סיורים מודרכים בממשית ועבדת הנבטיות

תולדות העיר ממשית

ממשית שוכנת על אחד הנתיבים החשובים של דרך הבשמים – בצומת דרכים ראשיות שחיברו את הערבה, ים המלח, פטרה ומפרץ אילת עם מישור החוף והר חברון.
בממשית התפצלה הדרך לערבה (דרך מעלה עקרבים ותמרה) ולים המלח (דרך מצד תמר ומעלה פרס).
ממשית מופיעה ברצפת הפסיפס העתיקה במידבא שבירדן, בה מתוארת ארץ ישראל בתקופה הביזנטית (מאות רביעית עד שביעית לספירה).
יישוב הקבע הוקם כאן לראשונה בתקופה הנבטית התיכונה, באמצע המאה הראשונה, כנראה בראש גבעה (בסמוך למבנה המשטרה (מס' 8 במפה)
רוב הבניינים הוקמו בתקופה הנבטית המאוחרת (במאה ה-2 לספירה) לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לרומא בשנת 106 לספירה ועיקרם: בתים פרטיים מפוארים.
בתקופה הרומית המאוחרת במאות השלישית והרביעית לספירה נמשך השימוש בבנייני העיר והיא הוקפה בחומה.
בתקופה הביזנטית בתחילת המאה החמישית נבנו בעיר 2 כנסיות,המערבית והמזרחית.
השימוש בהן נמשך עד הפלישה הפרסית 614 לספירה.
ואולי החזיקו עד הפלישה הערבית 636.
בשנת 1936 הקימו במקום שלטונות המנדט הבריטי משטרת רוכבים מדברית במטרה לפקח על תנועת הבדואים ולמנוע טיולים של יהודים באזור הנגב.
בשנת 1966 הוכרז המקום כגן לאומי ובשנת 2005 הכרי אונסקו על דרך הבשמים –ערי המדבר בנגב כמורשת עולמית. ממשית היא חלק מן המורשת הזו.

השער- נבנה בתקופה הרומית המאוחרת, עת הוקפה העיר בחומה שאורכה 900 מטר.זהו הישוב הנבטי היחיד שנבנתה בו חומה צמוד לשער העיר.
חומה זו עובתה בתקופה הביזנטית לאחר רעש האדמה של שנת 363- השער כולל שני מגדלים ומעבר.
תקרתו נשענה על 3 קשתות, השער נשרף ונחרב במאה השביעית לספירה.
השער על מגדליו מופיע במפת מידבא- ניתן עד היום למצוא סימני אפר על רצפת השער.

המגדל- מבנה רבוע. היה במקור בן 3 קומות.
דרך חדר מדרגות מרשים עולים לקומה השנייה, ממנה ניתן להשקיף על ממשית העתיקה.
תצפית- מימין לשמאל
נחל ממשית פורץ החוצה מרכס חתירה, מישור ימין,רכס חצרה, שיפוליו של רכס אפעה, רכס דימונה- תלול באגף הדרומי מתון בצפוני, דימונה, רכס חתירה, סכר על נחל ממשית,בהר רותם שמולנו מפעל המים השני ,נמצאה שם אמת מים שנמשכה לתוך העיר.
בכניסה מזוהה חאן בן 2 מפלסים, החאן בחוץ, המסחר בחוץ, הפרדה בין התושבים שמבית לתושבים אחרים.

