מבוא ליהדות

 

יהדות

 

דת = חוק (מפרסית עתיקה). היהדות היא מערכת של כללי-התנהגות המחייבת את האדם כל רגע בחייו. הסיפורים נועדו להסביר את החוקים/מצוות. הנצרות היא אמונה וטקסי פולחן. באיסלם 5 עיקרים אך לא מצוות.

השפה העברית ע"פ היהדות, ניתן לקיים את המצוות רק בעברית (הברכות, קריאת התורה – בעברית). לעיתים לא כל היהודים דיברו עברית, ולכן נעשו תרגומים, אך מצווה לקרוא בתורה רק בעברית.

טריטוריה = חלק ניכר מן המצוות ניתנות לקיום אך ורק בארץ-ישראל.

חוקים ומצוות = קיימת חובה לקיום חוקי-התורה.

העשייה – בכך נבדלו היהודים מן העמים האחרים – בלבושם, בשפתם, במראם – ובכל העשייה היום-יומית.

המצוות נחלקות לשני סוגים:

1. מצוות שכליות = מצוות הנראות ונשמעות על פניהן כהגיוניות (דוגמת "לא תרצח").
2. מצוות שמעיות = מצוות שמקיימים אותן כי כך נצטוו  (לדוגמא: כשרות – הרמב"ם אמר כי : "האומר שמצוות כשרות הן מטעמי בריאות, הוא טיפש מטופש"). ככל שאדם מקיים יותר מצוות-שמעיות הוא מוגדר כיותר מאמין.

היהודים תרמו לעולם את אקסיומת המונותאיזם: (הנצרות והאיסלם גם אימצו את אקסיומת האמונה באלוהים).

העולם נברא על-ידי אל-יחיד, מופשט, אין-סופי במרחב ובזמן שברא את העולם ומנהל אותו מאז בריאתו.

מדרגה תאולוגית ראשונה – בריאה וגן עדן

"בצלם אלוהים ברא את האדם" – אלוהים לא ברא אלוהים אלא אדם. רק לאדם נתן מטרות ותכלית: להתנהג באופן מוסרי – להבחין בין טוב לרע. אין מדובר ב "מראה חיצוני", אלא ב- מע’ הערכים של האלוהים.

תפקיד האדם בגן עדן "לעבדו ולשומרו" – יש כאן האצלת סמכויות והעברת אחריות, אך גםחופש הבחירה ונשיאה בתוצאות על פי מעשים (לאו דוקא כלפי אלוהים למשל המבול אירע כי "הארץ מלאה חמס").

הצבת גבולות – כבר בגן-העדן אלוהים מציב בפני האדם תביעה התנהגותית – גבולות האסור והמותר. חציית גבולות יוצרת רע.

ספר בראשית עוסק בעקרונות המוסר, החינוך, צדק חברתי, מה נכון ומה לא. אין בו אף מצווה

 

מדרגה תאולוגית שניה: 7 מצוות בני נוח.

דור המבול תקופה שבה אנשים התנהגו בחוסר מוסריות. בני האדם הושמדו במבול וניצלו רק נוח ובניו המוסריים. שבע מצוות בני נוח –הדרישות מכל אדם בכל הדתות המונותיאיסטיות. המקיימן הוא חסיד אומות העולם. הנצרות קיבלה את 7 מצוות בני נח.

1. כבוד לכוח עליון –  האדם איננו "בעל הבית" ויש כוח עליון מעליו – לא הכל מותר ויש מערכת ערכית להתנהגות).
2. כבוד לחיי אדם –  איסור הריגה למעט יוצאי דופן – לדוגמא "הקם להרגך השכם להורגו" –חז"ל).
3. כבוד לתא המשפחתי – התא המשפחתי נועד להביא צאצאים אך גם לחינוך והעברת ערכים בין דורות.
4. כבוד לתוצרת עמלו של אדם –  אסור לגנוב, ומכאן נובעת "זכות הקניין".
5. כבוד לבע"ח –  מותר להרוג – למאור, בגד, מזון, פולחן. אסורה התעללות. אסור לאכול איבר חי. ביהדות: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, אסור צייד לשם השעשוע.
6. כבוד לבריאה כולה  – הבריאה (כולל עצים ואבנים) נועדה לשימושו של האדם, אך יש לשמור על כבוד הבריאה -אסור לכרות עצים אלא לטעת.
7. כבוד למערכת "חוק ומשפט" –  להקים מערכת נלוות שמקשרת ומפשרת בין אנשים (חוקים ודיינים)

(אין מצווה המתאימה ללא כחל וסרק בכל תנאי).

מושג הגאולה

ע"פ הנצרות       רק מי שמאמין בישוע ינצל – יש לנצר את העולם

ע"פ האסלאם     רק מי שמאמין באללה ובמוחמד ינצל – יש לאסלם את העולם

ע"פ היהדות       כל מי שמקיים את שבע מצוות בני נוח – הדת היהודית איננה מיסיונרית.

מדרגה תאולוגית שלישית – אברהם

אברהם הוא האדם הראשון ששומר על 7 מצוות בני נח והיה ה-אדם המושלם הראשון (ומכאן מכונה ה-"מוסלם הראשון"). הוא המונותיאיסט הראשון. ואז אלוהים אומר לאברהם : "ממך אני מצפה ליותר" !  וכך הפך אברהם ל- אדם הנבחר להתוות את הדרך לאנושות ("אור לגויים").

לאברהם שני בנים – יצחק – מוכן לשאת על גבו את כל המשימות, ישמעל פחות. ליצחק שני בנים – ורק יעקב ממשיך לשאת את עול החוקים והמצוות.  ליעקב 12 בנים – שכולם לקחו על גבם את עול החוקים והמצוות.

