שבמקום היה "מרכז מרפא" פגאני שהוקם עוד ב- תקופה ההלניסטית ושימש עד לאחר ימי בית שני.
2 בריכות – בריכות הצאן. יתכן שטיפלו כאן בצאן, לפני לקיחתם לקרבן בהר הבית. מהמאה ה-3 לפנה"ס. תקופה רומית, מגיעים עולי רגל להר הבית. במתחם בורות מים (ירוקים, 3 באיור) ששימשו כאמבטיות רפוי באמצעות מים. מצפון מערב, היום נמצאים כאן בתים מוסלמים, בקעת בית זיתא. מקום המתחם נמוך יותר, מקבל מים רבים. יוחנן ה' 1-9 – רפוי חולה ע"י בריכת בית חסדא. מצוינות 5 אכסדרות, כנראה האכסדרה החמישית היא הסכר בין 2 הבריכות. חולה כבר 38 שנים. נראה שבמקום זה התאספו בעלי מום רבים שנאסרה כניסתם לבית המקדש, בציפייה שהמים יבריאו אותם. נבנה כאן מקדש. מכיוון שהיה כאן נס, בונים כאן כנסייה בתקופה הביזנטית, כנסייה עצומה בגודלה. (אדום, בבריכה הדרומית). הכנסייה הזו מוזכרת ע"י עולי הרגל. בפלישה הפרסית בשנת 614, הכנסייה נחרבת.
בתקופה הצלבנית יש 2 כנסיות, זו שקיימת ופועלת עד היום לזכר מקום הולדת מרים, ושנייה (כחולה, 4 באיור) לזכר נס הרפוי.

הכנסייה הצלבנית בשטח פחות מרבע משטח הכנסייה הביזנטית.
האומנות המערביות של הכנסייה הביזנטית, עמדו בתוך הבריכות. ניתן לרגש את התיירים הצלבנים, כשעומדים על גשר על הצד המערבי, ומתבוננים למזרח לעומק. אנו עומדים בגובה רצפת הכניסה של הכנסיות הביזנטית והצלבנית. צועדים על גבי הסכר שמפריד בין 2 הבריכות. מגיעים לשער הכניסה לכנסייה הצלבנית. במבט פנימה, רואים את האפסיס, בחלק הצפוני. הרצפה התמוטטה לתוך הקריפטה. יורדים במדרגות אל הקריפטה. הכנסייה מעלינו. מהקריפטה יש ירידה למאגר מים (שלט צהוב, 1 באיור). עולים דרך שרידי הכנסייה הצלבנית, לכנסייה המודרנית – גם צלבנית.

נכנסים לאולם התפילה, יורדים לקריפטה – הולדת מרים.
ציור קיר – מולד ישוע (שור + חמור). אנא נישאה ליהויכין, כהן. מרים נולדה למשפחת כוהנים. מרים מגיעה לפירקה, בת משפחת כוהנים. בוחרים לה בעל ע"פ סימן. יוסף מניח את מטהו על המזבח, והוא פורח, זה הסימן.

כנסיית "סנטה אנה" :

כנסיית סנטה-אנה – הינה הכנסייה הצלבנית השמורה ביותר הנמצאת בארץ. ה-צלבנים בנו על חורבות "כנסיית-מרים" הביזאנטית קפלה קטנה, ובצמוד כנסייה גדולה המוקדשת ל- אנה הקדושה אמה של מריה… הצלבנים בעצם, הפרידו בין שתי המסורות: זו של ריפוי הנכה ע"י ישוע, וזו הקודמת לה – של לידת מרים, והעבירו את מסורת לידת-מרים לכנסייה החדשה שבנו. לצד כנסיית סנטה-אנה הוקם מאוחר יותר גם מנזר. הכנסייה הוקמה בשנות ה- 40 של המאה ה- 12 והיא דוגמה לכנסיות הצלבניות בארץ ישראל. מבנה הכנסייה הוא מבנה בזיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלוש אפסידות זו לצד זו. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות וביזאנטיות. באגף הימני של הכנסייה גרם-מדרגות המוביל לקריפטה מ- התקופה הרומית שע"פ המסורת כן נולדה מרים.

חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים בקרני-חיטים ב- 1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בי"ס מוסלמי ללימודי קודש) כפי שניתן לראות בכתובת שמעל למשקוף הכניסה: " ביס מילה אל רחמן אל ראחים, כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צ'לאח א-דין סולטן האסלאם והמוסלמים"… בזכות הפיכת הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צ'לאח א-דין המבנה נשמר היטב ומהווה דוגמא בלתי-רגילה לארכיטקטורה הצלבנית.

במהלך המאה ה-19 שימש המבנה כאורוות חיל המצב התורכי. בירידה לקריפטה דרך המדרגות נחסמה, ולצליינים הותרה הכניסה דרך חלון קטן (עד היום מראים את החלון למתעניינים)… בשנת 1856 ניתנה הכנסייה כמתנה ל- נפוליון כאות תודה לעזרתם של ה-צרפתים במלחמת קרים. הכנסייה שוקמה על ידי האדריכל הצרפתי מוס שהיה גם מי שעשה את החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בבריכות בית חסדא. מסדר "האבות הלבנים" לו נמסרה הכנסייה, הוא מסדר שנוסד במטרה לפעול ביבשת אפריקה ולכן מקום זה הוא היחיד בארץ בו ניתן למצוא את נזירי המסדר. ה"אבות הלבנים" שרצו לסייע לכנסייה ה"קתולית-המזרחית" ב- ארץ הקודש , פתחו במקום בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 סמינר לכמרים יוונים-קתולים (מלכיתים).