הכנסייה המערבית- נילוס הקדוש- דרך חצר מוקפת עמודים שבמרכזה בור מים מקורה נכנסו לכנסייה בשלושה פתחים, שני טורי עמודים מחלקים את הכנסייה דמוית בסיליקה, אולם מרכזי ושתי סיטראות מצדדיו, את הבמה סוגר האפסיסל לציון כוון התפילה ומיקום המזבח, האולם המרכזי מרוצף בפסיפס המעוטר בצורות גיאומטריות,ציפורים, טווסים, ושתי כתובות הקדשה, אלוהים הושע את עבדך נילוס אוהב ישו אשר ייסד את הבניין הזה ושמור על בני ביתו.
היא המפוארת בין 2 הכנסיות,נבנתה על חורבות בית ובעטיה נהרסה החומה- אחרי הרחבת העיר יבנו מחדש את החומה, הכנסייה ורמת הפסיפס מתארת את עושרה של העיר- לא ברור אם נילוס בנה את הכנסייה או תרם את ביתו את השטח ?..אגן הטבילה- למבוגרים וצמוד אליה לתינוקות.
הרעיון- הכנסייה קהילתית, מסיונרית, לדאוג שמבוגרים שיקבלו את הדת יהיה מקום להטבילם וכן לתינוקות שיולדו.

הכנסייה המזרחית- מבחינים בבור מים באומנות , מהחצר נכנסו בשלושה פתחים לכנסייה דמויית הבסיליקה.
באולם המרכזי נחשפה רצפת פסיפס ובה שני צלבים מה שמעיד כי זמנו של הפסיפס קדום ךשנת 427 עת הכנסייה אסרה על הצבת צלבים על הרצפה.

המשטרה- בשנת 1936 הוקם ממזרח לכנסייה על גבי מבנה נבטי קדום –מצודה- בנין ששימש את משטרת המדבר.
הבריטים מגיעים לכאן ב 1927, הנציב שלהם עובר מכאן- המשטרה הוקמה בעקבות המרד הערבי,
תחנת המשטרה תשמש מכשול למסעות הפלמח באזור-
מבצע לוט נובמבר 1948 מחלקת סיור של הגדוד השביעי תופשת את התחנה –הירדנים נטשו אותה.
היום המקום משמש לאירועים פרטיים.

השוק- רחוב מהתקופה הביזנטית, משני צידיו סדורים טורי חדרים ששימשו כחנויות, זהו האזור בו היו מתכנסי תושבי ממשית- מעין אגורה..

בדרך מהשוק לבית נבטו אנו יורדים במדרגות, מתחת למדרגות נמצא כד מלא במטבעות, המטבעות המאוחרות מהמאה ה 6.
עצם העובדה שהוחבא, שלא נלקח, מעיד כי העזיבה הייתה לא מתוכננת, או שקיוו לחזור.
10800 מטבעות כסף שזמנם משנת 75-222 לספירה- בית נבטו- הבית הגדול ביותר שהתגלה בעיר. שטחו 2000 מטר רבועים.
הוא מכונה כך משום המאפיינים הנבטים הרבים שבו, ש כאן חצרות פנימיות, גרמי מדרגות, הובילו לקומה העליונה.
לצד החצר המרווחת אורווה גדולה ומפוארת, כל זאת מעיד על מקור עושר רב של בעלי הבית, קירות אחדים של החדרים מקושטים בפרסקאות של דמויות מהמיתולוגיה היוונית, מבנים דומים מוצאים בשבטה ובעבדת.
הסוסים וגידולם באו כאופציה לפרנסה נוספת אחרי שהרומאים הרסו את יכולת המסחר בבשמים.
כמו כן הסוסים היו סמל של סטאטוס חברתי, מי שמחזיק כאן סוסים משול למחזיק במרצדס.

מאגר המים הציבורי- המאגר שהיה מקורה נמצא בסמוך לחומת העיר, מקור המים מי הגשמים שזרמו בתעלה שמחוץ לעיר.
מימין ניתן לראות את התעלה העוברת מתחת לחומה ואת המשכה לכוון המאגר, המים נועדו לשרת את בית המרחץ .
אפשר היה גם להגיע לבריכה לשתות או לאסוף מים לשימוש ביתי.

