סיור בגליל תחתון

 

שתיים הן ארצות הגליל:

האחת מכונה בשם הגליל העליון והשנית בשם הגליל התחתון…

וממערב שמש גבולות הארץ הם עכו עם בנותיה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל ועתה נחשב על גבול הצורים ובקרבתו נמצאה גבע עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה כי ישבו בה רוכבים מצבא הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם.

וגבול הדרום הן ארץ שומרון ועיר בית שאן עד מי הירדן. ומרוח קדם גבול הגליל הן ארצות סוסיתא (איפוס) וגדר וארץ הגולן…ואורך הגליל התחתון מעיר טבריה עד כבול (חבולון) בקרבת חוף עכו ורוחבה מן הכפר אשר בעמק הגדול ושמו כסלות (כסלות-תבור) עד באר שבע.

(תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ג,ג,א, מהדורת שמחוני עמ' 196)

גבולותיו של הגליל התחתון תוארו באמצעות תוואים גיאוגרפיים ובאמצעות יישובים.

בדרומו, צויין במקורות חז"ל כפר עותנאי המזוהה עם לז'ון השוכן בעמק יזרעאל בסביבות מגידו.

כנראה נתפס כנקודת גבול חשובה משום ששוכן סמוך לארץ הכותים, במקום חשוב על אם הדרך הראשית (דרך הים) ליהודה. גם גבע עיר הרוכבים שכנה בסביבה זו.

הגליל התחתון משתרע ממרגלות הרי נצרת ואיזור התבור ולא מדרום העמק.

ניתן לגלות כי אין עקביות בגבול אלא תלוי בהגדרה ובצורך. ואלו משתנים עם חלוף העיתים

גבולות הגליל הם עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרום, בקעת הירדן, הכנרת ועמק החולה במזרח, חוף הים התיכון ועמק זבולון במערב ולבנון בצפון.

כיום מקובל (בקרב הקהילה הגיאוגרפית) לראות בגבול המדיני בין מדינת ישראל ללבנון כגבולו הצפוני של הגליל.

קו הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון הוא בקעת בית הכרם, שהיא עמק צר הנמשך ממזרח למערב במרכז הגליל.

בעוד הגליל מאופיין בהרים גבוהים, שהגבוה מביניהם: הר מירון (המתנשא לגובה:1208 מ').

הגליל התחתון מאופיין בהרים נמוכים יחסית, מופרדים ע"י עמקים רחבי ידיים.

ההבחנה בין שני חלקי הגליל הקדומה מוזכרת כבר במשנה:" מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין – גליל העליון ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין –גליל עליון (שביעית ט' ב').

בגליל ישנם עשרות קברי צדיקים (בעיקר מתקופת התנאים) שהמרכזי הוא קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במירון.

(בבית הקברות העתיק בצפת קבורים האר"י ורבנים נוספים מתקופתו דוגמת: יוסף קארו – מחבר שולחם ערוך)

האקלים בגליל התחתון הוא אקלים ים תיכוני אך כמות המשקעים באזור קטנה יותר, לעומת הגליל העליון.

בגליל התחתון ההרים נמוכים ועגולים ומכוסים ביערות אלונים, בצמחייה רבה וביניהם עמקים רחבים.

רוב הרי הגליל התחתון עשויים גיר רך ורק המדרונות המזרחיים מכוסים בזלת, חלקים גדולים מהגליל התחתון מהווים שטח חקלאי.

לאורך כל ההיסטוריה היה הגליל התחתון מיושב יותר מהגליל העליון.

האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ ישראל התיישבה למרגלות הגבעות ועיבדה את האדמות.

עם קום המדינה החלה התיישבות בגליל, הוקמו עיירות לעולים חדשים. בשנות ה-80 הוקמו ישובים קהילתיים רבים בגליל במטרה לנסות ולשנות את הדמוגרפיה של הגליל.

תכנית זו נקראה:"יהוד הגליל".

בקעת בית נטופה, צפונית לצומת המוביל (כביש 77 לכיוון צומת גולני)-"מרכז אשכול", הממוקם באתר אשכול  של "מקורות", מסמל טכנולוגיה, חדשנות וקִדמה.

באתר נמצא גם "מפעל הסינון המרכזי", אחד מהמפעלים הגדולים והמורכבים מסוגו בעולם. הוא משפר עוד יותר את איכותם של מי הכנרת המסופקים לרחבי הארץ ומשלב טכנולוגיות, שיטות הנדסיות ותהליכי תפעול מתקדמים ביותר.

