סיורים מודרכים בעמק הירדן וסובב כנרת

ההתיישבות בגליל התחתון המזרחי התחילה בסוף המאה ה-19. בשנת 1899 הברון הירש רכש חבל ארץ גדול להתיישבות. השינוי היה שהפעם נושא ההתיישבות רוכז ע"י חברת יק"א שהביאה את המושבות לעצמאות כלכלית. מעבר מחקלאות של מטעים לחקלאות פלחה הצורכת ידיים עובדות כל השנה.
בין המתיישבים היו גם מעולי העלייה ה 2 שלא מצאו מקום ולא הסתדרו במושבות יהודה והשומרון ולכן פנו לגליל. המפגש ביניהם הביא לרעיון הקולקטיב הראשון.- בסג'רה בשנת 1906 ובשנת 1907 הוקם האירגון 'בר גיורא' שהתחיל בחצרו של בן צבי ביפו. האידיאל של העלייה השנייה לכבוש את העבודה ואת השמירה התגשם בגליל התחתון המזרחי. שינוי נוסף היה שיש צורך בהתישבות קבע ולכן הקומונה החדרתית הקימה את הישוב השיתופי הראשון דגנייה בשנת 1910. (מכאן עבר לגליל העליון, לעמק יזרעאל ולכל הארץ.)
דגנייה נחשבת לאם הקבוצות של 4 תצורות הישוב : הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הדתי, קיבוץ השומר הצעיר וחבר התנועות- בעשור הראשון הוקמו המושבות כפר תבור, יבניאל, מנחמייה, מצפה, כנרת , שמסון (שלא הצליחה).

סיור בביתנייא עילית –

בביתנייא ישב הגרעין של תנועת הנוער השומר הצעיר , שהכשיר את הנוער לקראת ההגשמה הציונית. התנועה הוקמה בשנת 1913 , כתוצאה מהשפעה גרמנית (התנועה נקראה 'וונדר פוגל' משמע- ציפור הדרור), שראתה כבר בילדים ובנוער יצורים שלמים שניתן לעצב אותם ולהגיע איתם למקום טוב יותר. יש להתייחס אליהם בכבוד, ולא רק למבוגרים כפי שהיה נהוג בעבר.
בשנת 1919-20 יצאה קבוצת מנהיגים מאירופה , הגיעה לארץ והקימה את גדוד העבודה. מתוך 80 מחברי הקבוצה , נבחרה קבוצה קטנה שהיה עליה לעבור תהליך חברתי של זיכוך הנפש וליצור חברה חדשה. הקבוצה ישבה בביתנייא – שהפכה לחווה נסיונית להכשרת פועלים. ביום עבדו בסלילת כבישים תחת המנדט הבריטי (כביש טבריה-צמח וכביש טבריה-טבחה). בערב דנו בכתביהם של ניטשה, קארל מרכס, זיגמונד פרוייד והגיעו לעמקי הנשמה וחיפוש אחר האדם החדש שישפיע על הכלל. הכלי העיקרי לכך היה הווידוי. יש המדמים את ביתנייא למנזר דתי, בו התענו בגוף ובנפש. ואומנם היו קשיים במיוחד בחשיפה הפרטית של החברים וכל קושי נתפס ככישלון, כפי שבאו לידי ביטוי במכתבי ההתאבדות של ארז פולק אשר שינה את שמו לנתן איכר. איכר , כי כולם רצו להיות איכרים נתן ע"ש גיבורו 'נתן החכם' שכתב ידידו משה מנדלסון. נקבר בבית הקברות של כנרת.
בשנת 1920 הקבוצה עזבה את ביתנייא והקימו את קיבוץ בית אלפא שהיה הראשון של השומר הצעיר.
כאשר עזבו ,הם יצרו קובץ של סיפורים שנקרא 'קהילתינו' ויהושע סובול כתב את היצירה 'ליל ה- 20' שהיו בני 20 וקרה בשנות ה- 20. ביתנייא הפכה לקן הארצי של תנועת השומר הצעיר ולהנצחת המקום נבנה אוהל העשוי בטון ועליו רשומים שמות 85 קיבוצי השומר הצעיר מתוך 300. משנת 1964 המקום משמש את חניכי השומר הצעיר לקיום טקסים.
תצפית-
מתפרש מולינו נוף חקלאי של עמק הירדן, התחום במערב הירדן והירמוך במזרח ועד נהריים.
בעבר הירמוך היווה את הגבול עם ממלכת ירדן ולכן הישובים ממזרח וממערב לירדן נחשבו בשטחה של פלשתינה.