בית המרחץ- נמצא בסמוך למאגר וניזון ממימיו- היו בו 3 חדרים חם, פושר, קר-  חדר הלבשה ותנורים.
ניתן להבחין בלבנים האדומות ובצינורות החרס שבהם זרם האוויר שחומם, הלגיון ה 10 של דיוקלטיאנוס במאה ה3 לספירה מייצב קו בטחוני-קו הלימס, באר שבע-חצבה-ממשית- מתיישבות על הקו הזה.

זהו לא קו גבול,יש התיישבות מעבר לקו הלימס-זהו קו הגנה- כל מה שמעבר לקו הלימס בסדר עדיפות משני.
החומות הן חלק ממערכת הלימס-ממשית, האויבים של הרומאים הם הפרתים והשבטים הנודדים.
בין ערד לקדש ברנע אם נמתח קו על המפה נמצא אוסף גדול של ממצאים ארכיאולוגים מתקופות שונות.
זוהי דרך עם הגיון טופוגרפי.

עבדת

עבדת הייתה תחנת דרכים בדרך הבשמים (תחנה 62) שעברה מחצי האי ערב ועד נמל עזה ומשם לארצות האימפריה הרומית.
החל מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית (מאה ה-3 ועד המאה ה-4) התקיים כאן יישוב נבטי קטן שהיווה את התחנה ה-62 שבדרך הבשמים.
הסחר בבשמים היה בעל ערך כלכלי רב והיה אחד המניעים לבניית תחנות, מצודות ומגדלים לאורך הדרך, למטרות אבטחה ואספקת שירותים לסוחרים ולשיירות הגמלים.
עבדת הרבה יותר מתויירת ממשית,זאת העיר הכי מפותחת,יש במרכז המבקרים סרטים,מפות,מותאמת לנכים.
כללי-
יש להבין כי את כל הדרך הארוכה של דרך השמים הנמתחת על פני אלפי קילומטרים,לוקחים חלק שבטים רבים לא נבטים, הנבטים אחראים על הקטע האחרון והחשוב ביותר, הלקוח הסופי שמבחינתו מכיר ובא למשא ומתן רק עם הנבטים.
כל השאר עד הנבטים בבחינת קבלני משנה.
מדברים הערכה על 65 ימים של מסע עד נמל היעד, המונופול יתחיל להישבר במהלך המאה ה2 כאשר לרומאים תהיה אלטרנטיבה ימית- סחורות ינותבו דרך הים.
השבירה הסופית עם הפיכת הנצרות לדת רשמית-אין יותר צורך בהקרבת קורבנות-אין צורך יותר במור ולבונה= תפקידם להסית את הריח הנורא של דם ושריפת הקורבנות.
המוצר נצרך תחת מקדשים ועולות ומשנסתיים הפרק הזה הסתיים הפרק הנבטי במוא הבשמים.