בתום תהליך הסינון מגיעים מי הכנרת לרמת צלילות העומדת בתקנים המחמירים ביותר. סטנדרטים אלו מציבים את ישראל בשורה הראשונה של מדינות העולם המערבי מבחינת הטיפול במי השתייה.

מאגר אשכול

שני מאגרי מים גדוים הנמצאים בבקעת בית נטופה שבגליל התחתון.

המאגרים הם חלק מהמוביל הארצי-מטרתו של המאגר הראשון הוא לשקע את כל הפסולת במים ולטהרם לשתייה.

מהמאגר הראשון זולגים באיטיות מים אל המאגר השני שתפקידו הוא לווסת את מימי המוביל הארצי.

אחרי שהמים יוצאים משני המאגרים הם עוברים טיהור נוסף בכלור וסינון כדי להביאם לדרגה של מי שתייה.

לפי התכנית המקורית של המוביל הארצי, היתה בקעת בית נטופה מוצפת והופכת למאגר מרכזי, בנפח השווה לרבע מהכנרת לערך.

בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות עמד בה סכר בגובה 45 מ'-לבסוף התקבלה תכנית של ג'ון ס' קוטון והסכר כיום משולב במאגרים.

בדרום המאגר הקימה חברת מקורות מרכז מבקרים בן מקבלים המבקרים הסבר מפורט על תהליך הפיכת המים הנשאבים מהכנרת למים ראויים לשתייה והסבר על משק המים במדינת ישראל.

יודפת ותל יודפת

מושב שיתופי צפונית לאתר בו היתה העיר הקדומה יודפת. זה הישוב המערבי ביותר ברכס יודפת, עליו מצויים הישובים:אבטליון, יחד והררית.

בשנת 1958 נוסד גרעין שהיה מורכב מתלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, מורה רוחני מבית הספר הריאלי בחיפה, אשר הטיף לרוחניות יהודית הנוצרת ע"י עדה יוצרת. הגרעין עלה לקרקע בשנת 1960. לאחר מכן, חלק גדול מחברי הישוב עברו לפעילות אחרת הכוללת תנועות ריקוד וחיפוש רוחני בקבוצות ע"פ תורתו של גורדייף.

היישוב שהוקם נקרא יודפת על שם הישוב הקדום-המבנה הראשון היה המצפה ומסביבו נבנו חומה וחדרי מגורים במתכונת הדומה לטירה, בתחומי הישוב פעל מפעל גרביים, אשר נסגר לאחר שחברת דלתא רכשה אותו.

כיום גרות כ-100 משפחות. קיים יער הקופים-גן חיות הכולל גם שטח מגודר בו קופים מסתובבים באופן חופשי.

מצויים עסקים קטנים, חנויות ומסעדות וגם משתלה.

יודפת- ישוב עתיק ישן נושן בגליל.

יוטבת – העיר העתיקה ממוקמת בלב רכס הרי יוטבת שבמרכז הגליל התחתון, דרומית מזרחית למושב יודפת המודרני, 22 ק"מ דרום מזרחית לעכו ו-9 ק"מ צפונית לציפורי.

העיר יושבת על גבעה נמוכה בגובה:419 מ' מעל פני הים, מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה. ממזרח ומצפון מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב.

מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה. ממזרח ומצפון מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב.

שם נמצא אוכף המחבר אותה להר מימין, יודפת מוזכרת במשנה ובספרי יוסף בן מתתיהו.

זיהוי אתרה של יודפת נעשה לראשונה בשנת 1847, ע"י החוקר הגרמני גוסטב שולץ שכיהן כקונסול הראשון של פרוסיה בירושלים.

סקרים שונים נערכו באתר וסביבתו במהלך המאה ה-20. וב- 1990 התבצעה חפירה ראשונה במקום.

החפירה היתה מוגבלת בהיקפה לבית בד באחת המערות, בין השנים 1992-1999 נערכו 8 עונות חפירה מטעם רשות העתיקות.

עד לאחרונה נחשבה יודפת לסמל להתנגדות ולעמידה מול אויב חזק. (מוטיב זה הודגש בסיפור שלאחר פריצת החומות קפצו תושבי העיר אל מותם מצוק בקצה העיר) אולם,  לאחר חפירות בשטח ומחקרים שבוצעו ניתן לומר כי לכל היותר בעת מנוסת התושבים נירמסו חלקם בעת הירידה מההר.