סיור בחצר כנרת-

עם מותו של הרצל בשנת 1904, נוצר חלל בתנועה הציונית , וכאן התחיל השינוי והמעבר מציונות מדינית לציונות סינתטית. בנתיב המדיני – הצהרת בלפור, ובנתיב המעשי- התיישבות בא"י. רוב היהודים יצאו מאירופה ורוסיה ,לדרום אפריקה, לאוסטרלייה ובעיקר לארצות הברית.
בעלייה הראשונה – הוקמו 25 מושבות ביהודה, בשומרון ובגליל שיצרו את ה N ההתיישבותי, בנוסף גם יציאה מ 4 ערי הקודש. המושבה הייתה המשך של רעיון הכפר האירופאי, בין המתיישבים היה קשר חברתי, דתי, חינוך משותף אך לכל אחד הייתה עצמאות כלכלית. השינוי מבחינתם היה המעבר מיהודי עיירתי ליהודי חקלאי, בעלייה השנייה בשנת 1906, חלק מהצעירים שהגיעו חיפשו עבודה במושבות יהודה, אך נתקלו בסירוב ,נוצר משבר ולכן החליטו לחפש את מזלם במקום אחר ועברו להתיישב בגליל.

בשנת 1905 רוכש קלוורסקי אדמות משבט דלייקה, אך כיוון שלא התייעץ עם יק"א הוא ננזף ונאלץ למכור חלק מהקרקעות שקנה . רופין רוכש ממנו את הקרקעות ורוצה להקים במקום חוות הכשרה מטעם התנועה הציונית . ( זו הרכישה והעיסקה הראשונה של התנועה הציונית להקמת חווה להכשרת פועלים. צריך לזכור שחוות סג'רה הוקמה ע"י יק"א)). לשם כך רופין בוחר את ברמן עם 'קבוצת רומני' שנטעו הפועלים הערביים ביער חולדה. הקבוצה רואה בברמן דמות מתנשאת שגרה בבית ואילו הם גרים במבנים ארעיים בנוסף היה קצר בתקשורת ביניהם . בעקבות חילוקי הדיעות ביניהם , רופין מעביר אותם לחדרה שם שינו את שמם ל'קומונה החדרתית'. בחודש אוקטובר 1910 , הם נקראו להקים את דגניה שנקראה בעבר –אום-ג'וני.
בשנת 1908 הוקמה החצר ע"פ התיכנון של אלכסנדר ברוולד שהגיע לארץ לתכנון הטכניקום בחיפה. החווה שוקמה והייתה פעילה כבסיס של הנח"ל עד שנת 1975. כיום מתוחזקת ע"י החברה לשימור אתרים.
בעבר החצר נקראה דלייקה, ע"ש של שבט ערבי, וש"י עגנון הציע את השם כנרת שהתקבל מאוד. כנרת הייתה אחת מערי המבצר הצידיים = של הדייגים ומזוהה כיום בתל כינרות. גם ים גינוסר או ים הגליל מקבל את שמו – כנרת.