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַיהוָה, מְאֹד" (בראשית יג יג) המשא ומתן הסתיים בעשרה – אחד המקורות למניין לתפילה. עשרה זה ציבור, קהילה; פחות מ-10 זה אוסף של פרטים.

עקדת יצחק באה לספר לנו שהשמירה על הדת היא לא בכל מחיר. וגם לציווי האלוהי יש גבולות.

התגלות

התגלות פרטית – בכל הדתות אדם פרטי טוען שאלוהים התגלה לו אישית בחלום ו/או בחיים. הוא מספר על-כך לסובבים אותו ואם הם מאמינים לו הוא נעשה לדמות חשובה.

התגלות ציבורית – רק במעמד הר סיני  קבוצת אנשים גדולה חוותה את התגלות האל. ושם הוגדרה הזהות הלאומית של הקבוצה (קולקטיב) "אני אהיה לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם".

ה’ דורש מפרעה: "שלח את עמי ויעבדוני" –העם היהודי אמור היה להשתחרר כדי לעבוד את ה’. לכן הדיבר הראשון: "אנכי ה’ אלוהיך שהוצאתיך מארץ מצרים". לא מציין את בריאת העולם, היציאה ממצרים מתחילה מע’ ערכים חדשה.

"יציאת מצרים" נועדה להביא את העם ל"מעמד סיני" ולשאול אותו האם הוא מוכן לקחת על עצמו לייצג את הערכים והנורמות האלוהיות.  במעמד "הר סיני" התורה נקראת "תורת משה". התיאולוגיה רואה בחומש ספר אחד שהוכתב למשה ע"י אלוהים. תאור מות משה ב 8 הפסוקים האחרונים הוכתבו ע"י אלוהים למשה או שיהושוע בן נון כתבם.

מעמד הר-סיני  נחשב ע"פ המקרא וע"פ המסורת, לאירוע מכונן בדת היהודית. ע"פ המסורת – מתן תורה הוא האירוע בו קיבלו עליהם היהודים את התורה ואת קיום המצוות. מעמד סיני הוא מעין כריתת-ברית (בהסכמה) בין העם לאלוהים – ומכאן גם השם "לוחות הברית".

ב ו’   בסיון (חג השבועות, מעמד מתן תורה) קולות ברקים שופר, עשן ולפידים ונאמרו עשרת הדברות.

ב ז’  בסיון משה עולה בפעם הראשונה להר ל 40 יום

ב יז’ בתמוז יורד עם הלוחות רואה את העם רוקד סביב העגל ושובר אותם.

ב יח’ בתמוז עולה בפעם השניה להר ל 40 יום ומבקש סליחה על חטא העגל ויורד ב כט’ באב.

ב א’ באלול עולה בפעם שלישית להר ל 40 יום ויורד עם הלוחות ויורד ב י בתשרי – יום כיפור – כי ה’ סלח.

תרי"ג (613) מצוות  הוטלו על העם היהודי… כיום אדם איננו יכול לקיים יותר מ- 45 מהמצוות! משום שכ- 1/3 מהמצוות קשורות לבית-המקדש (הקרבת קורבנות, בגדי הכהן ועוד) ובאין בית-מקדש הן אינן ישימות.  1/3 נוסף של המצוות תלויות באופן ישיר ב-בית המקדש (עליות לרגל, ביכורים וכד’), ומספר רב נוסף של מצוות הן "מצוות סקטוריאליות" – היינו כאלה המיועדות לבעלי מקצועות ספציפיים (לכוהנים, ללוויים, למלך, לסוחרים וכד’). התורה אינה רשימה שבה "מסמניםV " על מצוות שקוימו. בניגוד לדתות האחרות שבהן הדרישות הן "דרישות אישיות", ביהדות –התורה ניתנה לקולקטיב (עם ישראל) ורק הקולקטיב יכול ל"החזיק" בה. "עם ישראל ערבים זה לזה".

שלש מצוות ביהדות הן יהרג ובל יעבור ומופיעות גם במצוות בני נח: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

לשון החוק ורוח החוק

ההלכה מורכבת ממצוות דאורייתא ומצוות דרבנן כשמצוות דאורייתא חשובות ממצות דרבנן.

מצוות דאורייתא (אורייתא=תורה) מצוות הכתובות מפורשות בתורה ע"פ התיאולוגיה התורה נמסרה ישירות מ-ה’ למשה והיא "חוקת היסוד של העם היהודי". ולפיכך יש משמעות לכל מילה, לסדר המילים וכד’– הם אינם ניתנים לשינוי ותקפים למשך כל ההיסטוריה של העם היהודי.

מצוות דרבנן (התורה שבעל-פה) הן הפירושים וההסברים ותוספות של חכמי ישראל.

את המצוות דרבנן נוהגים לחלק לשלוש קבוצות ע"פ חלוקה היסטורית-כרונולוגית :

* דברי הנביאים = ספרי הנביאים שבתנ"ך, בהם התגלות האלוהים היתה התגלות אישית-פרטית לנביא, והנביא     הביא את סיפור ההתגלות ומשמעותו לעם בכתובים. "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו) השבת מהתורה ולכן אסור עונג לא שמחלל שבת.

* דברי סופרים  = ספרי הכתובים שבתנ"ך, נכתבו על-ידי סופרים ומהווים בעצם אוסף כתבים מתקופות שונות, ומסגנונות שונים (פיוטים, דברי חכמה, היסטוריה) שנרשמו עד סוף ימי בית-שני.