הסיפור על התאבדות המונית היה נפוץ בתקופת הרומאים ובא להדגיש את אימת המלחמה.

בחפירות במקום נמצאו כ- 1600 ראשי חצים רומאים, אבנים שנורו מבליסטראות, חלקי שיריון של חייל רומאי.

נמצאו גם עצמות אדם שנטבחו ונשרפו, ככל הנראה של התושבים במקום, מה שמוכיח כי הרומאים הרגו את התושבים לאחר הפריצה לעיר.

זאב ז'בוטינסקי ראה ביודפת סמל להמשכיות המאבק הלאומי היהודי, וגם בהמנון ביתר מופיעה יודפת.

עד שנת 1958 היתה יודפת הקדומה ישוב עזוב המכונה "חירבת ג'פת". במקום חיו בדואים שלא הקימו ישוב קבע.

בשנת כק"מ צפונית לאתר בו היתה מצויה העיר הקדומה. המושב שייך למועצה האזורית משגב.

המועצה האזורית משגב נקראת ע"פ ציטוט מספר מלחמות היהודים עם הרומאים של יוסף בן מתתיהו:" כי המקום הוא משגב חזק לפני הגליל", יישוב קהילתי בגליל התחתון. גם הוא בתחומי המועצה האזורית משגב.

נמצא על רכס יודפת מערבית לקיבוץ יחד ודרומית לערבה, משקיף על בקעת בית נטופה, גובה היישוב הוא 450 מ' מעל פני הים.

היישוב ממוקם כ- 15 ק"מ ממערב לכינרת וכ- 35 ק"מ מזרחית לעיר חיפה, הישוב קרוי על שמו של אחד מחכמי הזוגות במשנה (שמעיה ואבטליון)

היישוב נוסד כמושב שיתופי ב- 1987 ע"י גרעין של עולים מארגנטינה שחלמו לייסד מושב שיתופי בארץ.

יישוב ראשון לתנועתם. בשנת 1992 הפך לאבטליון ליישוב קהילתי, כיום מתגוררות ביישוב כ- 95 משפחות.

ייצור שמן זית

1. כבישה קרה – הפקת שמן מן הזיתים ע"י דחיסה והידוק בלחץ נקראת:כבישה קרה.
2. בטמפרטורות גבוהות, ניתן להפיק מהזית כמויות גדולות יותר של שמן. אבל החימום מזיק לשמן ופוגם באיכותו. השמן המובחר ביותר מופק בכבישה קרה. (בטמפרטורה שאינה עולה על 35 מעלות)
3. כתית – הגדרה זו מציינת תהליך שבו מופק שמן הזית מעיסת זיתים כתושים, רק באמצעות דחיסה, הידוק ולחץ.
4. איכות השמן –בבדיקות מעבדה, האיכות נקבעת ע"פ ערכים כימיים קבועים לרמת החומציות של השמן .ע"י טועמים מקצועיים, הבוחנים קריטריונים חיוביים מול קריטריונים שליליים בשמן (מעופש, סרוח, מתכתי, ישן ועוד) לשמן זית כתית שתי דרגות איכות: איכות מעולה (בעל חמיצות עד 0.8%) זוהי האיכות הגבוהה ביותר. לעומת כתית בעל חומציות בשיעור 0.9-2%
5. סחיטה יחידה– שיטה איטלקית-טוסקנית, לאיכות פרימיום. מיצוי כל השמן בסחיטה אחת בלבד. בשונה מהפקת שמן תעשייתית, המבצעת את הסחיטה בשני שלבים:שטיפת השמן במים רבים, חימום וחיכוך כפול. הסחיטה היחידה משמרת יותר מהפוטנציאל הקיים בפרי הזית ומפיקה שמן בארומה ובעל חיי מדף ארוכים.
6. טעם וצבע – צבע השמן מושפע בעיקר מזן הזיתים וצבעם בזמן הפקת השמן (הזית משנה את צבעו לפי מידת ההבשלה מירוק בוסר ועד שחור עתיר שמן).

שמן שצבעו ירוק הופק מזיתים ירוקים וככל שהזיתים שחורים יותר, השמן בהיר יותר ונוטה לצהוב. שמן זית כתית יכול להיות צלול או עכור כתוצאה מסינון או אי סינון המשקעים.