יש אומרים שהמשורר פיכמן כתב כאן את השיר "על שפת ים כנרת".
בשנת 1911 האגרונומית חנה מייזל ( שהתחתנה עם אליעזר שוחט), מקימה במקום את חוות הנערות, בהן הייתה רחל המשוררת, שביניהן נוצרו קשרים חמים , רחל נשלחה ללימודי אגרונומיה בצרפת, אך נאלצה להשאר שם בגלל המלחמה. משם עברה לטפל ביתומים ברוסיה. שם כנראה נדבקה במחלת השחפת , בשנת 1921 רחל נאלצה לעזוב את המושבה. נפטרה בשנת בת"א 1931 ונקברה בכנרת, במקום אותו אהבה מאוד.
חנה ואליעזר היו ממקימי נהלל, שם הוקם ביה"ס החקלאי לבנות שהפך גם לבנים. חנה נפטרה בשנת 1975. (בחצר באותו הזמן היו מיגוון קבוצות בהן היו כצנלסון, גורדון ועוד..)
תפקיד החלוצות היה במטבח, במשק חי, וכיוון שלא היו יצרניות ,משכורתן ניתנה להן מהפרשתה ממשכורות הפועלים.
מטרת החווה הייתה להכשיר נערות לעבודות החקלאיות כי, כאשר החלוצה לא עסקה בחריש או בעבודות חקלאיות הייתה הרגשתה מושפלת רוחנית.
מייזל ראתה אסון בכך שהגברים יצאו לעבודה ואילו הנשים נשארו בבית. במכתביה כתבה "עוול גדול עשו אבותינו בכך שמנעו מאיתנו את קנינינו הרוחניים…", גייסה כספים וביקשה מרופין 2חדרים כדי ללמד את החלוצות הראשונות שתבואנה. דגלה שהבנות תעבודנה במשק חי וגידול בע"ח, ירקניות = מגדלות ירקות, וכך היה. החלוצות זרעו והקימו גן ירק בסמוך לגבעת הכרך= בית הקברות של כנרת
בשנת 1920 הוקמה תנועת ההגנה ותנועת הפועלים שהתאחדה ויצרה את תנועת העבודה.
החדר היחידי שהיה בחצר הוא החאן אשר נבנה ע"י הבדואים משבט דלייקה ושימש את הולכי הרגל. חאנים אחרים שימשו לאיחסון סחורה, זרעים, כלים ועוד..
החווה הוקמה בצמוד לחאן כי החוקים העותומנים אסרו על בנייה חדשה אך אישרה שיפוץ או הרחבת מבנה קיים.
חדר האוכל-הופך להיות הסממן המובהק של ההתיי
שבות השיתופית. הארוחה המשותפת נוצרה מהצורך לחלוק את המזון עם אחרים ובכך לגוון את הארוחה.
הפועלים ראו את העבודה ואת הסעודה כקדושים. הארוחות היוו את מוקד חיי החברה , ללא מחיצה וללא מעמדות. רחל המשוררת כתבה בזכרונותיה " ככל שהארוחה הייתה דלה ,כך עליצותינו גברה".

