סיור תנכ"י בגלבוע ועמק יזרעאל.
והמלחמה במדיינים בעמק יזרעאל – הדרכה
זהו עמק יזרעאל כשאנחנו עומדים על חלקו העליון של רכס הגלבוע, אנו יכולים לראות את
האזור שבו התנהלה מלחמתו של גדעון בן יואש בעמים – שפלשו לכאן ממזרח הירדן.
כאן, למרגלות ההר, נובע מעיין חרוד. לא רואים מכאן, זהו המקום בו כינס גדעון במאה ה-12
לפני הספירה את שלוש הרבבות ושני האלפים שנענו לקריאתו ובאו להילחם בפולשים.
פלישה המדיינים, העמלקים ובני קדם פשטו עם גמליהם על שדות המזרע של בני שבט מנשה בעמקי
יזרעאל ובית שאן והשחיתו את תנובתם.
וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל–וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם,
וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר.
כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, וּבָאוּ כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר;
וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד, מִפְּנֵי מִדְיָן; וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה
הכה נחזור למאה ה12- לפני הספירה יהושוע בו-נון השלים את כיבוש הארץ, השבטים התנחלו בארץ.
אם כי חובה לציין שעמי הארץ עדיין ישבו בה. פרק זה בתולדות עם ישראל מתרחש לאחר היאחזות
בני ישראל בהר, ותחילת ההתיישבות בעמקי הארץ ובמישוריה, דהיינו תקופת התגבשות השבטים
לעם עצמאי ועל כן ההתיישבות הייתה בעיקרה בהר, במורדות ההרים, כי את העמקים הפוריים עיבדו
תושבי הארץ.
ועל כן יצאה דבורה הנביאה יחד עם ברק בן-אבינועם למלחמה למגר פולשים מצפון. גם היא לחמה
אדמות פוריות – אדמות עמק יזרעאל. הממלכות הכנעניות נחלשו מאוד לאחר מלחמת דבורה בסוף
המאה ה-12 לפני הספירה ואילו אירגונם של בני ישראל היה שבטי, והקשרים בין השבטים היו רופפים.
ואולם – החל מתקופה זו נלחמים שבטים עבריים יחד, כדי להתגבר על האויב המשותף.
אולם בעוד שבמלחמת דבורה וברק התנהלו הקרבות נגד אויבים הלוחצים מבפנים,
הרי מלחמת גדעון התנהלה נגד נוודים, ובוזזים מבחוץ
לא היה איפוא מי שיעצור את התפרצותם של נודדי המדבר מעבר הירדן לעבור את הירדן.
לא תמיד מזכיר ספר שופטים את שמות כל שבטי הפולשים, ומסתפק בשם החשובים ביותר,
המדיינים. אך למעשה, כפי שמוזכר בכמה מקומות בסיפורי גדעון , השתתפו בפלישה גם
עמלקים ובני-קדם.
נראה שמוצאם של המדיינים הוא במדבר שבצפון ערב, בחבל ההררי שממזרח למפרץ אילת.
הם שָכנו בנאות המדבר הקטנים, בגיאיות ועסקו בגידול גמלים.
מוצא העמלקים והישמעאלים בְאֶדום שגם במזרח הישימון שלה משוטטים גמלים.
אולם בשיאי ההרים מצויים גם חלקי ארץ גשומים, שבהם עסקו התושבים בחקלאות ובגידול צאן ובקר.
ואילו בני קֶדם שכנו במרחב שמצפון-מזרח לאדום, בגבולות המדבריים המזרחיים שבין ערב, ארץ
ישראל וסוריה , ומרכזם ומושבם המקורי היה כנראה בוואדי סירחאן הנרחב.
ואדי סירחאן הוא בקעה טקטונית רוחבית המובילה מהרי גלעד מזרחה, למדבר שבין סוריה לערב.
אורך הבקעה 360 קילומטרים ורוחבה כ-30 קילומטרים, ויש בה שטחי מזרע המעובדים באמצעות
מי שיטפונות החודרים לתוכה מכיוונים שונים: מעיינות, בארות שנחפרו, שטחים המוצפים מים בחורף
וכן ביצות, שמימיהן משמשים לשתייה למִקְנֶה ולאדם כאחד.
חלקה המערבי של הבקעה משמש בעיקרו לגידול צאן, ומזרחה – לגידול גמלים.
