סיורים בירושלים לקבוצות :

קהילת קומראן במדבר יהודה היא קהילה יהודית קדומה שחיה באזור חורבת קומראן, בצפון מערב ים המלח, בתקופת הבית השני (מהמאה השנייה לפני הספירה ועד חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה). הידע שלנו עליהם מגיע בעיקר מממצאי החפירות הארכאולוגיות בקומראן ומהמגילות הגנוזות שהתגלו במערות באזור.
מי היו חברי הקהילה?
הדעה הרווחת בקרב החוקרים מזהה את קהילת קומראן עם האיסיים, אחת מהכתות היהודיות המרכזיות בתקופת הבית השני (לצד הפרושים והצדוקים). עם זאת, קיימות גם דעות חלופיות המזהות אותם כקבוצה של כוהנים בני צדוק, או כ"כת ים המלח" / "כת מדבר יהודה" – קבוצה בדלנית בעלת מאפיינים ייחודיים.
על פי ההשקפה המקובלת, הכת מנתה כ-200 גברים, שחיו על פי סדר יומי קבוע. הם כונו לעיתים גם "חבורת יחד" בשל חיי השותפות שניהלו.
מנהגים ואורח חיים:
מתוך המגילות הגנוזות וממצאי החפירות, אנו למדים על אורח חייהם ומנהגיהם של אנשי קומראן:
* בַּדְלָנוּת וצניעות: הם חיו חיים מבודדים מהחברה היהודית המרכזית, כנראה בעקבות מחלוקות קשות עם הממסד הדתי בירושלים בנוגע לעבודת המקדש, קביעת הלוח, חוקי טהרה ועוד. הם הקפידו מאוד על חוקי טומאה וטהרה, עסקו בחקלאות רק למחייתם וחיו בצניעות רבה.
* הקפדה על הלכה: כתביהם חושפים הקפדה יתרה על מצוות והלכות, ולעתים קרובות מפרשים אותן באופן ייחודי להם.
* לוח שנה: היה להם לוח שנה משלהם, שונה מלוח השנה הנהוג בירושלים באותה תקופה. הם לא היו מעברים את השנה, ותלו את הפערים בלוח בחטאי בני האדם ש"עיוותו את הזמן האלוהי".
* ציפיות משיחיות: הם טיפחו ציפיות משיחיות עזות, ואף האמינו כי מטרתם הסופית היא לחזור לירושלים בבוא הגאולה ולהשיב את עבודת האל על כנה במקדש טהור שייבנה בידי האל עצמו.
* ספרות ותלמוד תורה: קהילת קומראן הייתה קהילה שקדנית מאוד בתלמוד תורה. המגילות הגנוזות הן עדות לכך – הן כוללות טקסטים מקראיים (כל ספרי התנ"ך למעט מגילת אסתר), מגילות חיצוניות למקרא, חיבורים פולמוסיים (כמו "סרך היחד" ו"מגילת המלחמה") וחיבורים ליטורגיים ומיסטיים. הם ראו במגילות את כתבי הקודש החשובים ביותר שברשותם.
* "בני אור" ו"בני חושך": אמונתם בגזירה קדומה ובגמול אלוהי הובילה אותם לחלוקת העולם לטוב ולרע, ולבני האדם ל"בני אור" ו"בני חושך".
* חיי שיתוף: ככל הנראה, ניהלו חיי שיתוף, והם מכונים גם "חבורת יחד". "סרך היחד" היא מגילה המתארת את אורח החיים של קהילת "היחד" ותהליך הקבלה אליה.
* טבילה וטהרה: החפירות בקומראן גילו מתקני מים רבים ששימשו, ככל הנראה, לטבילות טהרה, דבר המעיד על חשיבות הטהרה בחיי הקהילה.
חורבן הקהילה:
היישוב בקומראן נהרס כליל בשנת 68 לספירה על ידי הצבא הרומאי, שהיה בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד הגדול. רוב החוקרים סבורים שאנשי הכת הטמינו את המגילות במערות כשעזבו את ביתם ונמלטו מפני הצבא הרומי, בתקווה לשוב אליהן בעתיד הקרוב.
קהילת קומראן ומגילותיה מהוות מקור מידע חשוב ביותר להבנת החיים הדתיים והחברתיים בארץ ישראל בתקופת הבית השני, ומשפיעות על חקר היהדותירושלים בימי בית שני הייתה עיר בעלת חשיבות עצומה, שעברה שינויים דרמטיים מבחינה פיזית, מדינית ודתית. תקופה זו נמשכה כ-600 שנה, החל מהצהרת כורש בשנת 538 לפני הספירה(אשר איפשרה את שיבת ציון) ועד לחורבן בית המקדש השני וסיום המרד הגדול בשנת 70 לספירה.