הכנסייה הצלבנית, כוללת כיום גן מטופח המקיף את מבנה הכנסייה והמתחמים הארכיאולוגיים שסביב לה. בביקור בכנסייה מומלץ לבקר גם באולם המרכזי (הבזיליקה) ובעיקר כאשר קבוצת/ות תליינים מתפללים ומזמרים במקום… וגם בקריפטה (אליה יורדים בגרם המדרגות שבימין הכנסייה).
ה- "ויה דלורוזה" (דרך הייסורים) כיום – הינה ע"פ המסורת הנוצרית, "דרכו האחרונה" של ישוע מ- שפיטתו על-ידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס ב-מצודת האנטוניה, ועד ל- גבעת הגוגולתה בה נצלב… אך זו איננה אלא גרסה "מודרנית" יחסית מבית ה"פרנציסקנים" המאומצת כמעט רק על-ידי הקתולים שמנהיגים טקסיות שלמה סביב העניין .

בין המאה ה- 5 למאה ה-7 היה מסלול ה"וויה דולורוזה" בדרכו המלאה של ישוע : מ- גת-שמנים, ל- בריכת השילוח (שם הקימה הקיסרית תאודוקיה כנסייה), משם לכנסיית בית כייפא (הכהן הגדול) – כנראה איפה שמצוי כיום המתחם הארמני שמול שער-ציון… משם דרך הרובע היהודי דרך כנסייה ביזנטית בשם סט' סופיה (סופיה = חכמה) שהוקמה במקום בו ע"פ המסורת הביזנטית נשפט ישוע… משם דרך אזור ה"קרדו" עד לשער היוצא לכיוון הגולגולתא…

בין המאות ה- 8 ל- 12 תחת שלטון בית-עבאס אשר הגביל את התהלוכות והטקסים של הלא-מוסלמים צומצם המסלול לקטע שבין "חדר הסעודה האחרונה" בקו ישר (מקביל ל"קרדו") עד ל- גולגולתא…

מהמאה ה- 13 ואילך (עד ימינו) קבעו ה-פרנציסקנים (שקנו את השטחים בהם עובר נתיבם או קבעו את הנתיב ע"פ השטחים שהצליחו לרכוש) את ה"וויה דלורוזה" ממצודת האנטוניה, עד לרחוב הגיא, ומשם במעלה עד לקרדו (שלא היה בתקופת ישוע) משם יצא הנתיב מן העיר עד לגולגולתא…

מסלול ה- "ויה דלורוזה" כולל 14 תחנות.
9 מהן לאורך הדרך ו- 5 ב"כנסיית הקבר" :

תחנה ראשונה "מצודת האנטוניה" – מקום ההרשאה.
תחנה שנייה – "כנסיית ההלקאה" – וכפיית הצלב.
תחנה שלישית נפילתו הראשונה של ישוע – בפינת רח' הגיא.

תחנה רביעית פגישת ישוע עם אימו – הכנסייה הארמנית ברח' הגיא.
תחנה חמישית שמעון מקריניה מציע לשאת את הצלב במקומו – תחילת העלייה.
תחנה שישית ורוניקה מנגבת את פניו של ישוע במטפחתה – שקע בראשית העלייה.
תחנה שביעית נפילתו השנייה של ישוע – קפלת שער המשפט בסוף העלייה.
תחנה שמינית ישוע מדבר עם בנות ירושלים – בעצם כבר מחוץ לעיר (סטייה קלה מערבה)
תחנה תשיעית נפילתו השלישית של ישוע – הכנסייה הקופטית על גג כנסיית-הקבר.
תחנה עשירית חלוקת הבגדים – קפלת חלוקת הבגדים בכניסה לכנסיית-הקבר.
תחנה אחד-עשר המיסמור לצלב – בקפלה הקתולית מימין לכניסה לכנסיית הקבר.
תחנה שניים-עשר המוות על הצלב – בקפלה היוונית אורתודוכסית הצמודה לקפלה הקתולית.
תחנה שלוש-עשרה – ההורדה מן הצלב – קפלה פרנציסקנית.
תחנה ארבע-עשרה – מבנה הקבר עצמו (האדיקולה).

התחנה הראשונה: מקום הרשעתו של ישו ב"מצודת האנטוניה". (מדרסת עומריה)

תחנה 1- בי"ס אל-עומרייה – ביה"ס הממלכתי יסודי לבנים, בד"כ סגור. פתוח לעיתים אחה"צ. ממרפסת ביה"ס ניתן לצפות על הר הבית. המשפט ע"י פונטוס פילאטוס במצודת האנטונייה, בפינה הצפון מערבית של הר הבית. מרכוס ט"ו. בית ספר אל-עומריה בנוי על חלק מהאנטוניה המקום משמש כיום כ- מדרסה (בית ספר) מוסלמי, עומריה. במקום זה, צפונית להר הבית, הייתה ממוקמת "מצודת אנטוניה" שבה על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. חלק מההיסטוריונים והארכיאולוגים ממקמים את מקום המשפט באתר שבו נמצא כיום מגדל דוד ולא באנטוניה, מכיוון שבאזור זה נמצא ארמונו של הורדוס המהווה מקום מגורים הולם יותר לנציב הרומי. על שרידי מצודת אנטוניה בנו הצלבנים את "קפלת המנוחה", לסימון המקום המסורתי שבו הוחזק ישו לפני המשפט.

לאחר כיבוש ירושלים ע"י צלאח א-דין בשנת 1187 הפכה הקפלה לקבר מוסלמי. במאה ה- 14 נבנתה כאן מדרסה (בית ספר מוסלמי) וב- מאה ה- 19 שכן במקום חיל-המצב התורכי. בשנת 1923 הפך המקום ממתחם קסרקטין לבית ספר לבנים. בית הספר משמש כמקום המסורתי של התחנה הראשונה, אך אין במקום כל כנסייה או קפלה להנצחת האירוע, בדומה לתחנות האחרות בדרך הייסורים. במתחם ניתן לבקר רק לאחר שעות הלימודים. מאתר זה מתחילה בכל יום שישי אחה"צ (15:00) תהלוכה של הנזירים הפרנציסקנים שאליה מצטרפים פעמים רבות צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את דרך הייסורים של ישו, עוברת בכל 14 התחנות ומסתיימת בקברו של ישו ב- כנסיית הקבר. נזירים וצליינים רבים נושאים על גבם בזמן התהלוכה צלב גדול מעץ. בעת התהלוכה עוצרים בכל תחנה ומתפללים.