טעם הזיתים אף הוא מושפע מזן שהאיכות מוגדרת בערכים ונקבעת בבדיקות מוסמכות.

"על טעם ועל ריח אין מה להתווכח"

שיווק השמן עד חודשיים-שלושה מהמסיק בבקבוקים שקופים, מאפשר להתענג מצבעו הירוק-מעונן. שמן ראשון עשוי להכיל משקע קל בתחתית הבקבוק. מדובר בחלקיקי הזיתים שנותרו בתהליך הכבישה ושקעו מטה. (הדבר אינו מעיד על דרגת האיכות של השמן, או משפיע על טעמו)

הקמת המצפים בגליל

תכנית הקמת המצפים בגליל היא תכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים בגליל בשנים 1980-1979  התכנית קונתה יהוד הגליל. במסגרת התכנית  הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של ישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים.

החלטת הממשלה וההסתדרות הציונית אישרה הקמת 30 מצפים בטווח של 6-8 חודשים.

מטרתה היתה לפרוס אוכלוסיה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל את אחוז היהודים בגליל ולמנוע זליגת תושבים ערבים אל אדמות מדינה – בגליל, התכנית מומנה ע"י המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית.

בשלב ראשון אויש כל מצפה ע"י 7-15 משפחות שהתגוררו במבנים זמניים.-בפועל עד 1981 אוכלסו 26 מצפים.

אחת המצפים היתה מניעת בנייה לא חוקית , בפועל התופעה גברה עקב הדרכים שנפרצו למצפים.

עיבוי גושי התיישבות ומניעת רצף לא יהודי בגליל ההררי היו ב- 1986 כ- 75% לא יהודים.

פריסת המצפים יצרה מציאות חדשה בעלת חשיבות גאו-פוליטית ונוצר קשר טוב בין שתי האוכלוסיות.

קרקעות נרכשו מהמגזר הערבי גם לצרכי הרחבה וגם כאסטרטגיה.

מפעל המצפים הביא להסדרת דונמים רבים ע"י גידור שטחים למרעה וחקלאות.

נחל צלמון-נחל סלאמה

נחל צלמון הוא אחד הבולטים בנחלי הגליל התחתון ומהבודדים בהם יש זרימת מים כל השנה.

ראשיתו של הנחל במורדות הדרומיים של הרי מירון.

האפיק חוצה את הרי שגור שבצפון הגליל התחתון וממשיך לכיוון דרום מזרח בואכה הכינרת.

הגן הלאומי כולל את חלקו של הנחל בהרי שגור, מעין צלמון עד חורבת צלמון.

בקטע זה יש זרימת מים כל השנה (למרחק קיללומטרים ספורים). ולאורך הנחל יש צמחיית מים מגוונת והן טחנות קמח עתיקות שפעלו עד למאה ה- 20. בשנים שחונות, הנחל מתייבש בקיץ.

בצלע ההרים משני צידי הנחל גדל חורש ים תיכוני מפותח – אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, חרוב מצוי ועוד.

באפיק הנחל ובשוליו גדלה צמחיית מים מגוונת, בין היתר עצי ערבה מחודדת, שיח פטל קדוש, שיח אברהם מצוי, קנה מצוי, טיון דביק ועשבונים שונים- נענה משובלת ורבנה רפואית, גומא ארוך פרעושית משלשלת ועוד. ראוייה לציון, קבוצת אולמוס שעיר באפיק הנחל, אוכלוסיית הבר היחידה בין צפון עמק החולה לרמת מנשה.

בין אתר עין צלמון לכביש 804 ליד הכפר סלאמה נמצאות חמש טחנות קמח – 3 שנשמרו כמעט במלואן, אחת ממנה נותר רק מגלש ואחת הרוסה כמעט לחלוטין.

בקטעים שונים לאורך הנחל פזורים שטחים חקלאיים בהם נטועים זיתים, הדרים, רימונים ועוד.

כמו כן, נטועים לאורך הנחל איקליפטוסים, תמרים וצפצפות מכסיפות. לנחל הובא בידי

אדם הצמח מישויה פעמונית, הצומח היום במצוקי הנחל.

בחורבת צלמון (הנמצאת מחוץ לגבולות הגן הלאומי נמצאים שרידי ישוב קדום. באתר צומח ריכוז גדול ומרשים של חצבים הפורחים בסתיו וכן יש מהמקום תצפית נוף מרשימה.