* דברי חכמים   = כל הדברים (בעיקר פסיקות) נאמרו ונלמדו מיום חתימת התנ"ך (מאה 2) ועד היום – משנה, תלמוד, שולחן ערוך.

חלוקה אחרת של התושב"ע לארבעה רבדים:

1) הסבר-טכני לקיום המצווה:  המתייחס למצוות שהתורה אינה מפרטת כיצד בדיוק לקיימן. לדוגמא: "בסוכות תשבו שבעה ימים" – מהי סוכה תקנית? איך בונים אותה? "כבד את אביך ואת אמך" – איך לבצע את המצווה ?

2) תקנות עצמאיות – נושאים שאינם כתובים בתורה לדוגמא: חנוכה מאורע חשוב – אינו מופיע בתנך חכמי ישראל לקבוע את החג ואת כלליו. "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם" (בתנאי שלא עוברים על דאורייתא. לכן קודם מדליקים נירות חנוכה ואח"כ נרות שבת.

3) סייגים – (גדרות וגבולות) – ההיגיון של גדר הוא מניעת-תקלה וגובהה כגובהו של החשש מעבירת הגבול. לפעמים הסייג הפוך מהתקנה שלשמה נחקק – לדוגמא: איסור עוף עם חלב

4) מנהגים –  נורמות התנהגותיות שורשיות, מנהגים עממיים: כיפה (ירמולקה), מימונה, עליה לקברי-צדיקים, מדורות ל"ג בעומר,

ככל שעולים במעלה הרשימה וככל שיותר עתיק ß יותר מחייב! לדוגמא: חג החנוכה שתוקן על-ידי הסנהדרין, מחייב את כולם. אך תקנות רבנו גרשום שתוקנו בימי הביניים קיבלו רק חלק מן היהודים. ככל שיש מחלוקות בתקנה כלשהיא – כך סביר שמדובר בתקנה מאוחרת.

כתבי הקודש

שלבי התגבשות:   א. בע"פ

                        ב. בכתב – בין המאות ה 11 ל 5 לפנה"ס

                        ג. עריכה – במאות ה 5-4 לפנה"ס

                        ד. קנוניזציה – הסתיימה בשנת 120 לספירה – רבי עקיבא.

התנ"ך הינו קובץ של 24 ספרים ונחלק ל- 3 חטיבות ספרים :

תורה 5 ספרים = בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים

הטכסט לפחות מהמאה ה- 8 לפנה"ס – לשומרונים משתמשים בתורה זהה (למעט שמקום המשכן הוא בהר גריזים) לפחות משנת 722. מאחר וע"פ האמונה התורה נמסרה על ידי אלוהים למשה – אין שום דיון ו/או ויכוח על תוכנה.

נביאים 8 ספרים: 4 ראשונים: יהושוע, שופטים, שמואל, מלכים. 4 אחרונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי-עשר.

חלוקת הספרים הינה מאוחרת יותר.  ספר שמואל חולק על-ידי הנוצרים לשני ספרים (שמואל א’ עד מותו של שאול, ושמואל ב’ סיפור דוד). כך למשל לוקטו בחלוקה מאוחרת סיפוריהם של 12 נביאים לספר אחד (תרי-עשר)

כתובים – 11 ספרים = תהילים, משלי, איוב, 5 מגילות, דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים.

חטיבה זו היא המעניינת מכולם מבחינת האקלקטיות שלה – יש בה ספרים עתיקים (דוגמת "מגילת רות") לצד טכסטים "מאוחרים" יחסית (דוגמת עזרא ונחמיה).

חלוקת הפרקים בתנ"ך

התנ"ך היהודי חולק לפסוקים ופרשיות ע"פ הנושאים בהם עסק הטכסט. בעולם הנוצרי, קוראים בציבור בתנך ויש לנווט הקהל לנקודת הקריאה. על פי המסורת הנוצרית חלוקת הטכסט לפרקים ע"י בישוף אנגלי סטפן לנגטון (1165-1228) שיצר "מנגנון ניווט". מנגנון "חלוקת התנ"ך" אומץ ע"י יהודים בימי הבניים על מנת שרבנים יוכלו לענות לכמרים נוצריים בפולמוסים כמו כן מדפיסי התנך היו נוצריים והדפיסו לפי מסורת הפרקים.

עריכת התנ"ך – 

אנשי הכנסת הגדולה מוסד ההנהגה הלאומי של העם היהודי (מהמאה הראשונה לשלטון הפרסים = 500 לפנה"ס ועד בערך לשנת 330 לפנה"ס)  שפעלו לגיבוש זהות בלאום והדת היהודית, היו הראשונים שערכו את התנ"ך. אנשי הכנסת הגדולה קבעו נוסחים לברכות (כמו לדוגמא "תפילת שמונה-עשרה" – שכיום כוללת 19 ברכות, מאחר ובדור יבנה – לאחר חורבן הבית נוספה ברכה נוספת).

עריכת התנ"ך על-ידי אנשי הכנסת הגדולה נעשתה על-פי כמה כללי יסוד:

• לתנ"ך הוכנסו בעיקר טקסטים בעלי מסר חינוכי-תיאולוגי לדורות (לכן הוא רלוונטי לדורות).
• לתנ"ך הוכנסו טכסטים התואמים ל – אקסיומת המונותיאיזם.
• לתנ"ך לא הוכנסו טכסטים הנוגדים את אקסיומת המונותיאיזם.

במאה ה- 3 לפנה"ס הטכסט הערוך והסגור של התנ"ך תורגם ליוונית ("תרגום ה- 70").

