סיורים בעקבות מלחמת הקוממיות בתש"ח 1948
המצב בחזית הדרום קשה ביותר! אלפי חיילים מצריים ומאות כלי רכב בדרכם לתל אביב*,
אם לא נצליח לעצור אותם עד הלילה , מחר הם יהיו בתל אביב, ואנו נפסיד במלחמה! בידכם הוא הדבר!*
אמר שמעון אבידן לטייסים וייצמן, לרנרט, כהן ואלון ,טייסי הקרב הראשונים של חיל האוויר הישראלי.
( *לאחר הסיפור יש לי בקשה קטנה אליכם* )
התאריך כ אייר 29 במאי 1948
והם החלו במרץ רב לעבוד- רוכנים על המפות, מתכננים ומכינים את מסלול הטיסה והמטוסים.
" הייתה הרגשה של שעה גדולה, אף אחד לא היה פנוי לקטנות, והעובדה כי המטוסים האלה מעולם לא המריאו, ומעולם לא נוסו, ולא נבדקו, ואין איש יודע אם המערכות פעולות ואם הכנפיים לא יתפרקו מהצדדים- לא הייתה ברירה אלא לדחוק אותה לקרן זווית_ "
יספר עזר וייצמן, *שהשבוע חל גם יום השבעתו לנשיאות המדינה*, בשנת 1993.
" ברגע שהמראנו יכלנו להבחין בכדורי אש הנ.מ שנורו לעברנו מעבר אשדוד, טיפסנו לגובה 7,000 רגל וירדנו לעבר הטור המצרי.
הייתה תחושה גדולה של שליחות כאשר שחררתי את שתי הפצצות שלי על הטור המשוריין הזה, ליויתי אותן במשאלה שפגיעתן תעכב את הטור השועט לתל אביב_ . _אני מבחין שהחיילים המצרים נפוצים ללכל עבר_ .
_ואז תוך כל ההמולה אני רואה את אדי כהן צולל וצולל וצולל… נמוך, עוד יותר נמוך, ואני נתקף חרדה אם אינו צולל נמוך מידי- וטראח גדול בקרקע, אפוף אש ועשן, *טיסתו הראשונה הייתה גם טיסתו האחרונה*_."
ההפצצה זו של הטור המצרי באזור אשדוד, או איסדוד, כמו שנקראה אז, עצרה את ההתקדמות של המצרים לכיוון תל אביב, *ושינתה את פני המערכה כולה*- אם שאלתם את עצמכם היכן כל זה התרחש? במקום עליו ודאי כולכם שמעתם ומכירים, איזור גשר (היום כבר מחלף) *עד הלום*
עד הלום- לכאן, הגיעו המצרים. אם שאלתם את עצמכם היכן כל זה התרחש? במקום עליו ודאי כולכם שמעתם ומכירים, איזור גשר (היום כבר מחלף)
*הם רצו כאחוזי דיבוק למטה, אל עבר הכותל המערבי*…אף אחד מהם לא ידע היכן נמצא הכותל בדיוק, מכיוון שאף אחד מהם לא היה בו מעולם.
( *לאחר הסיפור בקשה קטנה אליכם* )
48 שעות קודם לכן, שכונת בית הכרם ירושלים-
יורם זמוש מפקד פלוגה א בגדוד 55 בחטיבת הצנחנים יושב עם חייליו במקלט. יחד איתם יושבים תושבים מהשכונה. יורם וחייליו מתכננים את הפריצה לירושלים.
ואז מול כל החיילים נעמדה אישה מבוגרת, קמטים חורשים את פניה ומספרים כי ידעה סבל.
בעיניים חודרות עמדה, ושאלה את החיילים, אימרו לי, אתם הולכים לירושלים?
זמוש ענה- אני מקווה שכן.
*ירושלים העתיקה?*- חידדה גברת כהן הזקנה את שאלתה.
זמוש ענה, מעט מבולבל שכן.
גברת כהן הזקנה רצה ונעלמה במעלה המדרגות- החיילים לא הבינו מה קרה לאישה שרצה לביתה, עוזבת את המקלט הבטוח תוך כדי הפגזות הירדנים על העיר ירושלים.
אך היא ידעה בדיוק לאן היא הולכת, היא חיכתה לרגע הזה כבר 19 שנים.
לאחר כמה דקות חזרה רחל כהן עם חתיכת בד ישנה ומקומטת בצבעי כחול ולבן, ואמרה ללוחמים-
_*את הדגל הזה הורדתי מהבית שלי ברובע היהודי כאשר הירדנים גירשו את משפחתי משם, והבטחתי לעצמי שאניף אותו שוב רק מעל הכותל המערבי*_.
רחל שמה לזמוש את הדגל בפאוץץץץ' (כך היא אמרה) , ודחפה אותו בשני הידיים ואמרה לו- *כל עם ישראל מאחוריכם, עלו והצליחו!!*
48 שעות לאחר מכן, זמוש עם חייליו רץ מהר הבית לחפש את הכותל, תוך כדי הריצה הוא שומע צעקה ממשה סטמפל (הסגן של מוטה גור),
זמוש..!! הדגל!!!, הדגל זמוש!
יורם זמוש עצר באחת, עלה חזרה למעלה והניף את הדגל מעל הר הבית.
הדגל ש19 שנים חיכה לשוב לביתו.
*הסיפור עוד ממשיך וממשיך, ואת המשכו המרתק אספר היום ב21:00 בהרצאה*. מוזמנים להצטרף.
אנקדוטה אחרונה ומצמררת- זמוש מספר *שבדיוק באותו תאריך* בו הוא הניף בגאון את הדגל מעל רחבת הר הבית הכבושה, משפחתו המורחבת 25 שנה קודם לכן נרצחה במחנה השמדה חלמנו (7.6.1942)
עם ישראל חי.