בתקופה הביזנטית, במאה ה-4 לספירה, גדלה עבדת והפכה ליישוב מתוכנן עם בורות מים, חקלאות (בין היתר גידול גפנים), מחסנים לאגירת התוצרת החקלאית ובתי מלאכה לעיבוד תוצרת זו.
בשנת 630 לספירה פקדה את האזור רעידת אדמה שגרמה להרס ולנטישה של עבדת.
החפירות הארכיאולוגיות ועבודות השימור:
עבדת נחשפה בידי פרופ' מיכאל אבי יונה בשנת 1958 ובידי פרופ' אברהם נגב בשנים 1959-1961 מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
עבודות השימור והשחזור נעשו באתר בשנות ה-60- בשנים 1975-1977 ובשנים 1999-2000 נערכו חפירות מטעם רשות העתיקות.
דרך הבשמים, כולל עבדת הוכרזה אתר מורשת עולמית בידי אונסקו בשנת 2005 יחד עם ממשית, חלוצה ושבטה.
ב- 5/10/2009 מישהו החיל להרוס במתכוון מבנים, קשתות ועמודים. רשות הטבע והגנים השקיעה רבות בשימור, שיחזור ופיתוח עבדת במהלך השנים.
לאחר ביקור בשרידים של הווילה הרומית (1) נגיע אל המגדל הרומי (2) ששימש מגדל תצפית.
הכתובת ביוונית שחקוקה במשקוף מספרת:" במזל טוב זבס עבדת עזור לארניוס אשר בנה את המגדל הזה באותו טובים בשנת 188 בעזרתו של האדריכל ואילוס מפטרה ואבטיכוס"
מיהו זבס עבדת?  המלך עבדת (כנראה עבדת השני) שעל שמו קרוי המקום.
לתושבים היה האל זאוס (אל השמים).
מניין השנים כאן מתחיל בשנת 106 לספירה, בעת שהרומאים סיפחו את הממלכה הנבטית לאימפריה שלהם, ל כן שנת 188 המצויינת במשקוף היא למעשה שנת 294 לספירה.
שרידי הגת (10) היא הגת הקדומה בעבדת ובסביבתה והיא חלק מחווה חקלאית ביזנטית שהתקיימה כאן. (הגת נמצאת בקצה האחורי של מבנה החווה). הגיא שלמרגלותיה היה נטוע גפנים ומהם הפיקו בגת יין משובח, דרומה – זהו קטע מדרך הבשמים העולה מדרום מזרח ודרכה הגיעו השיירות לעבדת.
הגמלים נותרו לנוח במכלאות, ששרידיהן נראים בסביבה הקרובה.
המצודה הביזנטית ומגדל התצפית הדרום-מזרחי שלה (11) – הנוף:רמת עבדת, דרך הבשמים, המחנה הצבאי הרומי, עבדת.
מדובר במצודה ולא בחומה-החומה דקה ולא נבנתה לעמידה בפני מצור ארוך, דומה לזו של ממשית,נגד פושטים,נגד מסעי שוד,עד שהצבא הרומי יגיע לעזרה.
כל הרחבה שבתוך חומת המצודה מעין ממד של היום. מחסה והגנה עד הגעת הצבא הרומי ביזנטי.
למרגלות המגדל – תעלת מים (13) אשר אספה את מי הגשמים והובילה אותם לבור המים (12) המרשים בגודלו).
בורות נוספים היו כאן והם אספו לתוכם את מי הנגר- הגת (14) שימשה לדריכת ענבים שמהם הפיקו יין.
הגפנים גודלו בשטחים שלמרגלות עבדת- החצר השנייה של המצודה (15) בור מים נבטי (16) ושרידי מקדש נבטי (17).
מכתובת שהתגלתה בקרבת המקדש נראה שהיה כאן פולחן לאלה עוזה – המקבילה של אפרודיטה היוונית (אלת היופי והאהבה).
יתכן והתקיים במקדש גם פולחן למלך עבדת ולאל הנבטי דושרה (אל היום)
בזמן חשיפת המקדש התגלו ע"ג הקירות שרידי עיטורים בצבע (פרסקו) כמקובל במקדשים נבטיים.
היה זה אזור מקודש ובו שניים שלושה מקדשים נבטיים, הכנסייה הדרומית, הינה כנסיית תיאודורוס הקדוש שהיתה חלק ממנזר.
ברצפתה כמה קברים עם לוחות שיש וכתובות מהשנים 541-618 לספירה, הכתובת חקוקה על קברו של הקדוש המעונה, המרטיר תיאודורוס הקדוש- ומכאן שמה, חצר הכנסייה (האטריום)ישנו דגם הממחיש את מבנה הכנסייה.
הכנסייה הצפונית (19) הקדומה בכנסיות עבדת. שם ניתן לראות את האגן הטבילה המשוחזר (20) וקטע של שער משוחזר _(20).
זהו שריד של מקדש נבטי (21), כתובות נבטיות שנמצאו וזמנן המאה ה-3 לספירה, מעידות על מקדש נבטי של זבס-עבדת, שהשריד היחיד שנותר ממנו הוא קטע מהשער.
במשקוף השער חקוקה כתובת הקדשה משנת 268 לאדריכל ולכל ידידי עבדת.
ליד שרידי השער – מצפור ובו הסבר על דרך הבשמים.
המערות שימשו קברים בתקופת הישוב הנבטי ואילו בזמן היישוב הביזנטי שימשו לאחסון תוצרת חקלאית וכיקבים שבהם תסס התירוש והפך ליין.
בתי המגורים היו בנויים בחזיתות המערות (22) הסלע המאפיין את האזור-קירטון וקל לחציבה, הבניה הייתה בשיטה שהבית נבנה צמוד לסלע מבחוץ,ולאחר מכן מרחיבים אותו לתוך הסלע, בנאים מיומנים ועשירי עבדת העדיפו להגיע לכאן למדרון.