תהליך הקנוניזציה 

במהלך השנים היו ויכוחים אם ספרי "כתובים" מסויימים ראויים להכלל בו:  למשל רצו להוציא מן התנ"ך את "מגילת אסתר",  "קהלת"… אך נמצאו הפרשנויות להשארתם. כאשר רצו להוציא את "שיר השירים" בטענה כי שיריו ארוטיים מידי… טען ר’ עקיבא  שהטכסט מבטא אלגוריה לאהבת עם ישראל את אלוהיו.

"ספר יהודית" הוצא מין התנך (לא ברור למה) בתהליך הקנוניזציה של ר’עקיבא למרות שמופיע בתרגום ה-70 ובמגילות קומראן: מספר שם על צבא המגיע לא"י ובדרך לכיבוש י-ם עוצר באחת הערים, ואלמנה בשם יהודית מקריבה עצמה למען עם-ישראל: מתקשטת ומבקשת להיפגש עם מפקד הצבא, משקה אותו ביין וכורתת את ראשו.

הנוצרים ראו ב-"ספר יהודית" אלמנטים נוצריים, וקשרו את הוצאתו מהקנוניזציה לנצרות והפכהו לחשוב.

ה ת ו ר ה   ש ב ע " פ

התושב"ע מתפתחת במהלך ימי בית שני. במאה ה- 2 לספירה מתחיל תהליך נוסף :

עד לחורבן בית-שני, לימוד התורה היה אליטיסטי ובבית מדרש מרכזי בצמידות לבימ"ק ובעלות כספית גבוהה. מסופר הן על ניתאי הארבלי והן על אליעזר בן-הורקינוס שעברו לירושלים על-מנת ללמוד. הילל הזקן שהקדיש מחצית מכספו למשפחתו ואילו את המחצית האחרת נתן לשומר בית-המדרש על-מנת שייתן לו להאזין לשיעורים.

העם היה מנותק מלימוד התורה ואנו למדים זאת מכך שבשנת 40 נשלח רבן יוחנן בן-זכאי ללמד תורה (ולהיות הרב הראשי) בגליל, 18 שנה ישב בערב (עראבה) ונשאל אך ורק שתי שאלות הלכתיות.

לאחר חורבן הבית ר’ יהושוע בן גמלא קבע תקנה ללימוד תורה חינם לכל ילד יהודי מגיל 5. התקנה חייבה הקמת בית-מדרש בכל כפר ותכנית לימודים קבועה ומובנית. נציג בכיר של הסנהדרין בכל כפר. מאחר ותלמידים למדו עם רבנים שונים, נוצר חשש ל"ריבויי תורות" ובמאה ה-2 לספירה ר’ יהודה הנשיא עשה מספר פעולות:

1). איסוף וסינון    "מחברות התלמידים" מהמקומות השונים.

2). מיון החומר     על פי נושאים (בתנ"ך למשל לא היה מיון ע"פ נושאים).

3). עריכת החומר ע"פ שתי קטגוריות: עריכה טכסטואלית (ע"מ ליצור שפה אחידה)… ועריכה תכנית –

המביאה תחת "קורת גג אחת" דבריהם של חכמים מתקופות שונות.

לאחר 17 שנות ליקוט ועריכה, חתם ר’ יהודה הנשיא את המשנה סביב 200 לספירה (נפטר ב 220 לספירה)

המשנה נכתבה בעברית, בגליל, ובכתב המרובע. החכם הקדום ביותר המצוטט במשנה הוא שמעון הצדיק שפעל בשנת 333 לפנה"ס, אך רוב הציטוטים הם של חכמים שפעלו במהלך המאה ה- 2 לספירה. עותק המשנה השלם העתיק ביותר שנמצא, הוא קובץ מהמאה ה- 6 לספירה שנמצא בגניזה הקהירית.

ר’ יהודה הנשיא ריכז את המשנה ב- 6 כרכים הנקראים ע"פ נושאי עיסוקיהם:

זרעים   –  כל הקשור לחקלאות ולמצוות הקשורות לארץ.

מועד    – שבתות וחגים.

נשים    –  משפחה.

נזקין    – דיני נזיקין.

קדשים – עבודת בית המקדש.

טהרות – דיני טומאה וטוהרה (בכללם בית-המקדש – למרות שלא עמד אז על תילו).

המשנה היא ריכוז דברי חכמים ואיננה ספר-הלכה, אם כי חלק ניכר מהדברים הן הלכות. כל אחד מהש"ס (ששת סדרי משנה) בנוי "מסכתות".

השם משנה משתי סיבות:

–        השינון והחזרה – שיטת הלימוד היעילה לידיעת המשנה.

–      משנה (בסיכול אותיות) = נשמה… (לכן גם לומדים משניות לעילוי נשמתו של נפטר).

המסורת מייחסת את הולדתו של ר’ יהודה הנשיא, ליום מותו של ר’ עקיבא ( 132-133 לספירה).

תוספתא – 40 שנה לאחר לחתימת המשנה, בשנת 240 לספירה, מצאו תלמידי ר יהודה הנשיא קבצים שכתב יהודה הנשיא ולא הכליל במשנה, והוציאו את התוספתא שערוכה גם ב-6 ספרים.

תנאים (תנא = שנה) – השם הכללי לכל החכמים כותבי ומצותתי המשנה

"ברייתא" דברים שנאמרו על-ידי התנאים ולא נכללו במשנה (כולל ה"תוספתא").

"משנה חיצונית".הוא הספר הכולל את ה"תוספתא" וברייתות אחרות.