ליד בית הקברות של כנרת היה תל בית ירח , שם נמצאו כלים קרמיים בעלי מירוק שחור. כיום כביש 90 חוצה את התל.

סיורים בגשר הישנה

מנחמייה—מלחמייה, נקראה ע"ש אביו של הרברט סמואל שנקרא מנחמיה.
הישוב עלה לקרקע בעמק הירדן ע"י יק"א, לפני כנרת ודגנייה.
ברחוב הראשונים הייתה משפחת צ'יזיק – הבת שרה נפלה בתל חי בשנת 1920, והבן אפריים נפל בחולדה . פה גם הייתה משפחתו של סמל משה רוזנפלד שנרצח ע"י כנופיתו של קאסם א- דין.

בתיאום מראש ,מונגש, מומלץ להגיע לגשר כי כאן ניתן לחוות מספר דברים : חיזיון אורקולי ודגם תחנת הכח של פנחס רוטנברג- הזקן מנהריים, סיפורי קרבות, סיפור הגשרים., ירידה לירדן ללא דרכון ותצפית טובה וקרובה לגשרים ולירדן. ניתן להזמין סדנת אפייה בתנור הלחם הישן של גשר.
היסטורית ההתיישבות בגשר-
בשנת 1920 נרכשו האדמות ע"י יק"א והובאו לכאן החלוצים שעבדו בסלילת הכביש
טבריה-צמח. בשנים 1920-23 ישבה כאן קבוצת הכיבוש שמטרתה הייתה קביעת עובדות בשטח שאם לא ,האדמות היו נלקחות לשלטון העותומני ע"פ 'חוק המכלול'.
בשנים 1924-1936 רוצים להתיישב במקום 'קבוצת האחדות', אך הם מועברים צפונה יותר לאשדות יעקב. רק בשנת 1939 במסגרת חומה ומגדל ,הוקם קיבוץ גשר ע"י ישראלים ועולים מגרמניה חברי הנוער העובד והלומד המתפרנסים ממדגה, חקלאות וממעבר הסחורות על הגשרים.
27/4/48 הקיבוץ הותקף ע"י הליגיון הירדני שהגיעו עד הגשרים. בלילה פינו את הילדים והנשים במסע רגלי שקט לקיבוץ אשדות יעקב ומשם בנסיעה לחיפה. הצבא הירדני הגיש אולטימטום לפינוי שנענה בשלילה והקרבות לא חודשו.
עם הכרזת המדינה 14/5/48 הגיע והתקיף את הקיבוץ הצבא העירקי עם 2 חטיבות . אנשי הקיבוץ שתפסו את תחנת המשטרה הבריטית –טיגרט , ברגע שהבריטים עזבו אותה הצליחו לעמוד כנגד הפלישה העירקית במשך 10 ימים ולבסוף הצבא העירקי מתייאש וממשיך לכיוון השומרון (שכם, טול כרם וג'נין). הישוב לא נכבש והוחזק ע"י החברים עד סוף מלחמת העצמאות. רק בשנת 1949 חזרו הילדים והמשפחות התאחדו. מהקרב נשאר הבונקר, חדר האוכל ובית הילדים ששוחזרו.
ירידה לטיילת הגשרים – ע"ש אסתר ארדיטי שהייתה מורת דרך ושירתה כחובשת , סייעה בחילוץ טייס שנלכד במטוסו.
רוב דרכו של הירדן הדרומי עוברת בתצורת ניסן (תצורת הלשון). תצורה זו עשוייה מחומר רך ופריך ובחורף כאשר הזרימה הייתה חזקה הירדן זרם בקו ישר ,אך בקיץ בזרימה איטית הירדן היה משנה את דרכו ע"י פיתולים רבים. בגלל הבזלת שנמצאת כאן, הירדן לא משנה את התוואי שלו וזה איפשר בניית גשרים.
ישנם 3 גשרים:
1. יסודות של גשר רומי, עליו נבנה גשר ממלוכי.
2. גשר עם 3 הקמרונות עליו עברה הרכבת החיג'אזית, וגם תחנת מכס עותומנית. 3. בין שניהם ישנו גשר בטון של הבריטים, עליו עבר הכביש בית שאן-צמח-סוריה.
בנוסף נמצא במקום חאן ממלוכי עם מנהרת סתרים שהובילה לירדן, החאן נבנה בסמוך לסעיף של דרך הדואר הממלוכית. (החאן שימש גם כבית מכס). במרכז החאן הייתה בריכת מים ששימשה לבהמות . מגדל שמירה . בסמוך ישנה תחנת אוטובוס בריטית .
טיפ- מומלץ להגיע ברגל מנווה אור לאורך קו מסילת הרכבת עד למבנה המשטרה הבריטית. בדרך יש נוף , צפרות ובריכות דגים.

