טיולים סיורים וסיפורים על ארץ ישראל- הרצאות  לימודי ארץ בכל ועל כל חבלי ארץ ישראל.

 

פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן 0547728242

 

 

 

על החיילים הארצישראלים שקבורים בלוב.

ערב טוב לכולם! בלב בית העלמין הצבאי בהר הרצל, שוכנת אנדרטה מיוחדת במינה שנראית כמו בריכה קטנה עם מים רדודים, ומסגרת שחורה של שמות הנופלים מסביבה.

האנדרטה טומנת בחובה סיפור לא מוכר כל כך בהיסטוריה של עם ישראל. סיפורה של אוניית התובלה "אירינפורה" ושל 140 נופליה הארצישראלים- בתקופת מלחמת העולם השניה, התגייסו עשרות אלפי יהודים מארץ ישראל לצבא האימפריה הבריטית, במטרה להלחם כתף אל כתף אל מול האויב הנאצי ובעלות ברית, החיילים היהודיים, התגייסו ל"בריגדה" – חטיבה בתוך הצבא הבריטי שהורכבה מיהודים, ובמקביל גם ליחידות נוספות אחרות כמו יחידות תובלה, תחזוקה ועוד.

בשנת 1943, ב1.5 בתאריך העברי שלימים יקבע כיום הזיכרון לשואה, כ"ז ניסן,  עשתה האירינפורה – אוניית תובלה בריטית, את דרכה לכיוון מלטה יחד עם עוד עשרות אוניות תובלה כשהיעד הסופי הוא הגעה לסיציליה לתגבור הכוחות הלוחמים של בעלות הברית, מטוסים גרמנים שאיתרו את השיירה הפציצו אותה תוך שהם עוברים בגובה הספינות, וביניהן, במטרה למנוע מהן יכולת תגובה, והטביעו את האוניה על מאות מלחיה ובתוכם 140 מלחים ארצישראליים שיצאו לעזרת אחיהם באירופה.

שניים מהחיילים שהצליחו להגיע לחוף של לוב, נפטרו שם לאחר זמן קצר,ונקברו בבתי קברות בריטיים בבנגאזי ובטריפולי, עד היום. לפני יציאתם להפלגה, כתבו ככה"נ החיילים הנשואים גט על תנאי, שהתממש, ופטר את נשותיהם מעגינות.

ניצולי הטביעה, שהגיעו לחופי לוב, נשלחו על ידי הבריטים לחופשת מולדת של שבועיים בארץ, ולאחריהם מי שהיה מסוגל, חזר לשורות הצבא הבריטי, והשאר שוחררו…

https://chat.whatsapp.com/Fb1dJABul5kH2nohRKCrS5

 

לפינות קודמות: https://www.facebook.com/evyatartourguide/

 

אינסטגרם: https://www.instagram.com/eviatarlichtman_tourguide

*******************************************************************************************************************************

עשרה בטבת: אגון ריס, סיפורו של רופא אמיץ-אביתר ליכטמן מורה דרך

 

ערב טוב לכולם! והיום,  עשרה בטבת ותחילת המצור על ירושלים, אני רוצה לספר על דמות מופת פחות מוכרת, במצור המודרני על ירושלים במלחמת העצמאות, העיר העתיקה בתקופת מלחמת העצמאות ובמיוחד לאחר ההכרזה, הייתה במצב של מצור (על הרובע היהודי) בתוך מצור (על כלל ירושלים).

בזמן שברובע היו כ1700 אזרחים ועוד כמה עשרות מגינים פעילים, מצב הפצועים והמצב התברואתי בכלל היה גרוע ביותר.

כחודש לפני נפילת הרובע, החליט ד"ר אגון ריס, רופא, פעיל בהגנה, שאשתו הייתה אחות גם היא בהגנה, להתנדב להכנס באישור הבריטים לרובע המופגז, בידיעה שזו כנראה החלפת המשמרות האחרונה של אנשי הרפואה.

את אשתו, הוא איבד זמן קצר לאחר כניסתו כאשר הייתה בשליחות ההגנה ונהרגה מפגיעת פגז.  ד"ר ריס לא הפסיק בעבודתו, וטיפל בחולים יחד עם הצוות שלו, תחת אש בלתי פוסקת, בתנאים נוראיים.

בסופו של דבר כאשר נפל הרובע, ומגיניו נלקחו לשבי, התעקש ריס ללכת עם השבויים, למרות הפצרותיהם של אנשי הצלב האדום, שיעבור יחד עם המשוחררים לעיר החדשה (מערב ירושלים) ויציל עצמו מהשבי.  חשוב להזכיר שבאותו זמן כבר ידעו על הטבח שעברו מגיני כפר עציון בזמן הכניעה, ואני בטוח שזה הדהד באוויר.