האויר קריר יותר והחדרים שבתוך הסלע שימשו למחסנים,מרתפים של יינות.
תרבות של מגורי מערות, מערות קבורה-בתקופה הנבטית-במדרון הצפון מערבי, בביזנטי-בעמק- בגלל צמיחת העיר והתפשטותה אל כל מרחב העמק, כלומר-רובע המגורים הביזנטי ישב למעשה על קברים מהתקופה הנבטית
בית המרחץ מהתרופה הביזנטית (23) הוקם במאה ה-4 בידי חיילים רומיים-ליד בית המרחץ – באר מים (24) שעומקה 70 מ'.
מימיה הועברו בתעלה בנויה אל בית המרחץ- הרחוב של הרובע הביזנטי (4) שהיה מיושב עוד בתקופה הרומית המאוחרת.
החיים התנהלו בבית וברחוב. המים היו מצרך יקר, נאספו במרזבים אל תעלות ובורות. (השתות הנטויות (5) – עדות לרעידת אדמה שהתרחשה כאן בשנת 630 ובגללה ניטשה עבדת. מימין אורווה לסוסים (6).יש טענה שהייתה כאן רעידת אדמה במאה ה7 לספירה ולא חורבן צבאי.
בעמק התחתון האזור צבוע ירוק בצמחיה עשירה-למרות שהשטח עשרות שנים לא מטופל השטח עדיין פורה ושופע צמחיה בזכות התשתית הנבטית.

חוות כרמי עובדת

הסיפור מתחיל ברצון של אריק שרון שהיה שר החקלאות בתחילת שנות ה 90 של המאה הקודמת ושמואל ריפמן שהיה ראש מועצת רמת הנגב.
שניהם היו מודעים לעובדה שקרקע רבה באזור אינה מיושבת ,מנגד הבדואים באזור לוקחים בלי לקבל חזקה על כל קרקע שמשתלטים עליה.
הם הבינו שכדי להגביל את ההשתלטות הבלתי מבוקרת של הבדואים על הקרקעות באזור חייבים להביא מתיישבים יהודים.
רעיון נהדר…
אבל מי ירצה לשבת ולהתיישב באמצע המדבר ללא תשתית ללא מרכז עירוני תומך ומסייע, הרעיון קרם עור וגידים על ידי .
הרעיון תורגם למעשה אחרי שודות קבלה אישרו 24 משפחות 6 חוות עדיין מחכות לאכלוס.
רב החוות לצידי הכבישים- לא רחוק כדי שהזמינות להגיע אליהם תהיה קלה.
הצורך הקיומי נבנה על חקלאות וכן החוות שיושבות על ערוצי מי תהום למרות המליחות של המים מצליחים לגדל כאן גידולים בהיקף מסחרי.
חוות כרמי עבדת מגדלת כרמים ומייצרת כ 5000 בקבוקי יין בשנה. כל העבודה בידי המשפחה בלבד.
כדי להוסיף אפשרות פרנסה נוספת החליטו החוות לתת שירותי תיור למטיילים באזור כולל הלנה.
החובה מול תנאי המכרז שכולן יעסקו בחקלאות אבל היום כבר מחצית מהחוות 12 במספר עוסקות בשירותי תיירות.
כרמי עבדת יושבת על חוה נבטו ביזנטית, בתנאי המכרז היה אסור לשנות את פני הנוף ומבנה השטח.
כך קורה שלמבקר בחווה יש את האפשרות לחוש את הטעם הצבע והריח של התקופה הנבטו ביזנטית.
אציין כי גם הבדואים שבאזור למדו ומחקים את שכניהם בחוות ומציעים אף הם אירוח נוסח בדואי-אירוח במאהל..
רצף המאהלים הנותנים שירותים אלו נקרא: שביל דרך האוהלים