איך נראתה ירושלים בימי בית שני?
ירושלים בתקופת הבית השני הייתה עיר מפוארת ומרכזית, שגדלה והתפתחה באופן משמעותי בהשוואה לתקופת הבית הראשון, במיוחד בתקופה החשמונאית ובימי הורדוס.
* ראשית בית שני (שיבת ציון): בתחילה, לאחר שיבת ציון, הייתה ירושלים עיר קטנה יחסית, סביב הר המוריה ועיר דוד. חומותיה היו הרוסות, ונדרש מאמץ רב (בהנהגת נחמיה) לבנות אותן מחדש. העיר הייתה צנועה בהיקפה, והתמקדה בשיקום בית המקדש והחיים הדתיים.
* התקופה ההלניסטית (תלמאיים וסלווקים): בתקופה זו, ירושלים החלה לקבל מאפיינים הלניסטיים מסוימים, בעיקר בשכבת האליטה. נבנו מבנים ציבוריים נוספים, אם כי ירושלים שמרה על צביונה היהודי המובהק.
* התקופה החשמונאית: זו הייתה תקופת פריחה משמעותית.
* הרחבה וביצור: החשמונאים הרחיבו את שטח העיר, ביצרו אותה בחומות חדשות (כמו החומה הראשונה), ובנו ארמונות ומבני ציבור. העיר התפשטה צפונה ומערבה.
* מצודת הבירה: נבנתה מצודת הבירה (או החקרא) על ידי הסלווקים, ובהמשך נכבשה וחוזקה על ידי החשמונאים.
* ימי הורדוס (תור הזהב של הבנייה): הורדוס המלך הפך את ירושלים לעיר מפוארת ועוצרת נשימה, בסטנדרטים רומיים-הלניסטיים, תוך השקעה עצומה:
* בית המקדש השני (המפואר): הורדוס שיפץ והרחיב את בית המקדש באופן דרמטי, והפך אותו לאחד המבנים המרשימים בעולם העתיק. רחבת הר הבית הוגדלה, נבנו שערי כניסה מפוארים, רחובות עמודים, והמקדש עצמו צופה בשיש לבן ובזהב. היה זה פלא ארכיטקטוני.
* ה"עיר העליונה": הורדוס בנה ארמון מלכותי מפואר במערב העיר (במקום בו נמצא היום מגדל דוד), יחד עם מבני פאר נוספים. אזור זה, שזכה לכינוי "העיר העליונה", הפך לשכונת מגורים יוקרתית לאליטות.
* מגדלי החומות: הוא חיזק את ביצורי העיר ובנה שלושה מגדלים ענקיים ליד ארמונו (מגדלי היפיקוס, פצאל ומרים), ששרידיהם מהווים היום חלק ממצודת מגדל דוד.
* תעלות מים ואמות מים: הורדוס דאג גם לתשתיות, ובנה אמות מים שהובילו מים לירושלים, כדי לתמוך באוכלוסייה הגדלה ובעולי הרגל.
* ה"חומה השלישית": לקראת סוף ימי הבית השני, הוחל בבניית החומה השלישית (או חומת אגריפס הראשון), שהרחיבה את גבולות העיר צפונה.
בשיאה, ירושלים הייתה עיר צפופה, עשירה באוכלוסייה (בעיקר בימי החגים, בהם גדלה משמעותית), ובעלת תשתית עירונית מפותחת יחסית. רחובותיה היו מלאים בפעילות, בתי כנסת רבים, בתי מדרש, ושוקים תוססים.
חשיבותה של ירושלים בימי בית שני
* מרכז דתי עולמי ליהודים: גם בתקופה זו, ירושלים הייתה המוקד הרוחני והדתי הבלעדי של העם היהודי. בית המקדש השני, על אף שחסר חמישה דברים מבית ראשון (ארון הברית, אורים ותומים, אש המערכה, שכינה ורוח הקודש), שימש כמרכז הפולחן, הקרבת הקורבנות, ועלייה לרגל של יהודים מכל קצוות העולם.
* מרכז לימוד תורה: ירושלים הייתה מוקד תורני חשוב, עם בתי מדרש ומוסדות ללימוד תורה שמשכו אליה תלמידי חכמים מכל רחבי הארץ והתפוצות. הסנהדרין, בית הדין העליון, ישב בלשכת הגזית בבית המקדש.