גדעון ומלחמתו במדינים – הדרכה עמוד 2
◄ מכאן שסדר הופעת השבטים הנזכרים במלחמת גדעון הוא בהתאם למיקומם הגיאוגרפי מדרום
לצפון: מדיין בדרום, עמלק וישמעאל במרכז ובני קדם בצפון.
כל השבטים הללו גידלו עדרי גמלים גדולים. ושלטו על 2 דרכים מסחריות גדולות וחשובות:
דרך הבשמים – שיצאה ממריב, בירת ממלכת שבדרום תימן, צפונה לדדן המקראית (אל-עולא)
שבתחום דרום ומדיין. מכאן התפצלה הדרך:
נתיב אחד שלה הלך צפונה-מערבה לאילת ולחוף הים התיכון או למצרים,
ואילו האחר פנה צפונה לפטרה שבתחום עמלק וישמעאל, לגֶרש שבתחום בני קדם, לדמשק, לתדמור
ולנהר פרת.
הדרך האחרת היא דרך הפנינים, שיצאה מנמל גררה הקדום, או אל-חסה של ימינו, שבחוף קטאר
במפרץ הפרסי, ופנתה צפונה-מערבה לחאיל, לתימה המקראית שבגבול מדיין ועמלק ולפטרה, ואילו
המשך אחר שלה נטה מאל-חסה צפונה מערבה לאל-ג;אוף ולוואדי סירחאן, משכנם הראשי של בני
קדם, ומשם לארץ ישראל ולסוריה.
כושר הסבילות של הגמלים איפשר לרוכביהם לעבור על גבם 35-48 קילומטרים בלא שנזדקקו לחנייה
כלשהי. גם כשהוא נושא משא יכול הגמל לעבור בקלות 25-35 קילומטרים ביום. אין טוב ממנו להלך
בדיונות ובגדות הגיאיות והעמקים שבהם אין אבנים וסלעים. כל אלה הביאו לכך שעָרב הייתה האזור
היחיד במזרח התיכון שכָּלכָּלתָה הייתה תלויה בגורם התובלתי הזה – הגמל.
היא גם הארץ ביחידה באזור זה שאת הדרכים בה התוו הסוחרים ועולי הרגל ולא המלחמות
והסכסוכים כבארצות האחרות.
ביות הגמל, שהתרחש באותה תקופה בקנה-מידה גדול, עשה את הנודדים קלי-תנועה במדבר כבארץ
הנושבת, ולכן התפרשו על פני שטחים גדולים בארץ-ישראל המערבית.
מעל הגמלים לחמו הנודדים בקשתות, ברמחים ובחניתות, ולבני ישראל, שברשותם לא היו גמלים,
הייתה הלחימה בהם קשה מאוד ומעוטת-סיכויים לניצחון.
חדירת שבטי מדיין, עמלק ובני קדם לעמקים של ארץ כנען התבצעה בשני צירים
* הדרומי, מאדום לכיוון עמק באר שבע;
* והמזרחי, ממדיין, מאדום ומוואדי סירחאן דרך נחל יבוק שבגלעד, לכיוון עמק יזרעאל.
ככל הנראה התרחשו פשיטות אלה בשנים שבהן פקדה בצורת את הארץ, כשהרעב והצמא הציקו
לנוודים ולעדרי הגמלים בארצות מושבם.
כמו שבטי נוודים, שמו להם אלה למטרה לביזה, להשיג מזון לגמליהם ולהכינם לשנים הקשות.
בראש המדיינים עמדו "מלכים", סימן לארגון צבאי ומדיני שהוסיף להם כוח
ריכוז הנודדים העיקרי ב עמק יזרעאל היה בבקעת כסולות, כשבעורפם מגן עליהם התבור. בשל כך
נתקלו שם באחי גדעון והרגום.
בקעת חרוד הייתה צרה לאוהליהם הרבים, והמעבר המתון מרמות יששכר, מקום יישוב ישראלי צפוף,
לא העניק להם ביטחון. ולכן התיישבו בעמק כסולות, הגובל מצפון בהרי נצרת התלולים, במזרח
בתבור ובמערב בגבעת המורה.
גם אם היית כאן נקודת תורפה, והיא המעבר מהעמק אל גבעות עין-דור, שעליו צריך היה לפקח
ולשמור .ותעז יד מדין על ישראל, מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר
בהרים ואת המערות ואת המצדות(שופטים וב)
לשבטי ישראל לא היה עדיין ארגון קבע – אך בעת צרה באה התעוררות של מספר שבטים, ובראשם
מושיע שקם להם להילחם באויבים. המושיע היה הפעם גדעון בן יואש משבט מנשה, איש עפרה.