ריס הלך יחד עם חלק מהאחיות לשבי מתוך מחויבות לפצועים, ובהמשך שוחרר משם. שנים אחר כך כשהוא נשאל על המעשה שלו, הוא השיב בצניעות שהוא עשה את הדבר המתבקש והברור, ולא שום מעשה גבורה…

====================================================================================

על נביא ורב שהלכו נגד הסביבה הקרובה, ומעיין קטן ומקסים.

 

כמעט שבת שלום לכולם והיום אנחנו עם מעיין קטן וחמוד בשפלת יהודה שמתמלא בימות החורף, ומשאיר עקבות ברוב ימי הקיץ, ברכת צאנן, העיר צאנן מוזכרת בספר מיכה בנבואתו הראשונה. מיכה המורשתי, היה מתושבי האיזור וגר בעיר מורשת גד / מרשה (שאותה הזכרנו מול בית גוברין. עיר אחרת שהוא מזכיר בסמוך אליה, היא בית לעפרה שהזכרנו בפינה על הישוב תלם, שנמצא כ-10 ק"מ מהמיקום). את השם צנאן זיהו עם שמו הערבי של המקום והישוב הקטן שהתקיים בסמוך, צנובר-סנבארה

סביב שנת 1870, סייר במקום הרב עקיבא יוסף שלזינגר (שעל שמו הישוב בני עי"ש), רב חרדי מהונגריה,  שהחליט בניגוד לרוב יהדות הונגריה האורתודוקסית, לעלות לארץ ישראל בכל מחיר, והתקבל בשמחה בירושלים ע"י ראשי הישוב הישן. הוא הסתובב במקום יחד עם רבה של חברון הרב מני, כדי לבדוק רכישת 4000 (!) דונם במטרה להקים במקום מושבה חקלאית. בסופו של דבר, הוא נודה והוחרם בעקבות זאת על ידי אנשי הישוב הישן, והתכנית נגוזה.

הבריכה והאיזור שופצו בשת"פ של קק"ל אנשי הישוב נחושה, ותלמידי כפר הנוער זוהרים. מסביב לבריכה שיחים רבים של נענע משובלת (מנטה) עם ריח עז. מסביב לבריכה הותקנו ספספלי ישיבה, ופינות מוצלות.

איך להגיע: waze: ברכת צנאן. לקחת בחשבון שלפעמים אחרי גשמים, נוצרת שלולית מים והרבה בוץ בדרך הגישה למעיין שיכולות לאתגר קצת פרייוטים. כ250 מ' לפני המעיין, לצד הדרך נמצאת באר שניתן לראות על אבני השפה שלה את סימני החבלים ששחקו אותם לאורך השנים…

******************************************************************************************************************************

על הבור של יוסף שגם הוא לא מצא את מקומו, ועל דרך האבות שעשתה רילוקיישן

 

שלום לכולם, והיום אנחנו עם אתר שקשור לפרשות השבוע האחרונות, לפחות בשם שלו, גם אם לא במיקום שלו: ג'וב יוסף שבגליל.

בסמוך לישוב עמיעד, ברמת כורזים, על הדרך העולה לכיוון צפת וקרית שמונה, שוכן אתר בשם ג'וב יוסף – שמשמעותו גוב יוסף-בור יוסף. ע"פ המסורת המוסלמית (לפחות בחלקם), זהו המקום אליו השליכו אחי יוסף את אחיהם הצעיר לבור, כאשר הגיע אליהם משכם לדותן.

אבל רק רגע. שכם? דותן? צפון השומרון? אז בואו רבותיי, אין צורך לבלבל מסורות עם עובדות, כמו שהצלבנים שהגיעו ושמעו שהמקום פה הוא בור יוסף, החליטו שפה זה דותן, והופ יש לנו שתי דותן ברחבי הארץ. במקום עצמו יש בור לא עמוק מידי, בעומק של שלושה מטרים ובקוטר של מטר, שמעליו נבנתה כיפה, ובסמוך אליו נקברו אנשים לאורך השנים.

כמה עשרות מטרים משם, נבנה חאן לעוברי דרכים, ששימש גם כמקום תפילה מוסלמי. בקומתו התחתונה, נחצב בור מרשים יותר בגודל של 8×8 מ' וכ2.5 מ' עומק. החאן נבנה כנראה בין התקופה הצלבנית לתקופה הממלוכית.

אבל עוד אנקדוטה קטנה על השם והמיקום. זוכרים שדיברנו על גשר בנות יעקב? אז ליד החאן יש שטח שנקרא "בית יעקב אבינו".  ועוד כמה אתרים בגליל על אותו רעיון. הצלבנים שהגיעו לארץ עם ספרי תנ"ך, והיו צריכים לזהות פה את מיקום הסיפורים, לא נדרשו לדיוק בעובדות ולכן העבירו את כל דרך האבות צפונה…ואנחנו? אנחנו קיבלנו עוד כמה אתרים מעניינים על הדרך..

*********************************************************************************************************************************

מנהרת זמן בת 120 שנה, בלי לעבור את הגבול.