בהמשך ה"משנה" עברה קנוניזציה והיא כלולה בספרי הקודש, בעוד שה"תוספתא" איננה כלולה ברשימת כתבי-הקודש של העם היהודי.

משנת 240 לערך, שוררת אנרכיה באימפריה הרומית וחלק מתלמידי  ר’ יהודה הנשיא עוברים לבבל וזוכים לאוטונומה בתמיכת הפריתים. נוצרו שני מרכזי לימוד –בבל וארץ ישראל.

התלמוד הירושלמי תלמודה של א"י (גמרא) – סביב שנת 400 בטבריה (בה ישבה הסנהדרין) ר’ אמי ו- ר’ אסי  קיבצו ופרוטוקול של דיוני חכמים על המשנה (שנערכו ב 200 השנים מאז נחתמה) וערכו אותם בפורמט זהה לשל ר’ יהודה הנשיא (6  ספרים). הגמרא הכתובה ארמית.

בשנת 500 לספירה לערך, רכזו ר’ רבינא ו– ר’ אשי בבבל את דיוני ופירושי החכמים הבבלים למשנה. וקוראים לו ה"תלמוד הבבלי". שהוא זהה באופן עריכתו לתלמוד הירושלמי . השוני בתכנים נובע מכך שיהדות א"י היתה חברה חקלאית שדנה בעיקר בנושאים חקלאיים וכאלה הקשורים במצוות הקשורות לארץ, והתלמוד הבבלי מרבה לעסוק בענייני מסחר ומשפחה – כיאה לחברה עירונית בעיקרה שחיה מחוץ לא"י.

ב 500 לספירה ספרי הקודש היודיים כוללים את: התנ"ך, המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והבבלי.

 

שפות החיים בארץ-ישראל                                                          שפות המשנה, תוספתא וגמרא

שפת הדיבור היומיומית = יוונית                                                     משנה ותוספתא- נכתבו בעברית

שפת הדיבור בין היהודים = ארמית                                                 תלמוד ירושלמי  – בארמית גלילית

שפת הלימוד היהודית  =  עברית                                                    תלמוד בבלי – בארמית בבלית

הזוגות – חכמים מהשנים 300 לפנה"ס עד 70 לספירה

תנאים – 70-200 לספירה –תקופת המשנה

"אמוראים" – (200- 500 לספירה) מלשון מורים – החכמים המצוטטים בגמרא

ה- סבוראים (500-700 לספירה) עסקו בהסבר וקנוניזציה של הגמרא אך לא כתבו דברים נוספים.

במאה ה- 7 (סוף התקופה הביזנטית) חלה דעיכה של יהדות א"י ובמקביל פריחה של יהדות בבל… מה שגרם כמעט להיעלמותו של ה"תלמוד הירושלמי"… מאז ועד היום נהוג להסתמך בדיוני הלכות וכספר לימוד – על ה"תלמוד הבבלי".  מהמאה ה- 16 חזרו ללמוד מעט גם ב"תלמוד הירושלמי".

"תקופת הגאונים" 700–1000 בכל דור היה עמד בפועל גאון בראש העם היהודי (מבבל – סורא, פומפודיתא, נהרדעה או מצרים) והיה משיב על שאלות מרחבי העולם. וכך צמחה ספרות השו"ת(שאלות ותשובות). התשובות אומנם נשענו על דברי חכמים אך היו ספיצפיות ונקודתיות ולעיתים סותרות גאון קודם. למשל בענין סידור התפילה:  קיימים שני "סידורים" ידועים ומקובלים: סדר עמרם גאון (850 בבל), ו- סדר סעדיה גאון (950 מצרים) או סדר הטקסט בתפילין. בסוף התקופה נטבחו יהודי בבל על ידי הסלגוקים החלו להיווצר מרכזי אשכנז וספרד.

תקופת הראשונים (1000-1500 לספירה)

בתקופה זו החלו רבים להעלות על כתב פרשנויות וכתבים שונים כמו רש"י הגדה של פסח וקבלה.

שלשה חכמים שכונו מאוחר יותר "הראשונים" העלו במקביל ובמקומות שונים בעולם ריכוז של המצוות ואיך צריך לקיימן  שהמשמעותי ביותר היה "משנה תורה של הרמבם שכונה היד החזקה בגלל 14 הפרקים שבו

הרי"ף – רבי יצחק אלפסי – חיי רוב ימיו בפס שבמרוקו.

הרמב"ם – רבי משה בן מימון. נולד בקורדובה בספרד, עלה לישראל ועבר למצרים. "משנה תורה" (= היד החזקה).

הרא"ש – רבנו אשר בן יחיאל –  מחכמי דרום צרפת.

ספריהם של השלושה הגיעו לפסיקות שונות זה מזה – היות והם בעצם ענו כל אחת לאוכלוסיה שחיה

בתנאים שונים ובחברה אחרת. לדוגמא: האם מותר להיכנס לבית-תפילתו של שכן? קיבלה תשובה שונה בסביבת מגורים מוסלמית (מותר כי אין בו "עבודה זרה") מאשר בסביבת מגורים נוצרית (אסור כי נעשית בו עבודה זרה).

משנת 1500 ועד היום האחרונים

ב 1545 ר’ יוסף קארו מסיים 32 שנים בהם בדק כל מצווה ומצווה בשלושת ספרי הראשונים ועימת עם התורה. ומוציא ספר "בית יוסף" (על בסיס ספר קודם של יעקב בן אשר "ארבע טורים"). הספר חולק ל4 טורים שכל אחד עוסק בנושא מסויים בחיי היהודי: 1. אורח חיים יומיומי, 2. יורה דעה – כשרות, שחיטה, טהרה לימוד. 3. אבן העזר-  אישות ומשפחה. 4. חושן ומשפט. מאחר וגם חיבור זה היה מסורבל מחבר יוסף קארו (גורש מספרד בגיל 4 ומגיע לצפת ב 1536) בצפת את קיצור שולחן ערוך.