* מרכז שלטוני (יהודי וזר): לאורך התקופה, ירושלים שימשה כמרכז שלטוני. בהתחלה תחת שליטה פרסית, הלניסטית (תלמאית וסלווקית), ולאחר מכן כבירת הממלכה החשמונאית העצמאית. בתקופה הרומית שימשה כמרכז השלטון המקומי היהודי (באמצעות הנציבים או מלכי בובה כמו הורדוס וצאצאיו).
* מוקד מתחים פוליטיים ודתיים: מעמדה המרכזי של ירושלים הפך אותה גם לזירת מאבקים פוליטיים ודתיים. המתח בין האוכלוסייה היהודית לשלטונות הזרים (הלניסטים ורומאים) היה גבוה, והתבטא בפרעות, מרידות, ורדיפות. גם בתוך החברה היהודית עצמה היו מתחים עזים בין הקבוצות השונות (צדוקים, פרושים, איסיים, קנאים).
* עיר קוסמופוליטית: בשל מעמדה כמוקד עלייה לרגל, ובהיותה חלק מאימפריות גדולות, ירושלים הייתה עיר שמשכה אליה תושבים ועולים מגוונים, והייתה בעלת אופי קוסמופוליטי מסוים, לצד רוב יהודי ברור.
המלכים ושליטים בימי בית שני (ראשיים)
השליטה בירושלים עברה מיד ליד:
* השלטון הפרסי (538-332 לפני הספירה: יהודה הייתה פחווה אוטונומית בתוך האימפריה הפרסית. המלכים הפרסים אפשרו את שיבת ציון ובניית המקדש, אך לא היו מלכים יהודים בירושלים. השלטון היה בידי פחות יהודים וכוהנים גדולים.
* השלטון ההלניסטי (332-167 לפני הספירה):
* התלמאים (320-200 לפנה"ס): ירושלים הייתה תחת שלטון בית תלמי ממצרים. תקופה זו הייתה יחסית רגועה.
* הסלווקים (200-167 לפנה"ס): ירושלים עברה לשלטון בית סלווקוס מסוריה. תקופה זו התאפיינה בניסיונות הלניזציה כפויים שהובילו למרד החשמונאים. אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) היה השליט המרכזי שגרם למרד.
* הממלכה החשמונאית העצמאית (142-63 לפני הספירה):
* שושלת מלכים וכוהנים גדולים שהחלה עם יהודה המכבי ואחיו.
* יהודה המכבי, יונתן, שמעון: מייסדי השושלת, הובילו את המרד ואת ההתבססות.
* יוחנן הורקנוס הראשון, יהודה אריסטובולוס הראשון, אלכסנדר ינאי, שלומציון אלכסנדרה, הורקנוס השני, אריסטובולוס השני: דמויות מפתח בשושלת. הם הרחיבו את גבולות הממלכה, ביצרו את ירושלים והפכו אותה למרכז שלטוני עצמאי.
* השלטון הרומי (63 לפנה"ס – 70 לספירה):
* כיבוש פומפיוס (63 לפנה"ס): פומפיוס כבש את ירושלים והפך את יהודה למדינת חסות רומית, מה שסיים את העצמאות החשמונאית.
* הורדוס הגדול (37-4 לפני הספירה): מונה למלך יהודה על ידי הרומאים. למרות היותו מלך חסות, הוא פעל באוטונומיה רבה, בנה מחדש את ירושלים והמקדש, וחיזק את מעמדה.
* ארכלאוס, ופיטור הנציבים הרומיים (6 לספירה ואילך): לאחר מות הורדוס, השלטון עבר לידי נציבים רומיים. אלו היו פקידים רומים שניהלו את הפרובינקיה (המחוז) יהודה מירושלים. בתקופה זו גבר הלחץ הרומי, והמתחים בין היהודים לרומאים גברו.
* אגריפס הראשון (41-44 לספירה): נכדו של הורדוס, מלך יהודי שזכה לחיבת העם והרומאים כאחד.
* אגריפס השני (לאחר חורבן הבית): מלך יהודי אחרון ששלט על חלקים מיהודה (אך לא על ירושלים בפועל במרד הגדול).
מלחמות וקשיים בימי בית שני
תקופת הבית השני הייתה רצופה במאבקים ובקשיים, שהגיעו לשיאם במלחמה גדולה ובחורבן:
* מרד החשמונאים (167-160 לפנה"ס): מרד שפרץ נגד גזירות אנטיוכוס הרביעי, שכללו ניסיון כפוי להלניזציה, ביטול מצוות יהודיות וחילול המקדש. המרד הוביל לעצמאות חשמונאית ולהקמת ממלכה יהודית עצמאית.