 

ערב טוב לכולם! והיום אנחנו נכנסים למנהרת זמן שתיקח אותנו 120 שנה אחורה- בסמוך לקיבוץ מיצר בדרום רמה"ג מעבר לגדר המערכת וממש סמוך לנחל הירמוך, עומדת על תילה מנהרה באורך של 250 מטר, שהייתה סעיף של הרכבת החיגאזית.

מדובר בפרויקט גרנדיוזי שהוקם בתחילת המאה ה20, ע"י הסולטאן העותמאני עבדול חמיד השני. תוכננו 1700 ק"מ של מסילות, מסוריה לסעודיה במטרה לתת מענה לעולי הרגל המוסלמים למכה. הסעיף הארץ ישראלי שאת שרידיו רואים פה, הגיע מחיפה דרך עמק יזרעאל ועד לדרעא שבסוריה.

תוך 8 שנים סיימו את בניית המסילות למעט כמה מאות ק"מ אחרונים ולכן הוא לא הגיע עד מכה. לטובת הבניה גויסו 9500 חיילים עותמאנים, שאת שרידי המחנה שלהם ניתן לראות בסמוך למנהרה.

הרכבת שנסעה על קיטור (בקיצור: מים על גחלים לוחשות, יוצרים אנרגיה) נדרשה לעצור כל 25 קמ בתחנה לטובת מילוי מים. למרגלותינו ניתן לראות את נחל הירמוך, שאפשר להגיע עד מימיו (בלי להכנס) שבמים שזרמו בו השתמשו למטרה זו.

לאורך המנהרה ניתן לראות את העמודים עליהם נשענו קווי הטלגרף (הטלפון בגרסתו הראשונית) שעברו לצד מסילות הרכבת. כיום הרכבת כבר לא נוסעת במנהרה כמובן, אבל מי שאימץ אותה בחום היא קבוצה גדולה של עטלפים.

רכבת העמק פעלה לפרקים במקטעיה השונים באיזור, עד שנת 1946, אז במסגרת פעילות של תנועת המרי העברי, פוצצו הגשרים עליה היא נסעה- מרחק קצר מהמקום, נמצא הגבול עם סוריה, והחיבור לנחל הרוקד, שזורם לתוך הירמוך. בסמוך לירמוך ניתן לראות מתקני שאיבה ישנים של חברת מקורות. בתוך המים ניתן לראות צינורות שאיבה שמשמשים את החקלאים הירדנים בשטחים הצמודים לירמוך.

********************************************************************************************************************************

מכרות גופרית,בורות ביזאנטיים והרבה חלוצים בקיבוץ בארי.

 

 

בשנים האחרונות האיזור זוכה לזינוק בתיירות, לאור מרבדי הכלניות המרשימים שנפרסים בו בעונה, וכולנו תפילה שהשריפות שכילו רבים מהשטחים המיוערים והזרועים באיזור, לא יפגעו גם בהן, אבל רציתי לספר לכם, שבמקום יש עוד הרבה מסלולים שלפעמים קצת נדחקים לשוליים, ושווים ביקור.

קיבוץ בארי, הוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב, שהוקמו במוצאי יום כיפורים בשנת תש"ו 1946, כשהתאריך נבחר כתאריך שבו הכוחות הבריטיים יהיו פחות דרוכים לפעילות יהודית מכיוון שזה מיד לאחר הצום. הרעיון היה לקבוע עובדות בשטח, ולהשאיר את הנגב יהודי. הקיבוץ נקרא בתחילה נח'אביר, כמו השם הערבי של האיזור שמשמעותו ביתרונות / סדקים (בשטח אלפי דונם של בתרונות לס), כאשר נפטר ברל כצנלסון, אימצו תושבי הקיבוץ, שכבר זז כמה ק"מ ממקום הקמתו, את שמו הספרותי "בארי".

השביל מתחיל כ500 מטר לפני הכניסה לקיבוץ, באנדרטה לזכר חללי צה"ל שנקברו במקום במהלך מלחמות ישראל, ונפלו בחזית הדרום. בנסיבות מסוימות, היה צורך לקבור אותם בצורה זריזה, ורק בהמשך הועברו לקברי הקבע שלהם ברחבי הארץ.

השביל ממשיך בין מתקני מים רבים מתקופות שונות. האיזור אינו משופע בגשמים רבים, ובמקביל בפרקי הגשם שיורדים, המים נאגרים בתהום בגובה רב יחסית (יותר קרוב לפני האדמה), ולכן היה צורך להקים גם בורות מים רבים לאיסוף הגשמים, וגם בארות לשאיבה של המים- לכן ניתן למצוא באר אנטיליה עותמאנית שהבריטים חידשו, בור מים ביזנטי, שנחפר לתוך הקרקע ודופן באבן לאור החשש מקרקע הלס המתפוררת, שאכן התפוררה והשאירה לנו את כל הבור חשוף (מעל מפלס האדמה של היום) בצורה מיוחדת. בשטח עוד מתקנים רבים ששווים ביקור.