 

בית לחם הגלילית ואלוני אבא

בית לחם הגלילית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל, כ-6 ק"מ מזרחית לקרית טבעון. בתחום השיפוט של עמק יזרעאל.

ב-17/4/1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבה ואחרוני הטמפלרים גורשו מהארץ.

במקומם הגיעו מתיישבים יהודים שהקימו מושב עובדים.

בשנות ה-90 הוקמה ליד המושבה הרחבה קהילתית של תושבים שאינם בעלי נחלות חקלאיות.

עם הצטמצמות הפרנסה מחקלאות, התפתח במושב ענף תיירות:צימרים ושירותים לתיירים.

בישוב מתגוררות כ-170 משפחות. במקום יש גם מוזיאון, בתי קפה ואטרקציות שונות.

משני צידי הרחוב ניצבים בתי אבן מרשימים. במרכז הישוב בית העם הטמפלרי ומספר בתים ממנו יש מוזיאון קטן המשחזר את התקופה הטמפלרית.

מקור השם טמפלרים הוא במילה: temple = היכל ופירושו: בני ההיכל. זה השם שנשאו הצלבנים, שהותירו שובל של דם יהודי במסעות הצלב לארץ במאה ה-12.

הטמפלרים הם אגודה נוצרית דתית שנוסדה בגרמניה.

מנהיגה כריסטוף הופמן. הוא ביקש להפיץ את תורתו בישראל ובירושלים.

הם בני כת פרוטסטנטית שקמה באמצע המאה ה-19 בעיר וורטמברג שבגרמניה.

חברי האגודה עלו לארץ המאות ה-19 20 מתוך מטרה דתית להגשים את חזון אחרית הימים של נביאי ישראל.

הם הקימו בה שכונות וישובים וביקשו לשמש מופת לאוכלוסיה בארץ באורח חייהם.

(בשנת 1865 הגיע חבריה ל- 5000)

ב- 1906 החלו בני הדור השני של הטמפלרים שגרו בחיפה לחפש מקום חדש להתיישבות חקלאית ורכשו ממשפחת סורסוק, בעלת אדמות בעמק יזרעאל, 7815 דונם באיזור שזוהה כ"בית לחם הגלילית" שבה ע"פ המסורת נולד ישו.

במקום הוקמו 2 מושבות חקלאיות.

עם עליית היטלר לשלטון גרמניה, הצטרפו לתנועה הנאצית חלק מחברי הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל.

במלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים שהוגדרו גייס חמישי ואזרחי אוייב, במחנות מעצר ומשם גורשו מרביתם לאוסטרליה.

באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית ובמקומם של הטמפלרים נכנסו לשתי המושבות חברי גרעינים התיישבותיים שהקימו את המושבים.

במסגרת הסכם שילומים קיבלו הטמפלרים וצאצאיהם פיצויים בתמורה לרכוש הרב שהשאירו.

הטמפלרים הקימו שורה של ישובים ששרידיהם מפוזרים עד היום:

המושבה הגרמנית בחיפה

וילהלמה (ליד לוד)

ולדהיים (היום אלוני אבא)

ובית לחם הגלילית.

שרונה בתל אביב.

הטמפלרים תרמו רבות להתפתחות הישוב היהודי בארץ. בין היתר הנהיגו שיטות חדישות בחקלאות – שימוש בזבלים ובמכונות חקלאיות ותרמו לפיתוח התעשייה.

הם שמרו כל השנים על קשר עם גרמניה וב- 1932 הקימו כאן סניף של המפלגה הנאצית.

רבים מהגברים נקראו לשרת את הצבא הנאצי בגרמניה- והתייצבו לדגל.

הם סייעו לכנופיות הערביות במהלך מאורעות 1936-1939

עם פרוץ המלחמה החליטו האנגלים לסלקם ומאז לא שבו.

צאצאיהם הגיעו באחרונה לביקור בארץ וצפו בתערוכת ה"טמפלרים" שהתקיימה ב"מוזיאון ארץ ישראל".

בעקבות אותו ביקור, הגישו תביעה בסך:100 מיליון שקל, תמורת רכוש שהשאירו אבותיהם במרכז תל אביב.

התביעה הגרמנית מבוססת על הטענה שאדמות שרונה הופקעו למטרות ציבור (כמו בית חולים איכילוב) אך חלק מהם משמש למטרות מסחריות.