גדעון ומלחמתו במדיינים – הדרכה עמוד3
השבט הקרוב, יששכר , סבל ממסורת ארוכה של כניעה והשתעבדות, ולא יכול היה ליטול על עצמו
יוזמה ולעמוד בראש איגוד של שבטים הלוחמים לקיומם.
כיוון שהנודדים קצרו ורמסו את השדות, כדרכם של נודדים ברשות שאינה שלהם, לא הייתה ברירה
לישראלים אלא להציל מעט מן היבול ולדוש אותו במחתרת – בתוך גתות ;ויבא מלאך ה' וישב
תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני
מדיין(שופטים יא).
גתות רבות חצובות בסלעים של רמות יששכר ובמורדות גבעת המורה, כגון אלה הנמצאות בגבעת
קומי מעל שיכוני תל-יוסף המזרחיים.
מלאך המופיע ומתיישב תחת עץ האלה באחוזת משפחת גדעון. המלאך נגלה לגדעון בשעה שעסק
בדייש במחתרת מפחד המדיינים: חביטת חיטים; בגת, ולא בגורן כמקובל. המלאך מברך את גדעון
לשלום כמנהג אותה תקופה: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל.
ברכה שכזו מוזכרת גם במגילת רות המתארת את אותה תקופה, בפניית בועז לקוצרים .
גדעון משיב בטענה כלפי המלאך במרירות על נטישת ה' והשעבוד למדיין: וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה
מְצָאַתְנוּ כָּל-זֹאת וְאַיֵּה כָל-נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ-לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה';
וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף-מִדְיָן (שופטים ויג).
המלאך אומר לגדעון שיש בכוחו הוא, להושיע. לעומתו, טוען גדעון לחולשה ואי-התאמה לתפקיד:
.הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי- ה-גדעון דרש מהמלאך שיוכיח לו כי אכן מלאך ההוא.
.
גדעון מביא למלאך בשר, מצות ומרק. המלאך מבקש מגדעון שיניח את הבשר והמצות על הסלע ואת
המרק ישפוך, גדעון עושה כך, אש יוצאת מהסלע ואוכלתאת הבשר והמצות.
◄ גדעון ידרוש בהמשך אותות נוספים, ערב היציאה למלחמה:
ואלוהים נענה לו.
שני הסימנים הם גיזת צמר המורטבת בלילה מטל בעוד הקרקע נותרת יבשה,
ובלילה שלאחריו גיזת צמר נותרת יבשה בלילה בעוד הקרקע מורטבת מטל.
בעקבות גילוי המלאך, ודברי ה' באותו לילה, בונה גדעון מזבח לה גדעון יוצא בלילה עם עשרה מאנשיו
והורס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, וכורת את העץ המקודש לאשרה שניטע לידו.
שוחט פר צעיר ומקדיש ומעלה אותו קורבן לה'
בבוקר, באו מאמיני הבעל אל יואש אבי גדעון, וביקשו להרוג את גדעון. אך יואש אמר להם בערמומיות
ובאירוניה, שאם גדעון חטא לבעל, יהיה זה הבעל שינקום בו, ולא הם.
מאז, יואש אביו שינה את שמו של גדעון לירובעל כלומר, שהבעל יריב עמו.
נחזור למצב המדיני – כלכלי, קרי – כיבוש העמק על ידי פולשים ממזרח.
הפשיטה של שלושת העממים הללו הייתה המונית.
מול פלישה המונית זו הפעיל גדעון טקטיקה שבה עשה שימוש גם יהושע בן נון עשרות שנים
קודם לכן : (*) התקפת פתע, (*) לוחמה פסיכולוגית, (*) ומרדף אחרי האויב.
במלחמת גדעון הופיעו 2 חידושים : לוחמה אישית של הלוחמים ומתן דוגמה אישית על ידי המנהיג.
גיוס ומיון
גדעון ומלחמתו במדינים – הדרכה עמוד 4
נראה שבמלחמה זו השתדל כל צד להשתלט על הר ולקבוע את הפסגה כמקום כינוס הצבא.
גידעון ואנשיו יצאו למלחמה מהר הגלבוע ומדרונותיו , ואילו שבטי מדיין ואנשי בריתם שלטו על גבעת
המורה ועל שיפוליה לכיוון מזרח לרמות יששכר.