27 לָקְחוּ חַיָּלֵי הַנָּצִיב אֶת יֵשׁוּעַ לְבֵית הַמִּמְשָׁל וְהִקְהִילוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַגְּדוּד. 28 הִפְשִׁיטוּהוּ וְהֶעֱטוּ עָלָיו מְעִיל שָׁנִי, 29 וּלְאַחַר שֶׁשָׂרְגוּ עֲטֶרֶת קוֹצִים שָׂמוּ אוֹתָהּ עַל רֹאשׁוֹ, נָתְנוּ קָנֶה בְּיַד יְמִינוֹ וְכָרְעוּ לְפָנָיוּ כְּשֶׁהֵם מִתְלוֹצְצִים בּוֹ וְאוֹמְרִים: "שָׁלוֹם לְךָ, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים!" 30 הֵם יָרְקוּ בּוֹ, לָקְחוּ אֶת הַקָּנֶה וְהִכּוּהוּ עַל רֹאשׁוֹ. 31 לְאַחַר שֶׁהִתְלוֹצְצוּ בּוֹ הֵסִירוּ מֵעָלָיו אֶת הַמְּעִיל, הִלְבִּישׁוּהוּ אֶת בְּגָדָיו וְהוֹבִילוּהוּ לְהִצָּלֵב. (מתי כ"ז )

האתר שייך לכנסייה הפרנציסקאנית מאז שנת 1838 ונמסר להם על ידי איברהים פחה, השליט המצרי שכבש את ארץ ישראל מידי התורכים בראשית המאה ה- 19. על חומת המתחם כתובת "II Statio" המסמנת את התחנה השנייה בדרך הייסורים. בתוך המתחם שתי כנסיות, מוזיאון ארכיאולוגי ובית הספר למקרא של הפרנציסקאנים. שתי הכנסיות קיימות לפחות מאז התקופה הצלבנית.

קפלת ההלקאה נמצאת במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הולקה ישו בידי החיילים הרומאים לאחר שנגזר דינו. על הכנסייה עברו גלגולים רבים מאז שהוקמה: היא שמשה כאורוות סוסים ולאחר מכן כמפעל אריגה. אגדה נוצרית מספרת שהכנסייה שימשה כאורווה של מוסטפה ביי, בנו של שליט ירושלים. בערב הכניס מוסטפה את מבחר סוסיו לאורווה. משבא למחרת היום נוכח להפתעתו כי כל סוסיו מתו. הוא ציווה להכניס למקום את סוסיו הנותרים אך גם אלו מתו. הוא נועץ בחכמי האסלאם שהסבירו לו כי המקום שבו הולקה ישו נערץ מאוד על נוצרים וכי סוסיו מתו על פי צו מגבוה, על שהעז להכניסם לאתר מקודש. מאז חדל מוסטפה להשתמש במקום והוא חרב לחלוטין. מסורת נוצרית מהמאה ה-16 מספרת כי ניתן לשמוע בין כתלי המקום את צליל השוט שבו היכו הרומאים את ישו.

בין השנים 1927 – 1929 נבנתה הכנסייה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי שניסה לבנות אותה ברוח הכנסייה הצלבנית המקורית. רצפת הפסיפס מתארת כתר קוצים וכמוה כיפת הכנסייה וקשת הכניסה אליה. בכנסייה שלושה ויטראז'ים המתארים את בר אבא (הפושע ששוחרר במקום ישו) עם שיחרורו, הלקאת ישו עטור כתר הקוצים על ידי החיילים הרומאים, ופילטוס הרוחץ את ידיו מן החטא. (ע"פ הסגנון די ניכר כי ברלוצ'י היה טיפוס די אנטי-יהודי)…

בגלל התיאור הזה בברית החדשה נחשבו היהודים במשך מאות שנים כרוצחי האל והדבר שימש תירוץ לפעולות אנטישמיות רבות נגדם. רק בועידת הוותיקן השנייה שנערכה בין השנים 1965-1962 הוציאה הכנסייה הקתולית צו המנקה את היהודים מאשמת הרצח של ישו, במסמך הקרוי "נוסטרה אטטה", Nostra Aetate או בכינויו "המסמך היהודי".

קפלת כפיית הצלב – צורתה הנוכחית היא תוצאה של שיפוץ שנעשה בשנת 1903. הכנסייה משמרת את זיכרון ההרשעה וזיכרון כפיית הצלב על ישו. הוויטראז'ים מתארים מלאך האוחז במכשירי העינוי, את פונטיוס פילאטוס הנוטל את ידיו, ואת כפיית הצלב על ישו. המדרגות שבהן ירד ישוע מהפרטוריום לרחוב נתקדשו במסורת הנוצרית ונקראו "סקלה סנטה", המדרגות הקדושות. המדרגות, שהיו למרגלות הפרטוריום, הועברו על פי המסורת הנוצרית לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.
התחנה השלישית: מקום נפילתו הראשונה של ישוע.

תחנה זו נמצאת במפגש רחוב "ויה דלורוזה" עם רחוב הגיא (הנקרא ע"ש גיא הטרופיאון שהיה במקום בתקופה הרומית, ושימש כ-"קרדו המשני" בתקופה הביזנטית) . שלא כמו בשתי התחנות הראשונות, אירוע נפילתו של ישוע איננו מוזכר ב- הברית החדשה והוא מסורת מאוחרת שמקורה כנראה בפרנציסקנים של ה- המאה ה- 13.