בור חווארים

נמצא על כביש 40 2 קילומטר אחרי הכניסה למדרשת שדה בוקר, אנו נמצאים למרגלות רמת עבדת שמדרום- על גדתו הצפונית של נחל חווארים- הבור שאנו מביטים לתוכו הוא חלק ממערכת המים שהקיפה את העיר הנבטו ביזנטית עבדת.
הנבטים היו היחידים באזור שיכלו לחצות את המדבר בזכות שני מיומנויות, השימוש בגמל ומציאת המים במדבר.
בהור הזה מפגין –דוגמא אופיינית ליכולתם של הנבטים למצוא ,להסתיר,לאגור, מים בתנאי המדבר.
בור מים—לא באר מים….את הבור המרובע חצבו לעומק הסלע הגיר בהותירם עמוד במרכז לתמיכת התקרה.
בעבר כיסתה התקרה את כל הבור ורק פתח קטן הוביל אל גרם המדרגות שנועד לתחזוקתו.
קירות הבור מטויחים עד התקרה כדי לשמר מכסימום מים.מניעת חלחול.
הבור ניזון מסכר הטיה קטן ופשוט,הבנוי מאבני שדה על ערוץ משני של נחל חווארים היורד בסמוך.
בשעת גשם נאגר כל הנגר מאגן הניקוז של הערוץ בגבעות שמדרום ומזין את הבור,עד היום מלא הבור במים עד למעלה בעונות גשומות, שנה כזו הייתה בשנת 2008 הבור החשוף היה מלא עד הסוף ורק בנס מטיילים לא נפלו פנימה.
בור זה הינו עדות חיה לגודל מפעל המים הנבטי- הבור וגם הסכר ההטיה נסתרים מהדרך שעברה פה—היום עובר פה כביש.
רק מי שידע את סוד מיקום הבור יכול היה ליהנות מהם.

דרך הבשמים

הוכרזה אתר מורשת עולמית בוועדת מורשת עולמית של אונסקו בדרבן בדרום אפריקה ביום: 15/7/2005. ההכרזה כוללת את דרך הבשמים ממואה שבערבה ועד עבדת שבהר הנגב (כ- 65 ק"מ) ואת הערים העתיקות: עבדת, חלוצה,שבטה וממשית.
רוב הדרך המוכרזת נכללת בתוך שמורת טבע מצוק הצינים ועד ערי המדבר הן גנים לאומיים.
ראשיתה של דרך הבשמים בעומאן ובתימן ואורכה כ- 2400 ק"מ. היא עוברת בערב הסעודית ובירדן, בואכה הנגב ומסתיימת בנמל עזה.
הדרך שקקה חיים מהמאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה.
הערים הנבטיות ודרכי המסחר שלהן מהוות עדות משכנעת לחשיבות הכלכלית, החברתית והתרבותית של הבשמים, הלבונה והמור ושל התבלינים וסחורות למיניהם שהועברו מהמזרח הרחוק וחצי האי ערב, לעולם ההלניסטי והרומי.
השרידים הדוממים שנותרו מהערים, החאנים והמערכות החקלאיות המתוחכמות, הם דוגמה יוצאת דופן לסביבת המדבר מכניסת האורחים שפרחה במשך 700 שנה.
רמת הנגב-
האזור שבו התבצע הסיור, שטחו- כ 4 מליון דונם. עליו פזורים בסך הכול 20 ישובים ו 5000 תושבים וחלקם בחוות בודדים.
ישובים בולטים-אשלים, טללים, רתמים,רביבים, משאבי שדה, ניצנה.שדה בוקר.