* מלחמות אחים חשמונאיות (המאה הראשונה לפנה"ס): סכסוכי ירושה ומאבקי כוח בתוך משפחת החשמונאים עצמה (למשל, בין הורקנוס השני לאריסטובולוס השני) החלישו את הממלכה ופתחו פתח להתערבות רומית.
* עליית הרומאים וסיום העצמאות (63 לפנה"ס): המאבקים הפנימיים הובילו להתערבות פומפיוס הגדול, שכבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס וסיים את העצמאות היהודית, והפך את יהודה למדינת חסות רומית.
* דיכוי מרידות מקומיות: לאורך תקופת השלטון הרומי, פרצו מרידות ומרדנות מקומיות קטנות נגד הנציבים הרומיים והמעמסה הכלכלית והדתית (למשל, מרידות שפרצו סביב מפקדי אוכלוסין).
* המרד הגדול (66-73 לספירה): המרד הגדול היה שיא המתחים והקשיים. הוא פרץ על רקע התנהגות עריצה של הנציבים הרומאים, סכסוכים פנימיים בין קבוצות יהודיות (קנאים, סיקריקים, מתונים), עוני, וציפיות משיחיות.
* כיבוש ירושלים: לאחר קרבות קשים ברחבי הארץ, הרומאים (בהנהגת אספסיאנוס ולאחר מכן טיטוס) הטילו מצור על ירושלים.  חורבן בית המקדש (ט' באב 70 לספירה): המצור הסתיים בחורבן טראגי של בית המקדש השני, שריפת העיר, והרג המוני מתושביה.
* סיום המרד והחורבן הסופי: המרד המשיך עוד מספר שנים (מצדה נפלה ב-73 לספירה), אך חורבן ירושלים והמקדש סימל את סיום תקופת הבית השני והחלה תקופת הגלות הארוכה.
לסיכום, ירושלים בימי בית שני הייתה עיר בעלת חשיבות עצומה, שעברה תמורות רבות – משיקום צנוע לאחר הגלות, דרך פריחה וביסוס בתקופה החשמונאית, שיא בנייה ופאר בימי הורדוס, ועד חורבן קשה שהותיר חותם עמוק על ההיסטוריה היהודית. היא נשארה מוקד דתי ולאומי בלתי מעורער, אך גם זירת מאבקים וקשיים.
והנצרות הקדומה.

###################

לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, שהתרחש לאחר מות שלמה המלך (בערך בשנת 928 לפנה"ס), התפצלו המלכים לשתי שושלות: מלכי ממלכת ישראל (בצפון) ומלכי ממלכת יהודה (בדרום).
מלכי יהודה היו כולם צאצאים לבית דוד, ומלכו בירושלים עד חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. להלן רשימה כרונולוגית של מלכי יהודה (עם שנות מלכות משוערות, שכן ישנן שיטות כרונולוגיות שונות):
* רחבעם (בן שלמה) – מלך 17 שנה
* אבים (אביה) – מלך 3 שנים
* אסא – מלך 41 שנה
* יהושפט – מלך 25 שנה
* יהורם – מלך 8 שנים
* אחזיהו – מלך שנה אחת
* עתליה (מלכה) – מלכה 7 שנים (הייתה בת אחאב מלך ישראל ואשת יהורם, ותפסה את השלטון בכוח)
* יהואש – מלך 40 שנה
* אמציהו – מלך 29 שנה
* עוזיהו (עזריה) – מלך 52 שנה
* יותם – מלך 16 שנה
* אחז – מלך 16 שנה
* חזקיהו – מלך 29 שנה (אחד מגדולי מלכי יהודה, שביצע רפורמות דתיות וחיזק את הממלכה)
* מנשה – מלך 55 שנה (המלך ששלט במשך התקופה הארוכה ביותר, תקופה שבה התפשטה עבודת אלילים)
* אמון – מלך שנתיים
* יאשיהו – מלך 31 שנה (מלך צדיק שביצע רפורמה דתית נרחבת, שיפוץ בית המקדש ומציאת ספר התורה)
* יהואחז – מלך 3 חודשים (הודח על ידי פרעה נכו מלך מצרים)
* יהויקים – מלך 11 שנה (הועלה לשלטון על ידי פרעה נכו, והיה וסל של מצרים ולאחר מכן של בבל)
* יהויכין – מלך 3 חודשים ו-10 ימים (הוגלה לבבל על ידי נבוכדנצר)
* צדקיהו – מלך 11 שנה (מונה על ידי נבוכדנצר, מרד בו, ובתקופת מלכותו חרב בית המקדש הראשון ועם ישראל יצא לגלות בבל) אלו הם מלכי יהודה בתקופת בית ראשון, שהיו כולם, למעט עתליה המלכה, מבית דוד.