כקילומטר משם, נמצאים מכרות גופרית שהקימה ממשלת המנדט, והיו פעילים מאוד עד שמוצו כלכלית. ניתן עד היום להבחין בצבע הצהוב של הגופרית בשטח. בסמוך אליהם מחסני תחמושת של הצבא הבריטי, ועוד הרבה נקודות עניין שנשמור לפעם אחרת…

****************************************************************************************************************************

על מבצר הכישלון הצלבני, שיושב על הסורי וגם על האפריקאי-מיצד עתרת.

 

ערב טוב לכולם! פעמים רבות אנחנו שומעים על המושג "השבר הסורי אפריקאי", ונתקלים בתופעות גיאולוגיות וגיאו-פוליטיות, שנוצרו בעקבות השבר הזה. אבל לא רבים המקומות בארץ, שבהם אפשר לראות אותו בצורה כל כך מוחשית, ובגובה העיניים, כמו במקום הקטן, אך הלא מוכר, "מיצד עתרת".

מדובר במבנה צלבני, שנמצא כקילומטר דרומית לגשר בנות יעקב, על נהר הירדן, בסמוך לישוב גדות ובסמוך למושבה ההסטורית משמר הירדן עליה דיברנו בעבר. הוא הוקם כדי לחזק את הגבול ואת המעבר הראשי על הירדן "מעבר יעקב" כפי שקונה באותו זמן (תכף נגיע לזה), במסגרת שלטונה של "ממלכת ירושלים הצבלנית" שאמנם נקראה על שם העיר, אבל שלטה ברחבי הארץ.

מי שפחות התחבר לרעיון היה צלאח א-דין, שבהתחלה ניסה לשחד את הצלבנים בכסף כדי שלא יבנו את מה שהוא ראה כאיום (בתקופה בה היה לצלבנים ולאיובים – מוסלמים בראשות צלאח א-דין האיובי, חוזה סטטוס קוו). בהמשך כשזה לא עבד, הוא איים שיחריב את המקום. אמר ועשה. צלאח א-דין הגיע עם כח גדול של לוחמים, שחפרו מנהרות תחת המבצר, וייצבו אותן עם קורות עץ. לאחר גמר המלאכה, שרפו את קורות העץ, והמבצר שהיה עוד בתהליך בנייתו קרס, ואיתו גם צלבניו.

בשרידי חומת המבצר, ניתן לראות בצורה ברורה את השפעת רעידות האדמה שפקדו את המקום שיושב בלב השבר הסורי-אפריקאי, וחילקו את החומה לשני חלקים, כשכל חלק מתרחק מהשני עם השנים.

השם עתרת, הוא סוג של עברות של "קאצר אל עת'רה" – מערבית, מבצר הכשלון. השם של המעבר על הירדן, וקישורו ליעקב אבינו, הוא סיפור מעניין בפני עצמו, שמופיע לא מעט פעמים בצפון הארץ, אבל לסיפור הזה מגיעה כבר פינה מיוחדת…

********************************************************************************************************************************

 

על סרקופג שהפך לשוקת, ועל אל שמש יווני שהפך לשייח מוסלמי-תל קדש.

 

שלום לכולם! והיום אנחנו עם אתר לביקור קצר באצבע הגליל, תל קדש. האתר אומנם קצת מוזנח, אבל הממצאים המרשימים מחייבים עצירה במקום, לשבט נפתלי, היו שתי ערים בשם קדש. כאשר האחת נקראת "קדש נפתלי" והשניה נקראת "קדש בגליל בהר נפתלי". תל קדש מזוהה עם העיר קדש שבהר נפתלי, ששימשה גם כעיר מקלט.  תגלת פלאסר מלך אשור, היה זה שסתם את הגולל על ההתיישבות היהודית באיזור, לאחר שהגלה את שבט נפתלי לאשור.

בהמשך היה במקום ישוב של נכרים, כנראה יטורים שהיו עם קטן ששכן בצפון, שבשלב מסוים מלכי בית חשמונאי חייבו אותו, כמו את האדומים עליהם סיפרנו בתל מרשה (בית גוברין) להתגייר או לברוח. תושבי המקום הנכריםם השאירו אחריהם ממצאים רבים. בשטח ניתן לראות שרידים מרשימים של מקדש פגאני שהתנסה לגובה רב, ועדיין ניתן להבחין בעיטורים הרבים שלו, ובגומחות קטנות מהן היה יוצא דם הקורבנות החוצה.

הממצא המרשים ביותר בעיניי הוא כמות מאוד גדולה של סרקופגים (ארונות קבורה) מעוטרים שזרוקים בשטח, ושימשו בהמשך כשקתות מים לצאן של רועי האיזור. המילה סרקופג – משמעותה "אוכל בשר" כי בשונה משיטות קבורה אחרות, בהן היו מספר שלבים בתהליך הקבורה, החידוש בסרקופג היה שהמת נקבר שם לטווח ארוך, ולכן בהמשך נשארו שם רק עצמות ללא בשר.