התחנה השלישית נמצאת במקום בו הייתה הכניסה ל- מרחצאות תורכיים "חמאם אל-סולטאן" שנסגרו באמצע המאה ה- 18 וכללו גם את השטח שבו נמצאת התחנה הרביעית. הקפלה נבנתה על ידי הארמנים הקתולים בשנת 1856 ושופצה בשנים 1948-1947 בכסף שנאסף מתרומות של חיילים פולנים ששהו באותה תקופה בארץ… 25 שנים לאחר שיפוצה נותרה הקפלה בידי הכנסייה הפולנית עד שהוחזרה לידי הכנסייה הארמנית קתולית. הפטריארכיה הארמנית קתולית נמצאת בסמוך לתחנה השלישית-רביעית. לפני בניית הקפלה הייתה התחנה מסומנת במשך שנים רבות על ידי שני עמודים שבורים ששכבו במקום. שברי העמודים משמשים כיום תמך למעקה ברזל בכניסה. ציורים בחזית הבניין ובתוך הכנסייה מראים את נפילתו של ישו עם הצלב. בתוך הבניין נמצא מוזיאון קטן ובו אוסף ארכיאולוגי מתקופות שונות (שהכניסה אליו הינה דרך חנות המזכרות).

התחנה הרביעית: פגישתו של ישוע עם אימו.
תחנה זו כאמור צמודה ל-"תחנה השלישית", גם היא ב"בעלות" הכנסייה הארמנית-הקתולית, וכמוה גם האירוע לו היא מוקדשת הוא פרי מסורת מאוחרת יותר ואיננו מתואר ע"י ה"ברית החדשה". הכנסייה במקום הוקמה בשנת 1881 והוקדשה ל- "גבירתנו המתייסרת מרים". בעת חפירת היסודות לכנסייה בשנת 1874 נחשפו שרידים של כנסייה צלבנית. במקום נתגלתה גם רצפת פסיפס גדולה שבמרכזה זוג סנדלים או כפות רגליים הפונים לצפון, השייכת כנראה לכנסייה ביזאנטית מהמאות החמישית-שישית. הסנדלים נזכרים בליטורגיה נוצרית-סלאבית במאה ה- 14 כמקום בו עמדה מרים המתייסרת כשבנה עבר בנושאו את הצלב.

התחנה החמישית: שמעון מקירניה עוזר לישוע לסחוב את הצלב.

התחנה החמישית ב"דרך היסורים" של ישוע נמצאת בפינת רחוב הגיא עם המשך רחוב "ויה דלורוזה" העולה לכיוון הגולגולתא. התחנה מוקדשת לשמעון מקיריניה שעזר לישו לשאת את הצלב, כפי שהאירוע מתואר ב"ברית החדשה" : " 26 כַּאֲשֶׁר הוֹלִיכוּהוּ מִשָּׁם עָצְרוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁבָּא מִן הַשָֹדֶה, אֶת שִׁמְעוֹן מִקִּירֶנְיָה, וְשָׂמוּ עָלָיו אֶת הַצְּלָב כְּדֵי שֶׁיִּשָֹא אוֹתוֹ אַחֲרֵי יֵשׁוּעַ. (לוקס כ"ג). מעבר לנאמר איננו יודעים דבר על אותו שמעון (אם כי שמו נשמע יהודי) ייתכן שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג. האתר מוזכר כשייך לפרנציסקאנים בכתבי צליין נוצרי בשם Ricoldo da Monte Croce מסוף המאה ה- 13. אם הדבר נכון, אז בשלב כלשהו האתר נלקח מהם וחזר לרשותם רק ב- 1889. הקפלה נבנתה ב- 1895 וחודשה ב- 1982. עד לבניית הקפלה סומל המקום באמצעות אבן מחורצת הקבועה בקיר. על פי המסורת הנוצרית נוצר שקע זה ממגע ידו של ישו שעה שעבר ברחוב בדרכו לגולגולתא. יהודים ומוסלמים כאחד נהגו לטנף אבן זו כדי להביע את סלידתם מדרך הייסורים.

התחנה השישית: ורוניקה מנגבת את פני ישוע במטפחתה.

את התחנה השישית מסמל עמוד משוקע בקיר. כאן, לפי המסורת, היה ביתה של ורוניקה, שבאה לקבל את פני ישו כשבידה ממחטה רטובה וכשניגבה את פניו נטבעה דמותו בממחטה. המסורת מזהה את ורוניקה עם האישה "זבת הדם" שריפא ישוע בעבר ( מתי ט' 20-22). המסורת מספרת שוורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה ונרפא מחוליו על ידי התבוננות בממחטה. החל מהמאה השמינית מוחזקת הממחטה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא. ראשיתה של המסורת שביתה של ורוניקה הוא כאן, כנראה מ- המאה ה-15. האתר נרכש על ידי היוונים קתולים (מלכיתים) בשנת 1883 ושנתיים לאחר מכן נבנתה בו הכנסייה הנוכחית. הכנסייה נבנתה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי ב- 1953 וכוללת כנסייה וקריפטה.

התחנה השביעית: ("שער המשפט") נפילתו השנייה של ישוע.

התחנה השביעית המציינת את נפילתו השנייה של ישו ממוקמת בשוק "חאן אל זית" ב- קרדו הראשי (קרדו מכסימוס) של איליה קפיטולינה, במקום בו היה שער היציאה מהעיר (בחומה המתוארת ע"י יוספוס פלביוס כ-"חומה השנייה") לכיוון גבעת הגולגותא. על פי המסורת הנוצרית כאן היה שער זה כונה בשם "שער המשפט" ועליו פורסמו כתבי האישום של הנידונים למוות, כפי שנעשה לגבי ישו.