פנחס רוטנברג

פנחס רוטנברג היה מהפכן רוסי שהגיע לארץ בשנת 1919. הוא למד הנדסת סכרים באיטליה. התחבר לציונות דרך מפגשו עם יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי וחבר איתם להקמת הגדודים העיבריים. חזונו היה להביא קידמה לארץ ע"י חיבורה לרשת חשמל. בחזונו ראה הקמת 9 תחנות הידרואלקטריות בין הכנרת לים המלח עם שיתוף פעולה ירדני.
הוא היה גאון וידע לנצל את זרמי הנחלים (זרימת הירמוך חזקה בחורף ואילו זרימת הירדן כל השנה). בסמוך לירמוך הקים סכר , יצר שקע טופוגרפי ובכך איפשר את נפילת המים מגובה של 27 מטר לירדן. בנוסף, כדי שיהיו מים כל השנה בשקע , היה צורך בהבאת מי הירדן בתעלת בטון בשיפוע אפס מעלות. התעלה איפשרה מעבר דו כיווני ע"פ הצורך, כלומר- בחורף הזרימה רבה מהירמוך ולכן המים ימשיכו לירדן ולים המלח, ואילו בקיץ מי הירדן יזרמו לירמוך . בנוסף בנה את סכר דגנייה לטובת תחנת החשמל. ( המוביל הארצי גם משתמש בטכניקה דומה).
בשנת 1927 קיבל זיכיון עבודה מהבריטים (גייס כספים מצ'רצ'יל ורוטשילד). הקים שכונה לפועלים עם בית ספר, קופת חולים,חדר אוכל ..וחשמל בבתים. גם ביתו של רוטנברג היה שם ושימש כמקום מפגש בין גולדה למלך עבדאללה .
בשנת 1931 היו גשמים חזקים ושיטפונות שסחפו חלקים מהתחנה. רק בשנת 1932 החלה התחנה לפעול ברצף עד לשנת 1948. גם ארמונו של עבדאללה קיבל חשמל מהתחנה. כאשר הצבא הירדני הגיע לתחנה , הם שבו את הפועלים שהיו בה. המשפחות פונו מבעוד מועד.
בעבר התחנה סיפקה כ 90% מתצרוכת החשמל בארץ, ובשנת 1948 סיפקה חשמל רק ליישובי עמק הירדן. רוטנברג הקים תחנות גם בת-א, בחיפה, בטבריה.
א'ום ג'וני – דגניה
בתקופת המשנה והתלמוד הישוב נקרא- כפר אגין, נמצא בין חמת טבריה לחמת גדר והוא מקור לשם הערבי א'ום ג'וני שנשתמר עד שנת 1910 . במקום היה כפר ערבי קטן של שבט הדלייקה שחרשו ועיבדו את אדמותיו של האפנדי. הפועלים נקראו חראתים. כאשר קלווורסקי רכש את האדמות הפועלים הערביים פונו .
בעקבות שביתת החלוצים בחצר כנרת (1909), נגד מדיניותו של ברמן, רופין מגיע
לבירור הנושא, הוא מפנה את הרומנים לחדרה ומשאיר את קבוצת 'אגודת החורש' שמבקשים לנהל ישוב ללא מנהלים . הם מתיישבים ומקימים את דגניה. לאחר עבודת הכיבוש הם מסרבים להשאר ומשם עוברים לכבוש את אדמות מרחבייה (פולה). ובמקומם מתישבת הקומונה החדרתית שרוצים שיתוף טוטאלי והם שהקימו את הקבוצה הראשונה – דגניה ע"ש 5 מיני הדגן בהם נתברכה ארץ ישראל.
מאפייני הקבוצה :
1. שיתוף מוחלט – אין רכוש פרטי, אין מנצל ואין מנוצל.
2. הקבוצה תמיד קטנה כחלופה למשפחה.
3. אסיפת חברים =אסיפת חברים עם אוטונומיה לכולם. אין תקנון- קבלת הכרעה רק ע"י שיכנוע והסכמה.
4. אין עבודה שכירה- עבודה עצמית.עיבוד האדמות בהתאם ליכולת. (לעיתים חלק מהאדמות עברו לדגניה ב' ולאחר מכן לגניגר)
5. משק אוטוקרי- המספק את צרכיהם כמו לחם, חלב ומוצריו.
6. השתייכו לפועל הצעיר ולכן דברו רק עברית והכרת ההוויה הארץ ישראלית.
7. בחלקם היו פציפיסטים- הנשק רק באין ברירה. (הקיבוץ המאוחד דוגל בתפיסה המיליטניסטית=חינוך לנשק)
בשנת 1919 הצטרף אליהם א.ד. גורדון ,בעקבות טביעתו של יוסף בוסל בכנרת גורדון נשאר כדי לעזור להם.
במרכז החצר יש מגדל מים. בנוסף יש בית בד ומפעל שוקולד – מומלץ.
בכניסה לקיבוץ נשאר הטנק הסורי עדות לגבורת אנשי דגניה שעמדו בגבורה מול הצבא הסורי.
לאחר שהקימו את דגנייה הקימו בסמוך אליו עוד ישוב וקראו לו דגניה ב'.
יש אתר הנצחה עם שמות כל הקיבוצים שהוקמו בסביבה.
טיפ- סיור רגלי בצבע ירוק, מבית זרע חציית הירדן לתל עובדייה-מקום בו התגלו שרידים של האדם הקדמון ביציאתו מאפריקה ומשם למנחמייה , כ 9 ק"מ.
משפחת דיין-  משה דיין נקרא ע"ש משה ברסקי שהלך להביא תרופה לאביו, אך נרצח בדרכו..