הערבים נתנו למקום סמוך את השם "שייח האליס" שיתכן ומשמר את השם "הליוס" – אל השמש במיתולוגיה היוונית, שהמקדש במקום כוון כנראה אליו בגרסה מקומית שלו (בעל שמין)

בסמוך, למקום נמצאות גם תעלות קשר ושרידי מוצב ממלחמת השחרור. לא רחוק משם התחולל  באותה מלחמה אחד הקרבות המשמעותיים ביותר, במצודת כח (נבי יושע) עליו נספר בפינה אחרת, ונופליו נקברו בקבר אחים באיזור.

******************************************************************************************************************************

על העליה הראשונה האמיתית לארץ ישראל בארמון היהודים.

 

ערב טוב לכולם! והיום אנחנו עם אתר מוכר יחסית, קאסר אל יהוד, אבל הסיפור היהודי שלו לרוב נדחק לשוליים, והיום נביא אותו

על פי המסופר בספר יהושע, בי' בניסן, ארבעה ימים לפני חג הפסח, חצו בני ישראל שהיו בגדתו המזרחית של הירדן בסוף המסע הארוך במדבר, את הנהר, אל גדתו המערבית, מול העיר יריחו. חציה זו לא הייתה הראשונה במסגרת הכניסה לארץ, ומי שהספיק לחצות לפניהם, היו המרגלים ששלח יהושע ליריחו- הנס מתואר כנס גדול, מכיוון שבני ישראל, לא עברו במעברות הירדן (איזורים לאורך הירדן שהמים בהם רדודים יחסית לאורך השנה ושימשו למעבר בטוח יחסית), אלא עברו בזמן שהירדן מלא והמים עולים על גדותיו. אז נעצרה זרימת המים צפונית למקום בו בני ישראל עברו, והמים שכבר היו במקום החציה זרמו לכיוון ים המלח, עד שהמקום נותר יבש, והעם חצה את הירדן, ונכנס בפעם הראשונה, כעם, לארץ ישראל.

מאורע נוסף שמוזכר בספר מלכים, וככל הנראה התרחש באיזור, הוא עליית אליהו הנביא בסערה השמימה. ע"פ המסופר, אליהו ואלישע יצאו מהגלגל שנמצא לא רחוק מפה (והיה המקום הראשון שבו חגגו בני ישראל את פסח בארץ), הם מגיעים משם ליריחו, ומשם אל הירדן. גם במקרה הזה הירדן נהפך לחרבה והשניים חוצים אותו לגדה המזרחית.

פעם נוספת שהירדן חרב (התייבש) הייתה ב1927, עת פקדה את הארץ רעידת אדמה חזקה, קרסה חלק מגדתו המערבית של הירדן, והוא יבש במשך כ20 שעות עד שהתחתר מחדש.

לאחר מלחמת ששת הימים, הקימה ישראל גדר מערכת מערבית לאתר, והוא הפך לאיזור אסור לכניסה. רק בשנות ה-80 בעקבות פניה של כנסיות נוצריות, חזר האתר לפעולה במתכונת מצומצמת. לפני כ7 שנים נפתח האתר לביקור בצורה מסודרת.

***************************************************************************************************************************

על עיגולים מסתוריים ויין מתוק. מה מסתתר בכפר חובלתא?

 

ערב טוב, והיום אנחנו בפינה בגבול בנימין והשומרון כמחווה לתושבי האיזור, באתר האריכאולי חובלתא, הישוב נווה צוף נמצא בחבל גופנא שהיה מקום מרכזי בתקופה החשמונאית, ונודע בין השאר בזכות יצור שמן הזית והיין שבו, שחלק מהם נלקח לעבודת בית המקדש- בלב הישוב נתגלה אתר מרשים שנחפר במסגרת חפירות הצלה לקראת הקמת שכונה חדשה.

האתר היה מיושב החל מבית שני (ויתכן בתקופה החשמונאית) ולא התאים לגידולים חקלאיים מכיוון שהוא מורכב בעיקר מסלע גיר, ללא אדמה כמעט. אבל את החסרון הזה ניצלו תושבי האתר והפכו אותו ליתרון.

הגיר הוא סלע נח יחסית לחציבה ובאתר נמצאו שרידי מבנים, מערות קבורה, כבשנים לתעשיית הזכוכית ועוד.. הממצא המעניין ביותר, הוא לא פחות מ16 עיגולים משופעים, בקוטר של כ-2 מטר, ובעומק של כ10 סמ (רדוד יחסית ביחס למתקנים חקלאיים אחרים שמוכרים לנו). בסמוך לכל אחד מהעיגולים, נמצא בור לאיסוף, מה שהגדיל את החידה, מכיוון שלא מוכרות גתות כאלו.