בדיוק באותה התקופה כתב בקראקוב ר’ משה איסרליש (הרמ"א) ספר דומה, אך כשהגיע לידיו ספרו של קארו, הוא גנז את ספרו והוסיף הגהות בפונט שונה  וקטן להבדלים מול מנהגי אשכנז בשם "המפה". שולחן ערוך+המפה הם ספר הפסיקות האחרון של היהודים.

לאחר 200 שנה ב 1864 תמצת רבי שלמה גאנצפריד מהונגריה את "השולחן ערוך" ל"קיצור שולחן ערוך" שערוך בצורה פשוטה לפי סדר חיי אדם: השכמה, מנחה, מעריב, שבת, נישואין וכך הלאה

ספר הזוהר: מאוחר יותר ולא קנוני, מכיל פרד"ס (פשט, רמז, דרש,סוד) הרשב"י הוא אבי תורת הסוד. במאה ה-14 ריכז רבי משה דה לאון טקסטים שחלקם מהמאה ה-2 לספירה ועברו בע"פ וערך את הזוהר שעוסק בטוב הסופי

 

כתבי הקודש של העם היהודי הם:

תנ"ך, משנה, תוספתא, תלמוד (ירושלמי ובבלי), משנה תורה (רמב"ם), "שולחן ערוך" (קארו) + "מפה" (איסרליש) ובנוסף: הזוהר, סידור התפילה, ו- מחזור התפילות לראש-השנה ויום-הכיפורים.

לוח השנה

שנת שמש 365.242189 ימים ולכן מוסיפים בכל שנה שמתחלקת ב 4 – יום אחד, אך לא בשנות 100 אלא אם מתחלקות ל 400. הלוח השמשי קובע את עונות השנה. והתאים לחברות חקלאיות.

שנת ירח – הירח מקיף את כדוה"א ב 29 יום 12 שעות 44 דקות ו 3.33 שניות. 12 הקפות הן שנת לבנה ¾354 ימים. הלוח הירחי אומץ ע"י אוכלוסית ערב (נודדים במדבר).

עיבור השנה – ביהדות אימצו מנגנון סינכרון. בכל מחזור של 19 שנים מעברים 7 שנים בתנאי שפסח לא יצא לפני יום השוויון. שנות העיבור הן גו"ח אדז"ט (3,6,8,11,14,17,19).

ללוח השנה יש משמעות לקולקטיב ולכן היו צריכים להעיד על מולד הלבנה. הדלקת המשואות פסקה "משקלקלו הכותים – התקינו שיהיו שלוחין יוצאין" (משנה ראה"ש).יום טוב של גלויות – בחו"ל חוגגים יומיים חג כי יתכן ואיחרו בהודעה על תחילת חודש. עד 358 הוכרז בי-ם על אורך החודש ועל עיבור. ואז הלל השני העלה על כתב את "סוד העיבור כי היישוב התדלדל.

"ראש השנה" ע"פ דרבנן :

א’ ניסן       ראש השנה למלכים ולרגלים (פסח שבועות וסוכות)

א’ תשרי     ראש השנה לשנים שמיטין ויובלות (שנים=יום בריאת האדם, שמיטה כל 7 שנים ובשנת יובל בבית 1)

א’ אלול      ראש השנה למעשר בהמה. (מעשר ולד הבהמה העשירי של אותה שנה)

ט"ו בשבט   ראש השנה לאילנות (לפי בית שמאי א בשבט) היום ממנו סופרים לתרומות ומעשרות.

שמות החודשים

בעת העתיקה כל השנים החלו באביב גם בלוח השנה הלועזי (ספטמבר=7 אוקטובר=8 נוב’=9, דצמ’=10 פברואר הוא החודש האחרון ולכן נותר עם 28. יוליוס קיסר רצה חודש על שמו קיבל אחרי 4 החודשים שעל שם אלים ואחריו אוגוסטוס שרצה חודש באותו אורך כמו יוליוס קיסר.

בבית ראשון רק לארבעה חודשים עבריים היו שמות: ירח איתנים (תשרי), בול (מרחשוון), ניסן (אביב), אייר (זיו). שמות החודשים מבית שני ואילך הובאו מבבל. עיבור השנה בחודש האחרון –אדר אחריו ניסן החודש הראשון.

מבנה בית הכנסת

במזרח אימצו את צורת הישיבה העתיקה – ספסלים מסביב לבימה ובאשכנז מימי הבניים כמנהג כנסיות וקולנוע.

הפרדה בין נשים וגברים היתה קיימת כבר בתקופת המיקרא בטקסים. ונראה שבתקופת המשנה והתלמוד החלה להיווצר הפרדה גם בבי"כ שלא בטקסים.

מעגל החיים

ברית מילה –מצווה דאוריתא מצווה שמעית

פדיון הבן – מצווה דאוריתא לבכורים ראשונים לאימם. במידה ואחד ההורים לוי או כהן לא פודים. תמורת אי לקיחת הבכור למקדש משלמים ביום ה-30 כסף לכהן.

בר מצווה – בבר מצווה מקבל הילד על עצמו מרצון את עול המצוות. אין טקס מחייב. נהוג שבר המוה קורא את ההפטרה בשבת בציבור.