האתר החל להיות מזוהה עם "שער המשפט" החל מסוף המאה ה-13 (המסורת הפרנציסקנית). ע"פ המסורת (שאיננה מופיעה בברית החדשה), כאן כאמור נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב. ייתכן שמסורת זו התפתחה כתוצאה מהעלייה התלולה. המקום נרכש על ידי הפרנציסקנים ב- 1875 במטרה לפתוח בו בית ספר מקצועי, אך תחת זאת נבנתה הכנסייה הנוכחית המשמשת כיום את העדה ה- קופטית קתולית.

התחנה השמינית: ישוע מדבר אל בנות ירושלים.

מיקום זה הוא כבר מחוץ לעיר ירושלים (כזכור – במונחים של תקופת ישוע – יצאנו כבר את "שער המשפט") והפגישה של ישוע עם בנות-ירושלים התרחשה בשדה הפתוח… על קיר הכנסייה ה- יוונית אורתודוכסית ע"ש קרלמבוס (caralambos) הקדוש מסומנת התחנה השמינית באמצעות אבן שעליה צלב לטיני וכתובת יוונית (באותיות לטיניות) הקבועה בקיר: "ישו הנוצרי מנצח".
פגישת ישוע עם בנות ירושלים מתוארת ב- "ברית החדשה" : 27 אַחֲרָיו הָלְכוּ הָמוֹן רַב מִן הָעָם, וְגַם נָשִׁים שֶׁסָּפְדוּ וְקוֹנְנוּ עָלָיו. 28 פָּנָה אֲלֵיהֶן יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי, אֶלָּא עַל עַצְמְכֶן בְּכֶינָה וְעַל יַלְדֵיכֶן, 29 כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְיֹאמְרוּ, 'אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת, אַשְׁרֵי כָּל בֶּטֶן שֶׁלֹּא יָלְדָה וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם שֶׁלֹּא הֵינִיקוּ'. 30 אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים, 'נִפְלוּ עָלֵינוּ', וְאֶל הַגְּבָעוֹת, 'כַּסּוּנוּ'; 31 שֶׁהֲרֵי אִם כָּכָה עוֹשִׂים בָּעֵץ הַלַּח, מַה יִּקְרֶה לַיָּבֵשׁ?" (לוקס כ"ג )

המסורת הקשורה לתחנה זו מאוחרת ועברה גלגולים רבים לפני שנקבעה במקום הנוכחי באמצע המאה ה- 19. המקום נמצא קרוב מאוד לגולגולתא אך הגישה אליה חסומה על ידי כנסיית קרלמבוס הקדוש. כדי להמשיך לתחנה התשיעית יש לחזור לכיוון השוק.

התחנה התשיעית: נפילתו השלישית של ישוע.

מהתחנה השמינית יש לחזור לשוק ולפנות דרומה (ימינה) עד לגרם מדרגות העולה מערבה (ימינה) לכיוון גג "כנסיית הקבר". עמוד הצמוד לקיר הפטריארכיה ה- קופטית מציין את התחנה התשיעית. המסורת מייחסת למקום זה את נפילתו של ישו בפעם השלישית (מסורת שכזכור איננה מוזכרת ב- "ברית החדשה". במקור זוהה אתר נפילתו השלישית של ישו בחצר כנסיית הקבר, והיא סומנה על ידי אבן ועליה צלב. זיהוי זה נמחה עם השנים והתחנה הועברה למקום זה בסמוך ל- "כנסיית סנט אנטוני" הקופטית. מכאן ניתן להכנס לגג של כנסיית הקבר, למתחם האתיופי "דיר אל סולטאן" ולרדת דרך התחנה העשירית: קפלת "חלוקת הבגדים".

תחנה זו היא היחידה מבין קפלות "כנסיית הקבר" שנמצאת מחוץ לכנסייה, והמבקרים ב- גולגולתא יכולים להתבונן בה דרך החלון שמימין לתחנה האחת עשרה. התחנה נמצאת במעלה המדרגות והיא מציינת את זכר חלוקת הבגדים של ישו כפי שמתואר ב"ברית החדשה" : " 35 אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, 36 וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם. " (מתי כ"ז )
דרך גרם מדרגות זה ניתן היה להיכנס בתק' הצלבנית ישירות לגולגולתא. עם הכיבוש המוסלמי ב-1187 נחסמה הכניסה לגולגולתא ובמקומה הותקן החלון. הקפלה נמצאת כיום ברשות הלטינים ומוקדשת למרים, אם ישו וליוחנן המטביל.
התחנה האחת-עשרה: מיסמור ישוע אל הצלב.
" 32 גַּם שְׁנַיִם אֲחֵרִים, פּוֹשְׁעִים, הוּבְלוּ כְּדֵי שֶׁיּוּמְתוּ אִתּוֹ. 33 כְּשֶׁבָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא צָלְבוּ אוֹתוֹ שָׁם עִם הַפּוֹשְׁעִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְֹמֹאלוֹ. 34 אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." וְהֵם חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו לְאַחַר שֶׁהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת. " (לוקס כ"ג )
בין התחנה העשירית לתחנה האחת עשרה מפרידים כפי שניתן לראות רק כמה צעדים. התחנה האחת עשרה נמצאת בחלק הימני של ה- גולגולתא (בתוך "כנסיית הקבר"), והיא מוחזקת ע"י הכנסייה ה- פרנציסקנית. המזבח, שנתרם בשנת 1588, עשוי כסף והוא מתנת פרדינד ה- I מבית מדיצ'י מ- פירנצה. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב- 1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. מהפסיפסים שהיו במקום בתקופה הצלבנית נותר רק דיוקנו של ישו במרכז התקרה. הפסיפסים האחרים על התקרה מתארים את מסמורו של ישו ל- צלב, את הנשים הקדושות לרגלי הצלב ואת עקדת יצחק (פרוטוטייפ לקורבנו שיל ישוע).