אחת הסברות, שהעלו חוקרי האתר, היא שבמשטחים הללו הכינו יין מיוחד בשם הליסטון,  שהגמרא דנה האם הוא כשר לניסוך בבית המקדש, מכיוון שהוא מתוק, ובבית המקדש יש שאיפה ליין טבעי ככל הניתן. לגבי ההליסטון נפסק בדיעבד שהוא כשר, כי לא התווסף לו חומר מיוחד כמו דבש שהיה נפוץ ביינות מתוקים, אז איך המתיקו את היין? ככל הנראה הענבים היו מונחים במשטחים הללו למשך כמה ימים בשונה מיין רגיל בו הענבים נסחטים מידית.  הענבים הונחו במספר שכבות מועט אל מול השמש, ובתהליך הזה, זרם תירוש אל עבר בורות האיגום הקטנים,ולאחר כמה ימים היו סוחטים את הענבים, והתוצר היה יין ההליסטון, שנתן לאתר את שמו השני "גבעת ההליסטון".

★*******★★**********★******

 

סיורים

פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן

*ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה וקראה: אבא!*

שלום לכולם! והיום בפינה סיפור של ילדה קטנה בראשון לציון, שהוא גם סיפורה של תקופה, וסיפורו של יהודי שנתקע בחו"ל לא בגלל קורונה והמאמצים לחילוצו.

בימי מלחמת העולם הראשונה, סבלה ארץ ישראל רבות. שילוב מקביל של שלטון עותמאני מושחת שלא שבע בצע, מלחמת עולם נגד אותו השלטון ששלט גם בארץ ישראל, גיוס יהודים רבים לצבא, גירוש יהודים, מחלות רעב ועוד.

באותה שנה, 1915, שיטוט של יהודים ממקום למקום (למעט הוראות הגליה מהממשל) היה בעייתי מאוד ודרש אישורים מיוחדים. גבולות הארץ נחסמו גם הם בפני אלו שיצאו ממנה לפני כן ורצו לחזור.

וכך מצא עצמו שמעון בן זאב, אחד ממשווקי יינות "כרמל מזרחי" המפורסמים תקוע במצרים ללא אפשרות חזרה לארץ.

ג'מאל פאשה מושל איזור סוריה, שארץ ישראל הייתה תחת ידיו, עשה באותה העת ביקור במושבה ראשון לציון, שהתקשטה חג לכבוד העריץ, וילדי המושבה עמדו שורות שורות לקבל ולשיר לפניו שירים עבריים.

ילדה אחת זהובת תלתלים בת כ5 צדה את עיני הג'מאל שליטף אותה ושאל לשמה; חגית בן זאב.

אמה של הילדה ניצלה את תשומת הלב המיוחדת, וכשהתיישבה הפמליה לארוחה בבית הפקידות, נשלחה הילדה אל ברכי הגמאל כשהיא בוכה שהיא "רוצה את אבא".

לאחר שבירר מה הסיפור, והבין שבידו הדבר, גילה צד אנושי ואמר לה "גם לי יש חמישה כמוך בבית". מיד הונפק אישור לעליית אביה ממצרים באוניה העותמאנית האחרונה שעזבה את המדינה… והאבא זכה לחזור לביתו..מוזמנים לספר לי אם אתם יודעים מה קרה עם אותה ילדה קטנה בהמשך…

עד כאן להיום, אביתר ליכטמן מורה דרך ומרצה https:/

★★**********★★*******★★

 

פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן

*הפרעות שהקימו מוסד חינוכי בארץ*

שלום לכולם! והיום בפינה, כפר הנוער הראשון בארץ ישראל, שהוקם בכלל לאור אירוע טראגי ברוסיה, וראשוני תלמידיו היו יתומי הפרעות בקישינב*.

אז הסיפור מתחיל בעיירה קישינב שבאותו זמן, 1903 הייתה חלק מבסרביה, ועד הפרעות כמעט מחצית מתושבי העיירה היו יהודים. כמו בעלילות דם אחרות לאורך ההיסטוריה, בסמוך לפסח נמצאה גופת נער נוצרי עשרות קילומטרים מקישינב שרק נוספה להטפה אנטישמית ארוכה בעיתונות שמומנה ע"י הממשל הרוסי. הפרעות כללו רצח, ביזה והרס של מאות בתים יהודיים, וחוץ מעשרות הרוגים ומאות פצועים, הותירו 123 יתומים.

זמן קצר לפני כן, וללא קשר, ישראל בלקינד, ראש המשפחה המפורסמת, מחנך בנפשו וציוני גדול, שאף להקים מוסד מקביל לביה"ס החקלאי מקווה ישראל, שבעוד המוסד הוקם ע"י גוף צרפתי (כל ישראל חברים) שהיו בו ציונים רבים, אך לא הוגדר כגוף ציוני, בלקינד רצה להקים מוסד שכולו חיבור לאדמה מתוך ציונות. הוא ניסה לעשות נפשות למוסד שלו בקרב מוסדות הציונות, קיבל תמיכה עקרונית של הרצל, אך לא תמיכה כספית.