המחנה הראשי של המדיינים חנה על-יד עין- דור . את עין-דור אי אפשר לראות מפסגת גבעת המורה,
למרות היותה רחוקה ממנה רק כארבעה ק"מ בקו אווירי. היא נמצאת צפונית-מזרחית לפסגה,
למרגלות גבעת המורה והשלוחות הטרשיות של הגבעה, הנצפות בכיוון צפון-מזרח, מסתירות אותה
מעיני הצופה.
עין-דור ההיסטורית זוהתה עם תל צפצפות בקרבת הכפר הנטוש אינדור, ואפשר להגיע אליה בנסיעה
בכביש הגישה המסתעף מכביש עפולה-טבריה לכפר הערבי תמרה.
אפשר להגיע לעין- דור גם בדרך- שדה, אם פונים מכביש עפולה-טבריה דרומה-מזרחה לתל קשיון,
הנמצא כחצי ק"מ דרומה-מערבה לצומת תבור (הסתעפות כביש הגישה לדבוריה)
גדעון לא תקף את המדיינים משוליהן המערביים של רמות יששכר. כאמור, זה היה מקום תורפה
למחנה הנודדים ולכן נשמר היטב.
הוא הזעיק את אנשיו אל הגלבוע, כנראה לסביבת נורית על מקום היערכותו של גדעון נאמר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר
מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ
המלים יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָדעוררו שנים רבות מחלוקת.
יש הסוברים כי חלה טעות סופרים וכי הביטוי המקורי צריך היה להיות ישוב ויעבור בשל
חילופי הע' והצ' בכתב האשורי המרובע שנהג אז. דהינו – ישוב חזרה מהיכן שבא.
הסבר אחר : המילים ישוב ויצפור הן הוראה למי שאינו חפץ להילחם להשכים ולעזוב את
מקום ההיערכות בטרם עלות השחר, משום שיצפור היא פועל הבא מלשון צפרא
הארמית, כלומר הבוקר. והחששנים, מורה גדעון, יואילו בטובם לעלות על הגלבוע כדי
שקירבתם לא תרפה את ידי הלוחמים שרצו לצאת לקרב.
ישנו הסבר: כי אינו אלא שיבוש השם הקדום ;גלעד אותוהר הגלעד שהוא בעצם
ההר שמעל עין ג'לוד, כלומר הגלבוע בכבודו ובעצמו.
אבל נשוב, לבחירת הלוחמים –
לאחר 22,000 איש נשלחו על ידי גדעון אל ראש ההר, נותרו עימו 10,000 איש.
כוח בגודל זה – לא הלם, את תוכנית הקרב של גדעון, שהיא לוחמת גרילה זעירה.
גדעון רצה כוח קטן, מובחר, קל תנועה ומהיר תגובה, המורכב מאנשים חסונים וממושמעים,
ולכן היה ברור לו כי יהיה צורך במבחן מיון נוסף.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם; וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר
אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ.
וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם, אֶל-הַמָּיִם; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן, כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק
הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו, לִשְׁתּוֹת.
וַיְהִי, מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם–שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וְכֹל יֶתֶר הָעָם, כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם
לִשְׁתּוֹת מָיִם.
זהו אחד המבחנים המוזרים ביותר המוכרים לנו. ויש קושי במציאת פתרון הוא שהכתוב סתם ולא
פירש כיצד עלינו להבין את דימוי שתיית האדם ללקיקת הכלב.
כמה וכמה ניסיונות נעשו כדי לפרש את הפסוקים הקצרים הללו. מקובל להניח שנבחרו אותם לוחמים
גדעון ומלחמתו במדינים – הדרכה עמוד 5
אשר שתו מן המים כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב שהם זהים כביכול עם הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם המוזכרים
לאחר מכן, ואילו הכורעים על ברכיהם כדי לשתות הודחו מכוח המשימה.
לפי הפירוש המקובל 300 האנשים המלקקים בידם אל פיהם אלה הלוחמים שהעלו את המים אל
פיהם באחת מכפות ידיהם תוך זהירות רבה, בעודם קורסים על רגליהם (ואינם כורעים ברך).
מבין ההסברים הצבאיים שהוצעו לחידת השתייה זה הנראה הכי מתאים:
מרבית אנשיו )של גדעון), שחיכם יבש מצמא בגבעות החשופות והסלעיות, משהגיע תורם לשתות,
השתטחו מלוא קומתם בצד המעין והרוו את צימאונם ללא סייג ושליטה עצמית.