רמת עובדת

הנגב המרכזי- מתחיל במפגש בין נחל צין לרמת עבדת.
רמת עבדת בעלת שטח כמעט מישורי ומתבלטת בגבעות שולחניות סימטריות המתרוממות לגובה של עשרות מטרים.
המעבר הטופוגרפי בין נחל צין לרמת עבדת מתבטא בסדרת מצוקים גבוהים העולים מן הנחל אל מישורי הרמה. –מצוקי צין, רשת של נחלים עמוקים בחלקם קניונים עמוקים מנקזים את מישור עבדת לעבר נחל צין.בחלק מהקניונים נחשפו מעיינות שכבה- עין עבדת, עין עקב, נחל חלה,

חלקה המערבי של רמת עבדת מנוקז לנחל ניצנה קו פרשת המים הארצי בין נחל ניצנה ונחל צין עובר על הר חמת באזור הקרוב למכתש רמון- הרמה בנויה סלע גיר בדרגת קושי בינונית.
זהו סלע משקע מתקופת האאוקן שנוצר בעת ההצפה האחרונה שפקדה את האזור, התרבות החומרית של הנבטים.
התרבות החומרית של הנבטים הגיעה לתור של פריחה רק במחצית הראשונה של המאה ה1 לפני הספירה ועד המחצית הראשונה של המאה ה1 לספירה, סדר גודל של 200 שנה,
בעת ההיא נבנו מרבית המקדשים המפוארים בחורן ובדרום הממלכה, בנגב, אומנות הקבורה הגיעה אז לשיאה.
הנבטים הינם עם מדברי ללא תרבות משלו, האוכלוסייה הנבטית היא לא נושבת, אין ערים, בממשית לדוגמא מופיע בית ובמרחק גדול ממנו עוד בית, אין רקמת יחסים מרחבית, תהליך העיור מאוחר מאד ושייך לתקופה הביזנטית.
אם כן מה היו מקורות ההשראה של הנבטים ? מזרחי, אשורי, פרסי, פרתי..
מצרי, שהיה עשוי להביא השפעות הלניסטיות-סורי –הלניסטי, שלושת ענפי היצירה החשובים של הנבטית בתחום התרבות החומרית היו המבנים,הקברים החצובים, לי החרס-קדרות.

התחום הבולט ביותר היה הארכיטקטורה, לא ברור איך עם נודד, שוכן אוהלים,הגיע להישגים כה מרשימים דווקא בתחום הבניה.
אומנות בנגב-
מצטיינת בהיעדר שיגרה, אין אפילו שני מונומנטים זהים זה לזה בפרטיהם או בעיטוריהם.
גם כלי החרס מצטיינים בתכונה דומה. לדעת נגב- היעדר מסורת ,היעדר מיומנות, צמיחה
מהירה מדי, צמיחה טבעית ללא שהות להתפתחות הדרגתית, המגע והחיכוך עם התרבות הרומית הלניסטית הסובבת, יצרה כנראה תמריץ להתהוותה של אומנות לאומית נבטית,ברוח המסורת הערבית הקדומה והתפישה הדתית המשתקפת באופן הצגת האלים הנבטים. הנבטים נהגו להציג את אליהם כמצבה אבל לא בית אל לא בנו משכן לאל, פסלי האלים שנמצאו הם ברוח האומנות היוונית –אבל זה קורה רק בעת תקופת ההתיישבות הקבע שלהם ,מעין תהליך של התייוונות.