התחנה השתיים-עשרה: מות ישוע על הצלב.
" 45 מִשָּׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם הִשְׂתָּרֵר חשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ עַד הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ, 46 וּבְעֶרֶךְ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי ?" 47 כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁמְעוּ זאת וְאָמְרוּ: "לְאֵלִיָּהוּ הוּא קוֹרֵא." 48 מִיָּד רָץ אֶחָד מֵהֶם, לָקַח סְפוֹג וּמִלֵּא אוֹתוֹ חמֶץ, הִצְמִיד אוֹתוֹ אֶל קָנֶה וְהִגִּישׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת. 49 אַךְ יֶתֶר הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ: "הָבָה נִרְאֶה אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהַצִּיל אוֹתוֹ." 50 יֵשׁוּעַ צָעַק שׁוּב בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפַח אֶת רוּחוֹ. 51 וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִשְׁתַּיִם, מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה; הָאָרֶץ רָעֲדָה, הַסְּלָעִים נִבְקְעוּ, 52 הַקְּבָרִים נִפְתְּחוּ וְגוּפוֹת רַבּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי עָפָר נֵעוֹרוּ. 53 הֵם יָצְאוּ מִן הַקְּבָרִים אַחֲרֵי שֶׁהוּא קָם, נִכְנְסוּ לְעִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִרְאוּ לְרַבִּים. 54 שַׂר הַמֵּאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, הַשּׁוֹמְרִים אֶת יֵשׁוּעַ, כִּרְאוֹתָם אֶת רְעִידַת הָאֲדָמָה וְאֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה, נִתְמַלְּאוּ פַּחַד רַב וְאָמְרוּ: "בֶּאֱמֶת בֶּן־אֱלהִים הָיָה זֶה!" (מתי כ"ז )
התחנה השתיים-עשרה מציינת את המקום שבו מת ישו על הצלב. התחנה נמצאת בחלק השמאלי של הגולגולתא והיא מוחזקת ע"י ה- יוונים-אורתודוכסים. מתחת למזבח דיסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו.

על פי המסורת הנוצרית ניגר דמו של ישו דרך הסדק שנפער ברעידת האדמה, וטפטף על הגולגולת של אדם הראשון שהיה קבור מתחת לסלע הגולגולתא (ומכאן שמו). הדבר מסמל את טיהור האנושות על ידי מותו של ישו מהחטא הקדמון של אדם וחווה.

התחנה השלוש-עשרה: הורדת ישוע מן הצלב.
" 50 וְאִישׁ אֶחָד, יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה חֲבֵר הַסַּנְהֶדְרִין וְתוֹשַׁב הָעִיר הַיְּהוּדִית רָמָתַיִם, אִישׁ טוֹב וְצַדִּיק וּמְחַכֶּה לְמַלְכוּת אֱלֹהִים, 51 לֹא הִסְכִּים לְתָכְנִיתָם וּלְפָעֳלָם. 52 הוּא בָּא אֶל פִּילָטוֹס וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ. 53 אַחֲרֵי שֶׁהוֹרִידָהּ עָטַף אוֹתָהּ בְּסָדִין וְהִנִּיחָהּ בְּקֶבֶר חָצוּב בְּסֶלַע, שֶׁעַד אָז לֹא הֻנַּח בּוֹ אִישׁ. 54 אוֹתוֹ יוֹם הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת וְהַשַּׁבָּת קָרְבָה. 55 הַנָּשִׁים שֶׁבָּאוּ עִם יֵשׁוּעַ מִן הַגָּלִיל הָלְכוּ אַחֲרֵי יוֹסֵף. הֵן רָאוּ אֶת הַקֶּבֶר וְרָאוּ כֵּיצַד הֻנְּחָה גּוּפָתוֹ. (לוקס כ"ג )
התחנה השלוש-עשרה מצויינת באמצעות מזבח (באחזקת הפרנציסקאנים) המוקדש למרים ונקרא "גברתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב- 1778. התחנה מציינת את זכר הורדת ישו מהצלב… תחנה זו מאוחרת יחסית ומקובלת בעיקר על הפרנציסקאנים. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה" הסמוכה לשם הובלה גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב ושם נמשחה גופתו בשמן. אבן המשיחה מצויה בתחתית גבעת הגולגולתא מול הכניסה הראשית לכנסיית הקבר, ויש בין הצליינים המזמינים לעצמם "תחריכים" על-פי מידותיה…
התחנה הארבע-עשרה: קברו ומקום תחייתו של ישוע.
" 38 אַחֲרֵי כֵן בָּא יוֹסֵף אִישׁ רָמָתַיִם – שֶׁהָיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ בַּסֵּתֶר, מִפַּחַד רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים – וּבִקֵּשׁ מִפִּילָטוֹס שֶׁיַּנִּיחַ לוֹ לָקַחַת אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ. פִּילָטוֹס הִרְשָׁה לוֹ וְהוּא הָלַךְ וְלָקַח אֶת גּוּפָתוֹ. 39 בָּא גַּם נַקְדִּימוֹן, זֶה שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה בָּא אֶל יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה, וְהוּא נוֹשֵׂא תַּעֲרֹבֶת מוֹר וַאֲהָלוֹת, כִּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹגְרַם. 40 הֵם לָקְחוּ אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ וְעָטְפוּ אוֹתָהּ בְּתַכְרִיכִים עִם הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַקְּבוּרָה אֵצֶל הַיְּהוּדִים. 41 בַּמָּקוֹם שֶׁנִּצְלַב יֵשׁוּעַ הָיָה גַּן וּבַגַּן קֶבֶר חָדָשׁ שֶׁעוֹד לֹא הֻנַּח בּוֹ אִישׁ. 42 שָׁם שָׂמוּ אֶת יֵשׁוּעַ, כִּי עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה לַיְּהוּדִים וְהַקֶּבֶר קָרוֹב ". (יוחנן י"ט)
קברו של ישו ממוקם במרכז ה- רוטונדה. במקור היה קברו חלק ממערכת קברים חצובים בסלע. כדי להבליט את הקבר חצבו הארכיטקטים הביזאנטיים סביבו בעוד שאת אדיקולת הקבר ( אדיקולה = המבנה מעל לקבר) הם דפנו ב- שיש והקימו מעליו מבנה על מפואר קונצנטרי (הרוטונדה). הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה בשנת 1810, (לאחר שהקודמת נהרסה בשריפה שהשתוללה בכנסייה ב- 1808, על ידי יוונים אורתודוכסים ) בתרומה של הצאר הרוסי, ומעליה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. בחדר המבוא לקפלה חלק מאבן הגולל שסגרה על פי הקבר. לצידי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור ב- חג הפסחא היווני אורתודוכסי. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו (שע"פ רוב עומד תור ארוך של צליינים ע"מ להיכנס אליו).