רק הלוחם הוותיק, שעמד בניסיון צליפות ומארבים, החזיק נשקו בידו האחת ואת עיניו כיון מול אויביו,
בשעה שטבל את כף ידו האחרת במים ולקק מתוכה, מוכן לפעולה עם כל סימן של סכנה
מלחמה
עם עלות השחר הגיעו גדעון ואנשיו אל מעיין חרוד שלמרגלות הגלבוע. בחשכת הלילה לא יכלו צופי
המדיינים להשגיח בתנועה החשודה, בפרט שגבעת המורה חצצה בין המתכנסים לבין מחנה המדיינים
שבעמק כסולות: ויחנו (גדעון ואנשיו) על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה
בעמק" (שופטים ז)
פעולת הפתעה לילית כזו כשל גדעון מחייבת תיאום קפדני במחשבה ובמעשה, התאפקות ושיקול-
דעת. תכנונה של הפעולה, הושתת בעיקרו על האפקט הפסיכולוגי והדירדור המוראלי של המדיינים
ולא על עוצמת הכוח התוקף. די היה, אם כך, בשגיאות קלות או בעיתוי לקוי כדי להנחיל תבוסה
לתוקפים.צמצום מספר האנשים, ולא פחות מכן בחירת האנשים עצמם, היו, אם כן, בעלי חשיבות
רבה, דרך בחירת שלוש מאות הלוחמים – שלוש מאות המאופקים, השקולים והיציבים.
פעולתו הראשונה של גדעון הייתה בעלת אופי מודיעיני. הוא נטל את נערו (כלומר, עוזרו האישי) ויצא
עימו למסע לילי כדי לבדוק את סידורי האבטחה של המדיינים.וזה מה שספר לנו המקרא:
והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך
במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכוהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר: אין
זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש, איש ישראל, נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה
המדיינים יודעים שהסכנה אורבת להם אי-שם בהר, שבו מסתתרים לוחמי גדעון, והם צופים אליו
בחרדה, ואילו גדעון מבין, לאחר הסיור הלילי שלו, שהחלומות הם עדות לפחדי המדיינים ולמוראל
הירוד שלהם, ולכן תכסיס הפחדה נועז עשוי לשברם כליל.
לאחר שלמד את מערך האויב ואת זמן חילופי המשמרות, יצא עם שלוש מאות אנשיו בחצות הלילה
בשלושה ראשים:.
ויחץ (גדעון) את שלש מאות האיש שלשה ראשים (שלוש פלוגות) יתן שופרות ביד כלם
וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים (כדי שאש הלפידים לא תסגיר את הלוחמים בטרם מועד (
ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו (רק כך אפשרית אחדות הפעולה הצבאית בחשכת
הלילה ללא מתן פקודות בקול רם) והנה אנכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון
. ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה ואמרתם
(הסיסמה): לה' ולגדעון.
שהוערו משנתם
על-ידי חבריהם מהאשמורת הראשונה, היו עדיין רדומים והשמירה הייתה מרושלת.
לפי האות של גדעון, ניפצו כל חייליו את הכדים ותקעו בשופרות. שלהבות הלפידים, שהיו מוסתרות
בכדים, הבליחו פתאום והטילו אימה בחשכת הלילה הכבדה.
ההפתעה הייתה מושלמת והמבוכה בקרב המדיינים הייתה רבה. בחושך אי-אפשר היה להבחין בין
אויב לאוהב, בין ישראלי לבין מדייני. זרע הפחד, שהיה טמון כבר בלב המדיינים, צמח והיה לאימה
נוראה ולבלבול.
חלק משיטות הלוחמה הפסיכולוגית שלו נטל גדעון מיהושע בן נון: יהושע תקע בשופרות לפני שכבש
את יריחו ובכך הטיל מורא על תושביה הנצורים. גדעון חיקה זאת במדויק:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ;( דוגמה אישית ) וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה
כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן. וְתָקַעְתִּי, בַּשּׁוֹפָר–אָנֹכִי, וְכָל-אֲשֶׁר אִתִּי; וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם-אַתֶּם,
סְבִיבוֹת כָּל-הַמַּחֲנֶה,
לעומת זאת, את שיטת הלפידים המציא גדעון עצמו. ואין לה תקדים תנ"כי לפניו.
גדעון הורה לאנשיו להטמין את לפידיהם בתוך הכדים להסתיר את האור בלילה החשוך.