קדרות בנגב- 

הנבטים הגיעו להישגים מרשימים בתחום זה.
הם יצרו קרמיקה מיוחדת במינה, כלי החרס הנבטים מצטיינים בדופנותיהם הדקיקות, אינו עולה על 2 ממ. צבע החרס חום בהיר-אדמדם, והכלים מצוירים בצבעים הקרובים לצבע החרס עצמו. העיטור הוא צמחי מסוגנן בשני סגנונות-
רשת דקיקה של קווים המשמשת רקע ועליה ציורים מסוגננים של כפות תמרים, עיטור בזרים וענפים.
לקדרות הנבטית יופי נדיר הנובע בעיקר מהחרס הדק והחזק והעיטור העדין המסוגנן,בית היוצר היחידי התגלה בעבדת,
קברים-
ממשית שוכנת על אחד הנתיבים החשובים של דרך הבשמים – בצומת דרכים ראשיות שחיברו את הערבה, ים המלח, פטרה ומפרץ אילת עם מישור החוף והר חברון.
בממשית התפצלה הדרך לערבה (דרך מעלה עקרבים ותמרה) ולים המלח (דרך מצד תמר ומעלה פרס).
בולטת אצלם ההשפעה הקלאסית, מערכת הקורות, האנטבלטורות, הארכיטרב, האפריז והגמלון. כולם שאולים מאדריכלות הקלאסית, הנבטים נטלו צורות עיטור אלו והשתמשו בהם באופן עצמאי לגמרי, הם נטלו לעצמם חופש פעולה מלא מבלי להתייחס לתפקידו המקורי.
מקורות ההשראה- אלכסנדרייה ההלניסטית, הסלווקים.
נגב מזהה ארבעה סגנונות- קבר קשת- המסתיים למעלה בקשת, קבר רומי- טיפוס של מקדש רומי, מסתיים למעלה בגמלון.
קבר האובליסקים וקבר הארמון- קרובים לטיפוס המקדש הרומי- קבר א-דיר וחזנת פרעון.
חזיתות הקברים המגולפות בסלע הן ימירות נבטיות מובהקות שההשפעה ההנליסטית רומית ניכרת בהם.
בקברים מטיפוס מקדש רומי נכרת השפעה מוחלטת על 34 מתוך 512.
גם כאן הייתה השפעה על קברי הנפש-חרוט שבראשו תפרחת הניצבת על גבי מסד מרובע או גלילי.
הקברים המרשימים בפטרה וחגרה בערב והמקדשים המפוארים באתרים אחרים מלמדים על הישגי האמנות הנבטית.
לכלי החרס הנבטים אין מקבילות בציורים המסוגננים ובעיטוריהם המופשטים. כל אלו שייכים לתקופת הנבטית התיכונה, היא תקופת הפריחה של סחר התבלינים והבשמים, בתקופה הנבטית המאוחרת –תקופת החקלאות צומצם מאד הביטוי האומנותי .
הקדרות המפוארת נעלמה ופינתה את מקומה לקדרות תכליתית פשוטה.

סיכום.
כוחם של הנבטים היה טמון לא ביצירה רוחנית וחומרית עצמאית, אלא ביכולתם הנדירה לקלוט יסודות תרבותיים מפותחים –מוכנים מתרבויות אחרות ,שונות, ולהעניק להם את המשמעות והצורה האופיינית להם.
הנבטים קלטו דברים מוגמרים,אחרי שאלו עברו תהליך התפתחות ארוך ומייגע אצל עמים אחרים, רק עם מדברי,ללא מסורת של יצירה רוחנית וחומרית עצמאית, ועם זאת חרוץ ושאפתן מאין כמוהו רק עם כזה יכול היה לקלוט ולסגל לעצמו ערכים תרבותיים כה רבים של עמים אחרים במהירות ביעילות באיכות וברמה מרשימה כשם שעשו הנבטים