בחדר הקבורה דולקות יומם וליל 43 מנורות ( 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו- 4 של הקופטים). הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית = אנאסתאזיס). אחת ההוכחות לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר קבורתו.
תפישה מודרנית, המקובלת על חלק מהנוצרים בלבד – רואה ב"אדיקולה" שתי תחנות בעת ובעונה
אחת: התחנה ה- 14 כמקום קבורתו של ישוע… וה"תחנה ה- 15 " כמקום תחייתו של ישוע… ובכך
(ע"פ טענה זו) הופך המקום מאתר פסימי ל- אתר אופטימי (בעל הקשרים חיוביים)…

כנסיית הקבר

בשנת 1009 ציווה השליט ה"פאטימי" אל-חכים ששלט אז בא"י להרוס את כנסיית הקבר עד היסוד. הוראתו של השליט המוסלמי הקנאי התקיימה כמעט במלואה ומעט מאוד שרידים מהכנסייה הקונסטנטינית נותרו על כנם בכנסייה הנוכחית. כ- 40 שנה מאוחר יותר, שליט ביזנטי בשם קונסטנטינוס מונומכוס הגיע להסכם עם השליטים המוסלמים בארץ ישראל והקים את הכנסייה מחדש. הכנסייה שהקים מונומכוס הייתה שונה לחלוטין מהכנסייה המקורית שנבנתה על ידי הלנה ובנה קונסטנטינוס. כיום למשל – סלע הגולגותא – שעליו נערכה צליבתו של ישו – והקבר עצמו – ממוקמים תחת קורת גג אחת. בכנסייה הקונסטנטינית המקורית (וגם במונומכית) סלע הגולגותא עמד בתוך גן שהיה נפרד מאזור הקבורה של ישו – וכך גם מתארת הברית החדשה את פני הדברים באזור. הצלבנים שבונים מחדש למעשה את כנסיית הקבר בתחילת שלטונם בירושלים, במאה ה- 12, הכניסו תחת קורת גג אחת, את כל האירועים שהתרחשו היכן שמוקמה כנסיית הקבר של היום.

כך שהכניסה היום היא מדרום ואזור הגולגותא, מקום הצליבה שעמד כאגף נפרד וחשוף לשמים (לא מקורה) בתקופה הקונסטנטינית והמונומכית, נכלל אצל הצלבנים במכלול הכנסייה המקורה. למתבונן בכנסייה היום, מבחוץ, הכנסייה בולטת בשתי כיפותיה השחורות. אלו הן כיפות ששרדו מאז התקופה הצלבנית. מאז שקמה הכנסייה על ידי הצלבנים ועד היום עברו על הכנסייה תהפוכות רבות נוספות: רעידות אדמה, שריפה גדולה שפרצה בבניין בשנת 1808 ועוד פגיעות שחייבו שיפוצים חוזרים ונשנים במבנה החשוב
נקודות לתשומת-לב בעת הביקור בכנסייה:
ליד רחבת החצר בולט ה- מינרט של מסגד עומר שהוקם שם בזמנו על ידי צ'לאח א-דין על שרידי מבנה צלבני שחרב עם הכיבוש המוסלמי החוזר של העיר על ידו. (יש הגורסים שהמינרט הוקם מאוחר יותר (במאה ה- 15) ע"י הממלוכים ויש הגורסים שהוקם על ידי צ'לאח א-דין ושופץ מחדש על ידי הממלוכים).

שתי דלתות הכניסה המאסיביות – האחת חסומה ( מאז כיבוש העיר על ידי צ'אלח א- דין ב- 1187 וגירוש הצלבנים מהעיר) והשנייה המהווה את פתח הכניסה היחיד לכל מכלול כנסיית הקבר. דלת זו נפתחת ונסגרת בשעות קבועות בבוקר ובערב בנוכחות נציג של משפחה מוסלמית שמפתחות הכנסייה מופקדות בידיה כסמל לשליטה המוסלמית בירושלים – מאז ימי צ'לאח א-דין.

מייד בכניסה למתחם הכנסייה עצמה, ממול – בולטת אבן אדמדמה שמעליה מנורות. רבים מהנכנסים למתחם, רוכנים על אבן זו "אבן המשיחה" ומנשקים אותה. זוהי אבן המשיחה, עליה השכיבו את גופתו של ישו לאחר מותו כשהורדה מן הצלב ועליה הכינו את הגופה לקבורה. שם סכו את גופו בשמן ועטפו את הגופה בתכריכים כדרך שנהגו היהודים להכין את מתיהם לקבורה.

על הקיר שממול, ליד אבן המשיחה, תמונת ענק המתארת את תהליך ההורדה מהצלב, והכנת הגופה לקבורה ונשיאתה לעבר חלקת הקבר. זוהי תמונה חדשה שצוירה לקראת חגיגות המילניום בשנת 2000, עת שביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכנסייה. מימין לכניסה, מדרגות המוליכות לאזור בו ממוקמת בכנסייה הגולגותא, היכן שישו ממוסמר לצלב, נצלב ומת.