מוסדות הציונות בעולם החליטו לאמץ את יתומי קישינב, ובלקינד יחד עם מנחם אוסישקין (שלקח על עצמו אחריות ליתומים) ראה הזדמנות לקחת את הכספים שהוא צבר יחד עם הכספים שגויסו לטובת היתומים, ולחבר את הצורך למצוא להם מקום יחד עם הקמת המוסד שהוא שאף אליו.

היתומים הובאו לארץ, עם אשרות מיוחדות אך מגבילות בתנועתם בארץ. המטרה הייתה להוביל אותם לשטחי המושבה מאיר שפיה (לפני היותה כפר נוער) הסמוכה לזכרון יעקב, שם שכן "סנטוריום"- בית הבראה לאיכרי ופועלי זכרון יעקב. מכיוון שהאשרות הגבילו את תנועתם, התחפש ישראל בלקינד לרופא, הכניס לתיק שלו כמה חומרים זמינים מהמטבח עם פתקים של תרופות) והוביל את החבורה לעבר בית ההבראה. הם הקימו במקום את המוסד החינוכי "קרית ספר".

הם שהו במקום כ-3 שנים, אך מחלוקות עם הנהלת המוסדות הציונים וקשיים כלכליים, גרמו להעברתם לאדמות הסמוכות לכפר בית עוריף, ולהקים במקום את כפר הנוער בן שמן. גם שם המוסד החזיק כמה שנים אך נסגר בסופו של דבר לאכזבתו של בלקינד. לכאורה הפרויקט שלו נכשל, אך בשני המקומות, קמו בהמשך שני כפרי נוער שקיימים עד היום, ויותר מזה, הגעתם של יתומי קישינב לארץ, הצילה אותם מהשואה עשרות שנים לאחר מכן…

עד כאן להיום! אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה

להצטרפות לפינה היומית: https://chat.whatsapp.com/BG4KFsJYyZQBz9VD4cgEaZ

 

************************#**********

פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן

*קו תחבורה אווירי בין סדום לתל אביב וחמישה שנפלו והקימו*

שלום לכולם! אז מטוסים בשמי ישראל בשבועות האחרונים הם מחזה נדיר (ישובי עוטף נתב"ג יודו שזה נכון, ויודו על המציאות;) אבל אני רוצה לגעת בתקופה אחרת בה מטוסים, לפחות ישראליים היו גם מחזה נדיר בשמי ישראל, ובאירוע לא כ"כ מוכר: *רצח חמשת הנוסעים בהתרסקות המטוס בטיסת סדום – תל אביב*

רק רגע, רצח או התרסקות מטוס? מיד נגיע לזה…במהלך סוף השבוע של ח-י' בתמוז תש"ח 15-17 ביולי 1948, הופצצה תל אביב וערים נוספות בארץ על ידי מטוסים מצריים במסגרת קרבות מלחמת העעצמאות. ההפצצה לא הייתה רציפה, ונערכה כל פעם בנפרד, על ידי מספר מטוסים שהגיחו אחת ליום בערך בשמי תל אביב, הרגו בתושביה, הרסו בניינים ועוד נזקים ברכוש. כוחות הקרקע של צה"ל הצעיר, הגיבו ב"אש אנטי-אווירית" כפי שנכתב בעיתונות אותם הימים.

במקביל, וללא קשר ישיר, יצא מטוס מדרום ים המלח מהמפעל בסדום כשעליו בעיקר חברי פלמ"ח ששהו בקיבוץ בית הערבה עד פינויו זמן קצר לפני כן, ועברו למפעלי סדום כדי להיות כח מתגבר שם. המטוס עשה דרכו לתל אביב כקו התחבורה הרלוונטי באותם ימים. החברים עלו על המטוס ולפני הגיעם לשדה דב, קיבלו את הבשורה שהשדה ממש ברגעים אלו מופצץ.

הם נאלצו לבצע נחיתת חירום באיזור חולות פלמחים לא רחוק מנבי רובין. הנחיתה עברה בהצלחה, והחברה החליטו להתפצל לשני כוחות קטנים, אחד שנשאר במקום, וכח שיצא להזעיק עזרה. הכח שיצא להזעיק עזרה הגיע ליעדו, אך הכח שנשאר שכלל את חנה אברך, מרדכי גליקסון, אמנון ואנטיק, פסח אוקאריניץ וטייס נוצרי אמריקאי מתנדב בשם דיוויד ספנסר מצא את עצמו נאבק בפורעים ערבים שהגיעו אל שרידי המטוס, ככה"נ מהכפר הערבי הסמוך נבי רובין (הכפר לא קיים היום) רצחו את הנותרים בשטח והתעללו בגופות. החמישה נקברו בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב

במכתבים שנמצאו לאחר מכן, רואים את ההתלבטות של מרדכי גליקסון, כיצד לספר לחנה אברך על נופלו של חברה יהודהל'ה בקרבות בגליל לאחר שקיבל בעצמו את ההודעה. אני מצרף לפה דווקא מכתב שכתבה חנה למשפחתה, אחרי שקיבלה את הבשורה. החמישה שנפלו בדרך קשה, היו בדרכם לחדש כוחות בבתיהם לקראת חזרה נוספת לקו החזית. באדמת החולות שספגה את דמם, קמו מספר ישובים יהודיים, כמו אומרים להם, באדמת המוות, נצמיח חיים.