בית המוטור- ובית הקברות בכנרת
בשנת 1909 הגיעו לפה התימנים בראשות הרב דוד בן ישראל צאירי. הרב ביקש לצאת ולעזוב את המקום כי הוא אינו מתאים למגורי אדם, כי רבים נפטרו ממחלות. אך לאחר שהסתגלו , הצליחו התימנים בעבודתם, אך תושבי חצר כנרת תמיד קנאו בהם עד שלבסוף בשנת 1930 התימנים פונו נגד רצונם והועברו לרחובות.

הליכה לכיוון בית הקברות של כנרת,
ביצת כנרת הענקית שניסו לייבשה אך ללא הצלחה. כבר בשנת 1912 נטעו התימנים ונערות מהחווה את האקליפטוסים לייבוש הביצה . בעקבות המפגש ביניהם כתבה רחל המשוררת את שירה אחותי התאומה התימנייה.
היה גם ניסיון להפוך אותה לבריכות דגים אך כיום היא רק ביצה שלא ניתנת לייבוש בגלל היותה מחוברת הידרולוגית לכנרת. מפלס הביצה עולה בהתאם למפלס הכנרת. יציאה מהפארק ל'גן רחל' , המטע הראשון בשנת 1931 ,אליו הושב עץ התמר. נקרא ע"ש רחל המשוררת.
הבאת חוטרי התמר מעיראק ע"י 2 אנשי כנרת נעשתה בדרך חשאית ומסוכנת. התמרים נכחדו מא"י בתחילת התקופה העבאסית עקב רעידת אדמה שהביאה להזנחתם. בנוסף בתקופה הצלבנית היה ביקוש לקנה סוכר שהיה ענף מרכזי והתמר נשכח. (לתמר ולקנה הסוכר תנאי גידול דומים).

סיור בבית הקברות של כנרת-

בעבר הכנרת הייתה קרובה יותר, הגיעה סמוך לדקל הנזכר בשירה של רחל
'שם הרי גולן…..יש דקל שפל צמרת……'
רחל ביקשה להיקבר בבית הקברות של כנרת כי זה המקום שאותו מאוד אהבה. גם אחותה שושנה קבורה לידה. לא רחוק מרחל קבור נוח נפתולסקי שהיה מאהבה של רחל , הסתובב עם זהרי שכתב את מגדיר הצמחים. נוח נפטר ערירי ותרם את ביתו לקק"ל. ברל כצנלסון נקבר כאן בסמוך לאשתו שרה שמוקלר וכאשר נפטרה חי עם לאה מירון. שלושתם קבורים בסמוך אחד לשני. גם עצמותיהם של בורורכוב, הס וסירקין הועלו לכאן. בית קברות זה הפך לפנתאון הקיבוצים.
מפה הוצאו עצמותיהם של 3 שומרים יצחק אפריים טורנר,, ישראל גלעדי, וישראל רומרשטיין והועברו לכפר גלעדי. בנוסף נקברו פה ראשוני התימנים , תינוק בשם לוטוס בן יעקב (חשבו שגדלים פה צמחי הלוטוס), ומנחם מנדל שמואלביץ (ממש"י) שהלך להביא לחם לחבריו ונמצא מת.
המשוררת אלישבע ביחובסקי שנולדה נוצרייה ונפשה נקשרה בגורל היהודים, התחתנה עם ביחובסקי , הוציאה לאור את כתביו של ברנר כאשר בעלה נפטר חיה בדלות ובעוני בצריף בגבעתיים נשלחה ע"י חבריה לבית אבראה בטבריה וכאשר נפטרה קברו אותה בסמוך לרחל.
נעמי שמר 1930-2004, הקול הצעיר של הזמר העברי, מבכה את ההוויה הישראלית בשיריה לו יהי, היאחזות הנח"ל, ירושלים של זהב.

סיורים מודרכים וטיולים עם אפי נחמיאס בין דגניה לכנרת וסובב כנרת