נישואין – חיבור קידושין, הגבר מקדש את זוגתו בחפץ ששוה יותר מפרוטה בנוכחות עדים.

ממזר – ילד שנולד לאישה נשואה מגבר אחר. יכול להתחתן עם ממזר או גר.

חלל – ילד שנולד לכהן וגרושה –  יכול להתחתן עם חלל או ממזר.

מוות לוויה וקבורה – מצוות דאורייתא – כבוד הנפטר הוא במרכז. ולכן נמתין אם הקרובים צריכים להגיע מרחוק.

היהדות בשלש מאות השנים האחרונות

במאה 17 התרבו משיחי שקר שנבעו מאי הגעת המשיח למרות ביצוע פעולת להבאתו לפי ספרות הקבלה.

מאבקי הלאומיות והבריחה מהמיסטיקה גורמים לפיזור קהילות במזרח אירופה. ב 1700-1760 הבעש"ט מייסד את תנועת החסידות שלפיה החיבור לה’ הוא דרך הרגש. קהילות וירטואליות, מוטיב מרכזי שמחה, כל אחד מקיים מה שיכול אבל עם כוונה. פעם בתקופה מגיע לאדמור להתייעצות. האדמו"ר הופך ראש קהילת החסידים: בריאות, שידוך. אחרי מותן ב 1760 תלמידו המגיד ממזריטש מבקש מתלמידיו להתפזר ולהקים עוד חצרות חסידים. תפקיד האדמו"ר עובר למי שקבע האדמו"ר ואם לא קבע מתחיל בלאגן. כיום כ 167 חסידויות שהפכו טריטוריאליות- המתנגדים לחסידות נקראים "מתנגדים" או ליטאים בראשם הגר"א הגאון מוילנא.

לבוש: מתנגדים ג’קטים קצרים ומגבעות וחסידים מעילים ארוכים חגורות שטריימל כובע פרווה ועוד מוזרויות. יוצאי מהכלל חסידי חבד שחובשים מגבעת. אלה גם אלה נקראים חרדים. מקום המדינה ילדים מזרחיים התקבלו רק לישיבות מתנגדים ולכן לבושים כמוהם.

במחצית השניה של המאה ה-18 תהליך השכלה,חילון, מודרנה ולאומיות במרכז אירופה מביאים יהודים לחפש שינוי ביהדות שיכול להשאירם אזרחים גרמניים ומקימים את תנועת הרפורמה – ביטול המצוות המעשיות – הדגש על מה כל אחד חושב ורוצה לעשות למשל: ביטול הכשרות, קריאה תרגום התפילה, ביטול כיוון תפילה. המרכז הרפורמי נקרא מקדש TAMPLE. באמצע המאה ה 19 רפורמים הרגישו שקצת הגזימו והקימו התנועה הקונסרבטיבית שמטרתה לשמר חלק מהיהדות באופן הומגני. תנועת הרפורמים התנגדה לציונות. ב 1963 בונים מקדש בממילא מול החומות שהופך לבית מדרש למניהגי קהילות רפורמיות. משנות ה-90 בלימודי רבנות רפורמית בעולם חייבים לבוא למרכז לשנה אחת מתוך 4. התנועה הרפורמית כוללת בתוכה גם יהודים שלא רשומים בשום תנועה. בארץ שינו את שמם לתנועה ליהדות מתקדמת.

הקונסרבטבים הצטרפו לציונות והחלו לעלות לאחר קום המדינה, במהלך שנות ה60 העבירו את הנהגה עולמית לכיכר פריז בי-ם: "מרכז עולמי ליהדות מסורתית". בארה"ב זו התנועה הגדולה ביותר.

אורתודוכסים (דרך הישר) – ישנם פיצולים הנובעים מ:המודרנה, מהציונות, ומהקמת המדינה: מסורתיים, מזרחיים, חילונים.

סמלים יהודיים לאורך הדורות

מנורה –סמלית לעץ החיים, לנר התמיד ולנוכחות אלוהית. "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שמות כה לא)

צדף – אומץ מהרומאים והיוונים והופיע כסמל למקום קדוש בחזיתות בית הכנסת.

אריות – שימש כסמל יהודה. מקורו בברכת יעקב.

מגן דוד – במסורת היה חרוט על מגינו של דוד.נמצא על חותם יהודי בצידון מהמאה ה-7 לפנה"ס.אך נראה כזיהוי יהודי רק מ 1354 בה העניק הקיסר קארל הרביעי להודי פראג את הזכות להרים דגל והם בחרו במגן דוד. לפי הקבלה משמעותה הבסיסית של צורת המגן דוד היא סוד שבע הספירות התחתונות – שש הכנפים מכוונות לספירות חסד (אהבה) גבורה (יראה) תפארת (רחמים) נצח (בטחון) הוד (תמימות) יסוד (אמת) והמשושה הפנימי מכוון לספירת המלכות (שפלות), שהיא "היכל הקדש באמצע".

וִימְפֶּל – בעיקר בדרום גרמניה – שימש כחיתול בברית מילה וככיסויי לספר התורה.

כסא אליהו – כסא הסנדק בברית. מכיון שאליהו קיטרג על שלא מקיימים מצוות הכסא הוא הזמנתו לחזות בקיומם

כתובה – הסכם ממון בין גבר לאשה בו מתחייב הגבר לשארה (אוכל) כסותה ועונתה. והוספו תנאים נוספים.

תיבת נישואין – הבעל קונה לאשתו תיבת תכשיטים ועליה תזכורת לקיום מצוות האישה: נרות, חלה ונידה.