ובהגיעה שעת ההתקפה – יחד עם תקיעת השופרות, וקולות ניפוץ כדי החרס, היה גם אור לפידים
מהבהב על רקע הלילה האפל.
כל המחזה הזה הטיל אימה על המדיינים והציג מצג של צבא גדול המתקיף את המדיינים –
והם נמלטו מהמקום, כשהם מותירים את גמליהם אחריהם.
וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת, וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים, וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד-שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים, וּבְיַד-יְמִינָם
הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ; וַיִּקְרְאוּ, חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, סָבִיב לַמַּחֲנֶה; וַיָּרָץ כָּל-
הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ, ויניסו (וַיָּנוּסוּ). וַיִּתְקְעוּ, שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ,
וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה..
דרך המנוסה הייתה כנראה הדרך הקצרה ביותר שהייתה פנויה מלוחמי גדעון, אשר דלקו אחרי
המדיינים, דרך עין- דור – תמרה בכיוון דרומה- מזרחה עד למורדות רמות יששכר לעבר קיבוץ
בית-השיטה.
◄מעניין שבדרך זו ממש ברחו הבדואים משבט בני צחר מפני התקפת הבריטים לאחר שפלשו
בתקופת המנדט, בשנת בצורת, מעבר הירדן עד לבקעת כסולות.
מסביבת בית-השיטה ברחו הפולשים אל עבר מעברות הירדן, לבית-ברה, כנראה בסביבת אדם העיר
(תל א-דמיה על-יד גשר דמיה)
פעולה פרטיזנית לילית אפשר היה לבצע בשלוש מאות לוחמים, אך לא מרדף אחרי הנמלטים.
לכן הזעיק גדעון את שבטי ישראל הסמוכים לאיזור הקרב ולדרך המנוסה – אנשים מ נפתלי , אשר
ומנשה – לרדוף אחרי הנמלטים ולשים קץ אחת ולתלמיד לפלישות מן המדבר.
מתל שלם ודרומה, לאורך כעשרים קילומטר של נהר הירדן עד נחל יבוק,
יש 13 מעברים, שאותן הורה גדעון לאנשי אפרים ללכוד.
גם כאן, ביצע גדעון תרגיל קרב שעשו לפניו אהוד ואנשיו:
וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל-הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר, רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית
בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיִּצָּעֵק כָּל-אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הַמַּיִם, עַד בֵּית בָּרָה, וְאֶת-הַיַּרְדֵּן
התרגיל הצליח:
;וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי-שָׂרֵי מִדְיָן אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת-עוֹרֵב בְּצוּר-עוֹרֵב וְאֶת-זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב-
זְאֵב, וַיִּרְדְּפוּ, אֶל-מִדְיָן; וְרֹאשׁ-עֹרֵב וּזְאֵב–הֵבִיאוּ אֶל-גִּדְעוֹן, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן
בפסוק זה לא נאמר במפורש שעורב וזאב נלכדו על ידי לוכדי המעברות משבט אפרים, אבל הדבר
מסתבר מפסוק המופיע מאוחר יותר בתיאור המערכה (בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת-שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת-עֹרֵב
וְאֶת-זְאֵב למכשול קשה על דרך האויב הנסוג ככיוון ששלטו בנקודות
המעבר הנוחות ביותר של המחסום הטבעי המשמעותי ביותר בשטח – נהר הירדן.
המשך המרדף בעבר הירדן המזרחי היה נועז מאוד.
רעבים, עייפים ויגעים מגיעים הוא ולוחמיו לקרבת סוכות, אך אנשי סוכות מסרבים להסתכן ולהגיש
להם עזרה:;ויאמרו שרי סכות: הכף זבח וצלמונע (מלכי מדיין) עתה בידך, כי נתן לצבאך
לחם?
משמע : כל עוד מלכי מדיין חיים עדיין, לדעתם, יד המדיינים היא על העליונה.
זאת הבין גם גדעון ולכן המשיך במאמצים על-אנושיים במרדף הרחק דרומה, הוא הוסיף לחדור אל
עומק עבר הירדן המזרחי ורדף אחרי זבח וצלמונע, מלכי מדיין. הוא השיגם בקרקר שבוואדי סירחאן:
;וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר,וַיַּעַל גִּדְעוֹן, דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים, וַיַּךְ, אֶת-הַמַּחֲנֶה, וְהַמַּחֲנֶה, הָיָה
בֶטַח. וַיָּנֻסוּ, זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵיהֶם; וַיִּלְכֹּד אֶת-שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, וְכָל-
הַמַּחֲנֶה, הֶחֱרִיד;.