למתבונן מבחוץ, הכיפה הגדולה מבין שתי הכיפות, היא זאת שמעל האדיקולה. הכיפה נבנתה בחופזה לאחר ההרס שגרמה השריפה שפרצה בכנסייה בשנת 1808, ע"מ לסוכך על האדיקולה. המבנה הענק הזה המחופה בכיפה הגדולה – המכונה בשם ה"רוטונדה" – הוא המבנה המרכזי של הכנסייה, בצד מתחם הגולגותא. הציפוי הפנימי של כיפת הרוטונדה עבר לאחרונה, לקראת חגיגות שנת 2000 – שיפוץ יסודי. ממול לאדיקולת הקבר (ממזרחה) מבנה ענק של כנסייה בזיליקלית – אולם המכונה בשם ה"קאתוליקון" – מבנה זה משמש כיום כמבנה המרכזי שבאחריות היוונים האורתודוקסים. סביב הקאתוליקון מחוצה לו, יש מסדרון אובאלי המקיף את הקאתוליקון – קשת אובאלית ענקית המתחילה והנגמרת ברוטונדה – והמכונה בשם "אמבולטוריום". יש בה מספר לא מבוטל של קאפלות המציינות אירועים שונים ברגעיו האחרונים של ישו ובמה שהתרחש סביב צליבתו.

המתחם הארמני (מפלס תחתון)

מצידו המזרחי של ה"אמבולטוריום" מצויות מדרגות המאפשרות לרדת למפלס נמוך יותר. זהו אגף המצוי בתחומי האחריות של הארמנים ובו כמה קפלות נוספות. האחת – קפלת "מציאת הצלב". האחרת – "קפלת סנט הלנה" (המרכזית) בה מקיימים הארמנים את טקסיהם. הארמנים ציפו חלק מרצפת הקפלה בפסיפס בו מסומנות הערים הארמניות בטורקיה שהוכחדו ב-"שואה הארמנית" (מלחה"ע ה-1). במקורה הייתה "קפלת סנט-הלנה" הקריפטה של הכנסייה הקונסטנטינית, בה ע"פ המסורת זיהתה הלנה את הצלב האמיתי עליו נצלב ישוע… קפלה ארמנית נוספת היא "קפלת ורטן הקדוש" בה מצוייר "גרפיטי" מהמאה השנייה לספירה בדמות ספינה (קפלה זו ע"פ רוב סגורה).

הגג האתיופי בכנסיית הקבר

על הגג של קפלת סנט הלנה, המצוי למעשה מחוץ לתחומי הכנסייה, מתחם המכונה בשם "דיר אל סולטן". מדובר במתחם השייך לעדה הנוצרית האתיופית, שאין לה דריסת רגל בתוך הכנסייה עצמה.
גג הכנסייה שימש בתקופה הצלבנית כ-"רפרקטוריום" (אולם הסעודות) של האבירים ששירתו בכנסייה. שרידי העמודים עליהם נסמך אולם הסעודות, מעטרים את הקירות ששרדו על הגג הזה. בקצה הגג, במעבר שקיים מהגג לעבר רחוב בית הבד הנמצא במפלס אחד נמוך יותר ממזרח לגג, ניצב עמוד המסמל את התחנה התשיעית בויה דולורוזה. שם ישו, בדרכו לגולגותא, נפל ע"פ המסורת בפעם השלישית. קיימת מחלוקת בין האתיופים לקופטים באשר לשליטה במתחם. לקופטים מתחם שלם מצפון מזרח לכנסייה, במפלס הגגות. מתחם, שכולל את מבני הפטריארכייה, כנסייה צנועה ובור מים ענק שניתן לבקר בו ומכלול שלם של אולמות צלבניים שנתגלו לאחרונה מצפון למתחם הקופטי.
לקופטים גם קפלה קטנה בתוך בכנסיית הקבר, הצמודה לאדיקולת הקבר. המבקר ברוטונדה יכול לזהות בקלות את הקפלה הזו בה ניצב במשך כל היום תורן המשמש את המבקרים בקפלה זו והוא מזוהה בקלות על פי הלבוש האופייני של המשמשים הקופטיים בכנסיית הקבר.

מבני החצר בכניסה לכנסייה

במערב החצר – שלש קפלות שהכניסה אליהן היא מדלת כניסה אחת. קפלות אלו שרדו מהתקופה הקונסטנטינית של הכנסייה. בימין החצר – כנסיית אברהם. (תבקשו בחצר הכנסייה את איברהים והוא יסייע בידכם להיכנס ולראות את בור המים הגדול עליו ממוקמת כנסיית אברהם). בור מים זה מקורו בבור חציבה גדול שהוסב מאוחר יותר – בתקופה הביזנטית לבור אגירת מים. ע"פ ארכיאולוגים, המקום בו שוכנת הכנסייה, שהיה מחוץ לירושלים העתיקה, שימש בתקופתו של הורדוס כאזור החציבה של
אבני בניין… לאחר מותו בורות החציבה והאזור, הפכו לאזור קבורה.
השליטה בכנסייה – היא אולי אחת הבעיות הסבוכות ביותר (שמתרחשת רוב הזמן מתחת לפני השטח ולפעמים גם פורצת בעימות גלוי)… היום, השליטה בכנסייה היא בידי שלושת העדות הנוצריות: היוונים האורתודוקסיים, הארמנים והקתולים. ליתר הכתות והעדות יש רק קפלות משניות המצויות באחריותן, או שהן אינן מיוצגות כלל בכנסייה החשובה, או שיש להן רק זכויות של קיום טקסי תפילה בימים ובשעות מוגדרים. ה-"סטטוס-קוו" הקיים, הוא פרי סכסוכי העבר.