השושבינות – לפי הלכה יש לתת באירוע לפחות כמה שנתנו לך אחרת אפשר לתבוע.

חופה – מעין בית שמכניס החתן את כלתו ו/או הכנסת 2 המשפחות יחד ל"בית אחד" ויצירת בית חדש בישראל.

נרות שבת – לפי המסורת מרחפים מלאכים מעל הנרות ולכן מליטים את פיננו. מסמלים את "זכור את יום השבת" (מצוות עשה בשבת) ו"שמור את יום השבת" (לט’ מלאכות אסורות בשבת)

הדס לבשמים – בהבדלה. לצורך שימוח הנפש בגלל שהיא עצובה שיצאה השבת.

מים אחרונים – נטילת ידיים בסוף הסעודה – מתקופת התלמוד.

חנוכיה – מושפעת מהמנורה,

ארון הקודש – בו מאוחסנים ספרי התורה ועטוף בפרוכת עליה ציורים יהודיים.

מזוזה –  מצווה דאורייתא "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". חייב להיות על קלף לפי אותם כללי כתיבה של ספר תורה, דיו מעפצים, באותיות מיוחדות. במזוזה מופיעות שתי פרשיות של תורת ישראל: "שמע ישראל" "והיה אם שמוע". המזוזה לזכר ליציאת מצריים והשתייכות לקולקטיב. את המזוזה קובעים בצד הימני של הפתח לכיוון החדר החשוב/המשמעותי יותר שאליו נכנסים (החדר שעושים בו דברים יותר משמעותיים). קובעים את המזוזה באלכסון, כאשר החלק העליון נוטה כלפי החדר שאליו נכנסים, בשליש העליון של הגובה.

קובעים מזוזה בפתח כל מקום שבו אוכלים ו/או ישנים. כל מקום שבו לא גרים לא צריך מזוזה, כגון מחסן, שרותים, מקלחת. בית כנסת לא צריך מזוזה. בבית כנסת שבו עורכים קידוש וטקסים – דרושה מזוזה.

מצוות ציצית/טלית קטן/טלית גדול – מצוות דאוריתא "לז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.  לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם." (במדבר טו לז-לט). בכל בגד עם ארבע פינות יש לשים גדילי ציצית. בתוך הציצית חוט אחד צריך להיות פתיל תכלת – כעין רקיע כעין שמים, צבע התכלת מבטא את נוכחות האלוהות בציצית. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם" – מי צריך לראות, האדם או האנשים מסביב? ישנם שני מנהגים: 1- בחוץ, שכל העולם מסביב יראה, 2- פרטי בינך לאלוהיך ולכן מכניסים את הציצית מתחת לבגד. מכיון שהיום לא מקובל להתעטף בבגד עם 4 פינות – יצרו את הטלית הקטן. מכיון שלא נעים לשאול אדם אם יש לו ציצית קטן, נוהגים להתעטף בציצית גדול. חייבים להתעטף בציצית: שליח ציבור, חתן, מניח תפילין. בברכת הכהנים אלוהים נמצא לידם ולכן כדי שלא נביט עוטפים אותם בציצית. ציצית = בגימטריה 600. 8 חוטים, 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות.

כיסוי ראש – לגברים: מצוות דאורייתא – ייראת (כבוד) שמים. כפיפות למשהו גדול ממך. בנצרות הסירו הכובע כשנכנסו לכנסיה לשם כבוד, אך הכומר עם כיפה (כיפה=ירמולכה= ירא מלכה = ירא שמים). בגמרא נראה שכיסוי ראש לגברים אינו חובה. הכיפה הומצאה לפני 200-300 שנה. לנשים– מצוות צניעות דאורייתא. רק לנשואות (לא רווקות, גרושות או אלמנות), מספיק כיסויי חלקי. לפני כ 200 שנה באחד ממחוזות גליציה דרש הפריץ זכות לילה ראשון והחלו לגלח את הראש מיד אחרי החופה. היום פלג קטן של נטורי קרטא עדיין מגלח ומי שחוששת ששערה יבצבץ.

תפילין – מצווה דאורייתא וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו ח). יש תפילין של יד ותפילין של ראש. הקופסאות ליד ולראש זהות. כל קופסה (חלולה) עשויה מעור של בהמה, תפורה בגידים, בתוכה קלף ועליו 4 פרשיות (אוסף פסוקים) מהתורה, המתחילות במילים ומבטאות את:

1. "שמע ישראל" – תורת ישראל (המצוות)
2. "והיה אם שמוע" – גם תורת ישראל
3. "קדש מכל בכור"… – עם ישראל
4. "והיה כי יביאך"… – ארץ ישראל

 

הרצועות המחוברות לכל קופסה הן מכשיר טכני לחיבור הקופסה ליד ולראש.תפילין של יד – מבטאות את העשייה, תפילין של ראש – את המחשבה. בבת שני הסתובבו עם תפילין כל היום. ההבדל בין תפילין של יד ושל ראש: תפילין של יד – כל 4 הפרשיות כתובים כטקסט רציף אחד על קלף אחד. בתפילין של ראש – רואים פסים, מחולק ל-4 תאים, כל פרשיה בקטע קלף נפרד בתוך תא נפרד. תפילין של ראש = מחשבות – יכולות להיות דעות רבות. תפילין של יד = עשייה – אחת. תפילין וספר תורה עשויים מעור של בהמה טהורה תפילין מניחים כל יום מימות החול. תפילין הן אות ברית, ושבת נחשבת לאות ברית, ולכן בשבתות וחגים  (חגים – דאורייתא, מועדים – דרבנן) לא מניחים תפילין.