ושוב ישתמש גדעון בנשק הפרטיזני המובהק, בגורם ההפתעה,
בָמָקום שהמדיינים לא יכלו להאמין, בגלל ריחוקו, שגדעון יגיע ממש עד מחנה מדיין בעבר הירדן:
ויך את המחנה והמחנה היה בטח – המדינים היו בטוחים כי גדעון לא יגיע עד למחנה שלהם
מעבר לירדן, וישבו בבטחה במחנה שלהם.
המתת מלכי מדיין אינה רק מעשה נקם על שהרגו את אחיו של גדעון, אלא פעולה שפוררה את אחדות
המדיינים ואת ארגונם.
בדרכו חזרה מעניש גדעון את אלה שסירבו להגיש לו עזרה ברגע קריטי:
וילכד נער מאנשי סכות וישאלהו ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש.
יש טוענים שהנער איננו אלא פקיד, אך בין שיש להבין את משמעות הנער במובן של ימינו ובין אם
במשמעות של פקיד, הרי זו עדות שאבותינו ידעו לכתוב כבר במאה היב לפני הספירה, ואם
הכותב היה נער, טוב לדעת שבאותה תקופה ידע נער מישראל לכתוב. לפי רשימה זו מצא גדעון את
האשמים באי-הגשת העזרה והרגם.
לאחר שלכד גדעון את מלכי מדיין והרגם מצוין בכתובים:
;וַיִּקַּח אֶת-הַשַּׂהֲרֹנִים, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם
גדעון לא היה, כמובן, הבוזז היחיד וסך כל השלל שנפל בידי הישראלים היה רב למדי:
וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב–לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת
וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם
בד בבד עם המימד האזורי או הלאומי של המלחמה הזו, ברור כי גדעון שאף לנקום במהלכו את מות
אחיו בקרב על התבור.
משערים שמרדף זה נערך בסיועם של בני גד הקשוחים שעליהם נאמר בספר דברי הימים:
וּמִן-הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל-דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל, אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה–עֹרְכֵי צִנָּה, וָרֹמַח;
וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, וְכִצְבָאיִם
היו מכריעות עד כדי כך שבמשך עשרות השנים הבאות שוב לא נאלצו בני ישראל
להתמודד עם פלישות מצד עמים מזרחיים אלה.
וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי
גִדְעוֹן
האיום לא הוסר לחלוטין, אבל ארבעים שנות הרגיעה הביאו במידה רבה לחיזוק ההתיישבות
הישראלית באזור העמקים ובמורדות הרי הגלבוע.
גדעון עצמו הפך בעקבות המלחמה הזו לדמות נערצת. בני ישראל הציעו לו את המלוכה
(אם כי לא ברור עד כמה הייתה הצעה זו מקובלת על כל השבטים, משום שהמציעים היו אנשי
השבטים שהשתתפו במלחמה הזו. בני שבטי יהודה, בנימין, שמעון ודן מהדרום וכן כמה שבטים
מהצפון לא מוזכרים כמשתתפים בה), אך הוא סירב:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּדְעוֹן, מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ, מִיַּד
מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם: יְהוָה, יִמְשֹׁל בָּכֶם.
סירובו של גדעון מנומק, לכאורה, ברצון שלא לתפוס את המקום המיועד לאלוהי ישראל.
אבל בפועל התנהג גדעון כמלך לכל דבר. הוא לקח לעצמו נשים רבות, הוליד שבעים בנים ואף הוריש
להם את השליטה בשכם. אבל יתכן כי פולחן האישיות של גדעון הביא לכך שלא מנע את הפולחן
האלילי שהתפתח ממנו.:
וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב–לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת
וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן
גדעון ומלחמתו במדינים –
לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה….
לאחר מכן מסופר: וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, שָׁם; וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ, לְמוֹקֵשׁ
כלומר, יתכן כי אפוד זה הפך למקום מקדש אלטרנטיבי ולאלמנט שלו סגדו נאמני כגדעון.
בנסיבות אלה, לא פלא שגדעון ירא השמיים ראה את התנועה החדשה כמוקש, כלומר כמכשול.
