"סיורים רומנטיים בתל אביב לקבוצות וימי הולדת ומקומות עבודה".

לרגל "הוולנטיין דיי"… יש שיגידו מנהג גויים, אך אם יש סיבה למסיבה אז כל יום הוא יום אהבה ותחילתו בראשית הנצרות בו הרומאים כלאו 3 קדושים ואחד מהם כותב מבית הכלא לאהובתו בסוף מכתבו- שלך, ולנטינו….(ולנטיין)

נעזוב את המשולש הנוצרי הקדוש להם וניגע במשולש התל אביבי….

או "אשת חיק או אשת חוק"……"אהבה איננה פשע" אמר פעם נתן אלתרמן.

יעקב אורלנד מספר על נתן אלתרמן: "ערב אחד, ב'כסית', שאל אותי אם אני יודע מה בין אשת-חֹוק לאשת-חֵיק. לא ידעתי… אמר נתן: 'הנה מה שביניהן – רק אות אחת קטנה שבקושי רואים אותה, אבל היא-היא ה'אות-אות-אות' של כל העניין, ורק חיריק אחד גלמוד, שדבק בחולם אחד גלמוד, ונהפכו שניהם לצירה. אבל איזה צירה!"

"צחקנו", כותב אורלנד, "אף כי כבדיחה – כבר שמעתי מפיו מעולות ממנה". אלא שאז אלתרמן "קם ושלף ביד רכה ורוטטה פרח דק מכוס מלאה פרגים על שולחנו של חצקל הישֵׁן, והגישו – הגבר האפור והנכלם הזה – קורן כולו ובמין קידה קלה, כסיראנו לרוקסאן אחת, שנהגה להסב שנים רבות אל שולחננו – ומילותיה הקמלות של בדיחתו נתלבלבו פתאום בפיו כאביב שאיחר לבוא ונשמו חיים וארגמן כמו פִעם אלוהים את נשמתן".רוקסאן היתה צילה בנדר המאהבת של נתן אלתרמן משנת 1939 ועד מותו בשנת 1970, רומן שהיה "שקוף" לכל הסביבה ואך רחל מרכוס "האישה החוקית" ידעה עליה והשלינה(או לא) עם נוכחותה של צילה בינדר. אלתרמן ומרכוס נפגשו בקפה "שלג הלבנון" שהיה ברחוב אידלסון 1 בשכונת נחלת יצחק(לא מה שאנו מכירים היום) מערבית לרחוב בן יהודה ולא רחוק מקולנוע מוגרבי לכיוון אלנבי ולים התיכון…רחל מרכוס או ליידי רחל מרכוס למדה משחק אצל מקס ריינהרדט בווינה ועם עליית הנאצים לשלטון הצטרפה להוריה בתל אביב.

חברתה, שולמית בת-דורי הציעה לה לשבת לקפה "ולהתחכך" באמנים רבים היושבים בו ואולי למצוא עבודה, הרי הייתה חדשה פה בתל אביב.

ביושבן בקפה ראו את נתן אלתרמן ושולמית חברתה אומרת לה – "זהו האריך קסטנר שלנו"(סופר ומשורר גרמני שכתב בין היתר את "אמיל והבלשים"). רחל מרכוס פונה למטאור העולה מעלה(למרות שהיה בתחילת דרכו היה כבר הבטחה גדולה) ומבקשת מימנו לכתוב לה שירים לערב דקלום וכך "מתחילה" מרכוס מערכת ארוכת שנים.

אלתרמן ומרכוס נישאו בשנת 1935, תקופה זו המכונה "העליה החמישית" הביאה אתה המון אמנים בתחום שונים ולא מעט "קולטורה" והיה צורך בתרגומים רבים למחזות, עולם התיאטרון מקבל עוד זריקה מעלה ומנעד השפות והשחקנים היה ברובו מהיהודי גרמניה רוסיה ואת מלאכת התרגום אמון עליו נתן אלתרמן ואחרים…רחלה מרכוס מקריאה משירין של נתן אלתרמן בכל במה אפשרית ברחבי הארץ ובתחילה היו צמודים ערבים רבים ובשנת 1941 נולדה בתם- תרצה אתר.נשמע פסטורלי, אך לא הכי הכי….צילה בינדר, ציירת מוכשרת לעתיד התפעמה מכתיבתו של אלתרמן וקראה מספר פעמים את "כוכבים בחוץ" -קובץ שירים שיצא בשנת 1938 ובינדר מעוניינת לפגוש את המטאור.