קטע המכתב לקוח מתוך אתר יזכור

 

*******************************

 

פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן

*האריה שהפך לסמל שהפך לאריה*

ערב טוב לכולם! רובנו מכירים את סמל פיקוד מרכז, ואת האריה השואג המופיע בו. אבל לא רבים יודעים שבלב בסיס פיקוד מרכז של שנות ה70 בשכונת נווה יעקב, אשכרה לצד חיילי ומשרתי הבסיס, שכנה גם לביאה קטנה שהגיעה לשם..איך זה קרה?

אז בזמנים בהם היה פחות פיקוח על כל מיני דברים, שר הביטחון משה דיין בתקופה שלאחר ששת הימים, החליט לצ'פר את גנדי (רחבעם זאבי) אלוף פיקוד מרכז בצורת אריות שקיבל ככה"נ במתנה מאציל צרפתי. הגורה שוכנה אחר כבוד בלב הבסיס, והשמועות מספרות שבטקסים מרכזיים אף היו מוציאים אותה לרחבה המרכזית.

אחד החיילים קיבל את התפקיד "מאלף גור אריות צבאי", והגורה שהפכה ללביאה בריאה עם הזמן, קיבלה מנת בשר גדולה מידי יום, מה שעורר בזמנו דיון ערכי לגבי ההשקעה הכספית בעניין. השמועות מספרות שלימים ניסו להביא לה בן זוג אך האהבה ביניהם לא שרדה תקופה ארוכה, ו"רותי" הלביאה נשארה לבד.

לימים, עם פרישתו מצה"ל קצת לפני מלחמת יום הכיפורים (הוא אמנם חזר אח"כ אבל זו הייתה הפרישה הרשמית), הועברה רותי לספארי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*********************************

 

פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן

*שומרוני, מוסלמי וקרישנה חוצבים גיר בחיפה*

ערב טוב לכולם! והיום בפינה כת קטנה ולא מוכרת בארץ ישראל, ששוכנת בלב חיפה ושמה: *האחמדים*

ממש באיזור הכרמל המערבי בעיר חיפה, נמצא כפר קטן שהפך כבר לשכונה חיפאית בשם *כבאביר*. הכפר אוכלס בתחילה על ידי משפחת עודה שעברה מהכפר נעלין בשומרון, עוד בשלהי התקופה העותמאנית, במטרה לחמוק מעינו הבוחנת של שליט האיזור ולהציל את בניהם מחובת הגיוס לצבא העותמאני.

את האדמות הם רכשו מקרובי משפחתם שהתגוררו בעיירה טירה, יחד עם אדמות נוספות באיזור עמק זבולון ששימשו אותם לחקלאות.

בשלהי המאה ה19 הגיעו לדמשק מסיונרים מטעם דת חדשה "אחמדיה" שראתה באדם בשם ע'אלם אחמד, מבשר חדש שבא לחדש את פני האסלאם. שם הם פגשו חלק מבני הכפר כבאביר שהחליטו לאמץ את העניין ולהביא אותו לזקני הכפר, שקיבלו עליהם את האחמדיה.

מאמיניו של אחמד ראו בו גלגול של ישו, קרישנה ומוחמד ביחד. אחד הרעיונות המחדשים שלהם ביחס לאסלאם, היה שאין שום מקום לאלימות, ומצוות הג'יהאד היא מצווה פנימית לדיכוי היצר הרע.

בכאבאביר הם הקימו מסגד מתומן (בדומה לכיפת הזהב) עם שני צריחים בולטים. אל תחפשו משמעות מיוחדת לעניין שני הצריחים, לשאלתי את מנהיג העדה הוא אמר שזה עניין אסתטי בלבד…

לשם כבאביר ככה"נ כמה משמעויות: האחת, שמו של שיח הצלף בערבית שנמצא רבות בסביבה. השניה, שמם בערבי שלל בורות הסיד -כובארה, בהם עבדו משפחת עודה בהפיכת אבני הגיר באיזור לסיד…

ע"פ הדת האחמדית, על המאמינים לכבד את חוקי המדינה בה הם נמצאים. עם השנים, הקיפו השכונות היהודיות של חיפה את הכפר וכיום הוא חלק מהעיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*להזמנת הרצאות ב zoom לקראת יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל ושיחות משואה לתקומה, פנו בפרטי*

טיולים  מודרכים ימי כיף וימי גיבוש ברחבי ארץ ישראל עם מיטב מורי הדרך ותודה למורה הדרך אביתר ליכטמן 0547728242