הערות לגבי הקרב – במקרא מתוארות עוד שתי פשיטות עמלקיות לעמק באר שבע.
האחת התרחשה בימי שאול: שאול נלחם בעמלק בעיר עמלק, שכנראה הייתה בעמק ערד המזרחי,
היכה אותם מגבול אדום ועד לגבול מצרים והשמיד אותם ואת צאנם ובקרם וגמליהם. וַיָּבֹא שָׁאוּל,
עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם.
וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג,
וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ
הפשיטה השנייה התרחשה בימי דויד, פשיטה זו התנהלה בנחל הבשור, כלומר דרומית לבאר שבע
ושהעמלקים נמלטו כשהם רכובים על גב גמליהם:
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו; וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ, אֶל-נֶגֶב וְאֶל-צִקְלַג, וַיַּכּוּ אֶת-צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
וַיִּשְׁבּוּ אֶת-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר-בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ; וַיִּנְהֲגוּ, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַיָּבֹא דָוִד
וַאֲנָשָׁיו אֶל-הָעִיר, וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ; וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, נִשְׁבּוּ. וּשְׁתֵּי נְשֵׁי-דָוִד, נִשְׁבּוּ–
אֲחִינֹעַם, הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל, אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד… ויֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת
אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר. וַיִּרְדֹּף דָּוִד, וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד-הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם;
וְלֹא-נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ. וַיַּצֵּל דָּוִד, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; וְאֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו, הִצִּיל דָּוִד. וְלֹא
נֶעְדַּר-לָהֶם מִן-הַקָּטֹן וְעַד-הַגָּדוֹל וְעַד-בָּנִים וּבָנוֹת, וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם: הַכֹּל, הֵשִׁיב
דָּוִד
יש משמעות לכך ששתי פשיטות אלה התקיימו בתקופה בה כבר שרר בישראל משטר מלוכני
מאורגן יחסית.
הרבה יותר קשה – שדבר מעין זה מתרחש בתקופה התחילה שבה ישב כל שבט בנחלתו והברית
בין השבטים – שלא החזיקו עדיין בכל חלקי הארץ – הייתה רופפת מאוד.
◄ על מנת להבין את מורכבות המרדף שערך גדעון אחרו אויביו יש לזכור כי המרדף הארוך ביותר אל
תוך ארץ אויב עד אז נערך על ידי יהושע:
יהושע רדף אחרי ברית מלכי האמורי מגבעון למקדה, כלומר למרחק של 40 קילומטרים
ולאחר מכן גם אחר ברית מלכי כנען בראשות יבין מלך חצור ממי מרום ועד צידון,
מרחק של כ-90 קילומטר ובמזג אוויר נוח.
לעומת זאת, המרדף של גדעון אחר בני קדם בתוואי שמגבעת המורה, דרך בקעת הירדן, היבוק
והגלעד עד קרקר שבוואדי סירחאן, היה למרחק של 270 קילומטרים, מתוכם 140 קילומטרים
בשטח מדברי זר לחלוטין.
זוהי משימה יוצאת דופן ביותר בימים ההם, והעובדה שבוצעה בהצלחה מעידה, בין היתר, על איכות
הלוחמים שבחר גדעון במעיין חרוד.
גדעון ומלחמתו במדיינים – הדרכה עמ11
אפילוג
חלפו למעלה משלושת אלפים שנים. באוהל קטן בעין-חרוד יושב אדם וקורא שוב ושוב את סיפור
מלחמתו של גדעון. עיניו נוצצות בהתלהבות והוא שקוע בסיפור העבר כשפער אלפי שנים נמחק כלא
היה. קפיטן צ'ארלס אורד וינגייט –הידיד– לא ראה את התנ"ך כסיפור עבר, אלא כחלק מן ההווה
שחזה בו סביבו – תחיית העם היהודי בארצו, לוחמיו של גדעון זהים היו בעיניו לחלוצים בעמק ובגליל שהתגייסו לפלוגות הלילה על-מנת להגן על היישובים וללחום בכנופיות הערביות.
תבונתו של גדעון, שיטותיו וגישתו היו נר לרגליו של הקצין האנגלי האמיץ והמקורי.
תעוזה ומקוריות הביאו את וינגייט ואנשי פלוגות הלילה לנקוט דרכי פעולה דומות עד להפתיע לאלה
של גדעון, בהציבם נדבך רב-חשיבות בבניין כוח צבאי עברי בארץ-ישראל.