צילה בינדר "שמה פעמיה" ל "קפה אררט" כדי להכיר את נתן אלתרמן, יעקב אורלנד יושב ליד אלתרמן "והאישה החוקית" רחל מרכוס ישבה בשולחן סמוך, ומשנכנסה צילה בינדר ומבטי אלתרמן-בינדר נפגשו לזמן מה, הבינה מרכוס ועוזבת את "קפה אררט"…

צילה בינדר מקריאה לאלתרמן את שיריו ובהמשך המשיכו גם "לחזרות" שירה בחוף הים… אך הלילה הגורלי בחייהם היה באמצע מלחמת העולם השניה, האפלה ברחוב ואפלה אמיתית, בינדר וחברה נכנסות לקפה "היהודי העצוב" בו היה נתן אלתרמן וצילה מבקשת מימנו ללוותה הבייתה.מרגע זה בו ליווה אותה, נפגשו רבות בבתי קפה, בביתו כשמרכוס לא הייתה ובבית צילה בינדר…

צילה ידעה שאלתרמן לא יפרד מרחל מרכוס וכך אמרה לאהוב ליבה: "מקומי על-ידך חיי הם חייך האויר שאתה נושא הוא האויר שלי", כתבה לאלתרמן, "דע זאת לתמיד" משפחתה של בינדר לא אהבה את "הסידור" הזה אך מאוד התאים לצילה והייתה מעין הידועה בציבור וכמו שעבד אלתרמן מקצועית עם רחל מרכוס , שיתף פעולה אלתרמן עם צילה בינדר ואיירה את ספריו "חגיגת קיץ" ו-"ספר התיבה המזמרת".

בשנת 1970 חש ברגע אלתרמן עקב חסימה במעיים , ובזמן הניתוח רחל מרכוס מזמינה את מנחם דורמן ידידם ואומרת לו:

"לפני שנתן יצא מן הבית לבית-החולים הטיל עלי למסור משהו לצילה… אני רוצה להיפגש עם צילה. לא היום, אולי מחרתיים. אבל אני רוצה שתאמר לה זאת. תאמר לה שאני זקוקה לה. לא שאני רוצה לעזור לה, אני זקוקה לה. אני יודעת, מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי לעצמי: אהבה איננה פשע, סבלתי הרבה, אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכול היה כדאי. צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון-החיים שלי, לטבעיות שלי".

נתן אלתרמן לוקח חתיכת ניר וכותב את צוואתו במיטת בית החולים. "1. בלי הספדים. 2. לקבור אותי בין סתם יהודים. 3. מן 'הירושה' שתישאר וההכנסות (אם תהינה) מן הספרים יש להפריש חלק רביעי לקיום לצלה בינדר היא ויתרה למעני הן הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?".על תל אביב כתב- "ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה.."

ברחוב בלפור 13-15 שני בניינים מעוצבים להפליא וצבע צהוב בננה בוהק.המבנים נבנו בשנת 1925 על-ידי משרד המודדים והאינג'ינרים "טיינר ובלדר" הבריטיים וקצת שונים מהנוף האדריכלי הנרקם בתל אביב, טיינר ובלדר בנו את הבניין בסגנון אקלקטי לקטני כנהוג בשנות העשרים. בלדר, היה סגן המהנדס הראשי של ממשלת המנדט ומעיד על יוקרתו. בעל הבנין היה שמעון גורודצ'ניק , משפחתו גרה לזמן קצר והשאר כמובן השכירו לכל מי שרצה ויכול היה לשלם שכירות גבוהה.שמעון גורודצ'ניק ומשפחתו עוברים לפלורנטין בגלל הרעש הרב של בית חולים הדסה שנמצא ממש ממול-בלפור 8.

שמעון גורודצ'ניק מוכר את הבנין למשפחת מילר בעלת חנות מכשירי כתיבה מצליחה ברחוב אלנבי 61 שתהפוך לימים "לרשת קרביץ".

שמעון גרודצ'ניק מאחר והגיעו מהעיר גרודנה ברוסיה הלבנה ובאשדוד יש את ישיבת גרודנא(יש האומרים גם הרודנא), יוצאי גרודנא. דרך אגב, אם תשימו לב, בבתי החלומות המשופצים והיפים תראו בדרך כלל משרדי עורכי דין בסטייל, מעט משרדי חשבון וחלקם קשורים לעולם הבנקאי מאחר והדבר משדר "יוקרה" ומתאים להם לשבת במקומות מסוג זה. בקומה ראשונה היה בית קפה נחשב וכיניו היה "קפה הרופאים"- רופאי הדסה ישבו בו בין המשמרות השונות.